מתגבשת לאחרונה מגמה לצמצום סדר הכוחות של צה"ל, במיוחד ביחידות המילואים. תמיכה לכך מצויה גם במערכת הביטחון. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הצטרף במאמרו "עת לרפורמה בצבא", ('מעריב'). הוא ערער גם על רעיון גיוס החובה, בטענה ש"היה נכון למציאות החברתית והאתוסים הלאומיים של שנות ה־50".
נכון, אמצעי לחימה חדשים, ובהם חימוש מדויק, משנים בממדים מסוימים את מבנה הכוחות הלוחמים ואת פריסתם בשטח. אלא שלמרות פריצת הדרך הטכנולוגית, המחשבה שתם עידן הגיוס ההמוני, בשאיפה למיצוי מקיף, מתכחשת לממדיה המורכבים של תופעת המלחמה. בגיבוי לכוח מחץ איכותי, חדשני ויעיל, נדרשת רשת ביטחון של רזרבת כוחות בינונית ורחבת היקף. על הצורך ברזרבה ניתן ללמוד במשהו מהתבוננות בתחום הכלכלי. בשנה האחרונה, בצל משבר הקורונה, המשיכו חברות ענק דוגמת גוגל ואמזון בתנופתם העסקית הודות לעוצמת הרזרבה הכספית שעמדה לרשותן. לאחר שנים של צמצום מתמשך בסדר הכוחות, צה"ל סובל כיום ממחסור בהיקף היחידות הלוחמות העומדות לרשותו לשעת חירום. החסך מתבטא בראש ובראשונה בהיקף המענה שצה"ל יכול להציב למצב לחימה רב־זירתי.
במקביל לאיומי החזית, הולך ומתהווה איום חדש בזירה הפנימית. המאבק להשבת הריבונות בנגב ובגליל נתבע להפעלת כוחות בהיקף רחב ולאורך זמן. לחימוש המתקדם, דוגמת פצצות אוויריות מונחות, יש תפקיד ברור ביצירת עליונות בלחימה נגד כוחות חזבאללה וחמאס. אולם עליונות זו, על כל יתרונותיה, אינה רלוונטית להתמודדות מול הפרות סדר אלימות כמו אלו שראינו בירושלים לאחרונה, או למול קבוצות פשיעה בנגב. להתמודדות בממדי חיכוך אלה, שתקבע במידה לא מבוטלת את עתידה הריבוני של מדינת ישראל, נדרשת מסה רחבה של כוח לוחם, בנוכחות אקטיבית ורציפה בכל נקודות החיכוך. המשטרה, לעיתים, פשוט אינה מספיקה.
כמובן יש להשיב לאזרח הקטן – יהודי או ערבי – שהופקר למשטר דמי החסות וגניבות הרכוש, את תחושת הביטחון שמזמן אבדה לו. אבל מצוי כאן איום בסיסי על עצם הריבונות. היקף האיום מחייב התארגנות מערכתית בשילוב מלוא כוחות הביטחון, כולל יחידות צה"ל. בעקירת המתיישבים בגוש קטיף, שעליה פיקדתי, עמדה לרשותי מסת כוח בת למעלה מ־20 אלף חיילים ושוטרים. למול הטענות להפעלת הצבא במאבק פנימי של המדינה כנגד אזרחיה, השבתי אז כי ריבון חייב להגן על ריבונותו כנגד איומים מבית ומחוץ. לשם כך יש לו צבא ומשטרה. בימים כתיקונם נכון למדינה דמוקרטית למקד צבאה בהגנה מפני אויב חיצוני, ולמול אזרחיה לפעול בעיקר באמצעות המשטרה. אולם באיום פנימי המגיע לכדי מצב חירום, ההבחנה בין איום חיצוני לפנימי נעשית מופרכת. גם בפריז ובבריסל מופעלות בעשור האחרון יחידות צבא, בסיוע למשטרה.
"כל העם במילואים, רק בישראל", כבר מזמן לא. רוב משוחררי צה"ל אינם משובצים כלל ביחידות מילואים. נדרשת בימים אלה הקמת כוח אבטחה רחב היקף, מבוסס חיילי מילואים, תחת פיקוד העורף או משמר הגבול. האזרח המאוים ראוי לקבל הגנה מכוחות הביטחון של המדינה, שבהחלט יכולה להינתן לו בהתארגנות המתאימה. בינתיים, מדינת ישראל טרם הכירה בתופעה כאיום המתפתח לאיום קיומי. האתגר לביסוס ריבונות ומשילות מחייב מערכה מקיפה: בניין כוח צבאי ומשטרתי, בליווי היערכות מתאימה בפרקליטות המדינה ובמערכת המשפט. היקף הכוח הנדרש מחייב שיבה מלאה לשיטת הגיוס המסורתית, למיצוי מלוא כוח האומה.
ואחרי הכל, מעבר לתרחישי האיום, צה"ל מחויב להמשיך לכונן עבור האומה השסועה את נקודת המפגש חוצת המגזרים, שבה מתהווה נקודת החיבור החיונית לאחדות ישראל.
–
- החרדים והחילונים: נקודת המפגש הסמויה // הטור של גרשון הכהן
- דרושה: הנהגה מפא"יניקית // הטור של גרשון הכהן
- צבא מחכה לבשורה // הבלבול של צה"ל מול הסיפוח // מאת אור הלר
