האדם המשמעותי ביותר בפוליטיקה של המאה ה־20 היה ולדימיר איליץ' לנין. הוא האיש שעיצב את העולם שצמח מ־1917, ולמעשה קיים עד היום הזה. הוא היה מנהיג נחוש, שידע לתמרן בין מצבים משתנים, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ולעולם לא לשכוח את המטרה. הטכניקות שהותיר אחריו פועלות ומפעילות גם היום. אבל ההשפעה ההרסנית ביותר שלו הייתה על כותבים. מפעלו הגדול של לנין הוא אוסף לא ייאמן של טקסטים פוליטיים, פובליציסטיים הגותיים, שמנתחים הכל. העט היה החרב שלו, והחרב הזו ננעצה קודם בבשרה של רוסיה ואחר כך במוחם של אלפי כותבים לאורך הדורות. יש לך רעיון, הם אומרים, כתוב אותו, שוב, ושוב, ושוב, מאלף ואחת זוויות שונות. אולי בסוף מישהו ישתכנע. אולי מישהו ילך אחריך. אולי בסוף תקבל זהב וקרון ברכבת שתביא אותך אל עולם המחר.
אבל לנין יש רק אחד. הזמנים השתנו. חזרה אינסופית על אותו דבר לא מעוררת איש. עכשיו התוצאה הפוכה. היא מרדימה, היא הופכת למשהו שקוף, לא מובחן. הרעיון הפוסט־ציוני של גדעון לוי, 'הארץ', עתיק כמו הבונד, כמו ברית שלום, כמו הרבה יהודים שנקלעו, לא בטובתם, אל רעיון הריבונות היהודית שבא, במידה זו או אחרת, גם על חשבונם של חלק מילידי המקום. האבחנות שלו כבר אינן רלוונטיות, מפני שגם הכרה בנכונות שלהן לא יכולה לשנות את המציאות, אלא באסון אפוקליפטי. הזמנים השתנו, וזה, אפילו לנין הבין, תמיד מחייב פעולה מסוג אחר. עוד טור דעה שמסביר למה "הרעים לציונות", לא יעשה דבר.
