כאשר מנהיגים מביעים צער על פשעי מדינותיהם בימיהם של מי שקדמו להם, מצפים להם בדרך כלל סיקור תקשורתי אוהד והערכה ציבורית. לחלק מההתנצלויות הפומביות נלווה גם סיוע כלכלי נדיב. ובכל זאת, האם מאחורי בקשות הסליחה המוכרות ביותר בהיסטוריה אכן ניצבות חרטה אמיתית או לכל הפחות קבלת אחריות? חומר למחשבה ליום הכיפורים

בקשת סליחה היא כמעט תמיד מילולית או בכתב. אני מתנצל, אני מבקש סליחה, אני מתחרט, אני מקבל אחריות… וכמובן – כבר כאן נדגיש – הניסוחים האלה דומים, לעיתים מביעים אותו רגש עצמו, אבל אינם זהים.

כל התנצלות על העבר מקבלת כותרות. חלק ניכר מההתנצלויות האלה הן מהשפה ולחוץ, חלולות, נועדו לפתור פרשה מציקה, להמשיך הלאה. וחלקן, אולי, מביעות באמת זעזוע, חרטה.

אלא שהציניקנים שבנו חושדים שלמרות בקשות המחילה, למרות החרטות הכנות, למרות קבלת האחריות והזעזוע – אם היינו חוזרים בזמן לאותה נקודה, הדברים היו מתנהלים בצורה זהה. האירופאים בעלי עוצמת הנשק החם והסוסים היו שוב כובשים ובוזזים את האינקה והאצטקים, את קונגו והודו וכל השאר. היו ממשיכים להאמין שהאל הנוצרי – והמוסלמי – רואה בעין יפה סוחרי עבדים. היו ממשיכים להאמין בדרוויניזם חברתי, בעליונות הלבנים על האחרים, בחשיבות משימתם לתרבת את הפראים.

מנהיגים מבקשים סליחה כי הם יודעים שיקבלו כותרות בתקשורת, ומראה בקשת הסליחה – וכמובן מראה קבלתה – טובים לשני הצדדים, מה גם שלעיתים הם מלווים בסיוע כלכלי נדיב.

ובימים אלה, על בקשות סליחה של מנהיגים לא עוברים רק כותבי נאומים, פוליטיקאים המנסים לראות כיצד בקשת הסליחה תסייע פוליטית או מדינית, דיפלומטים הרוצים לראות את הרווח וההפסד שבכל הצהרה כזו – אלא גם משפטנים. כי בקשת סליחה על עוולות עבר יכולה להביא מיד לתביעות פיצויים בהווה ובעתיד. ואם תנוסח באופן הלוקח אחריות על העוול – ובכן, אותו מנהיג שאולי רק ביקש לנקות את המצפון הקולקטיבי של ארצו, אולי להרוויח נקודות כמנהיג רגיש ומלא חמלה, יידרש לשלם לעמים רחוקים על עוולות היסטוריות.

ותמיד קל יותר להתנצל על עוולות העבר הרחוק מאשר על העבר הקרוב, ולעיתים קל יותר – ודאי למדינה עשירה – לסגור על פיצויים מאשר לקבל אחריות אמיתית. וכל אלה שהביעו צער על עוולות כיבושיהם, למשל – ולא כולם עשו אף את זה – אף אחד מהם לא ממש ויתר על השטח שנכבש.

ברנדט כורע ברך

בקשת הסליחה הדרמטית מכל הייתה בלא להוציא הגה, בלא לומר אף מילה. קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט כורע ברך בלב ורשה בירת פולין, השנה היא 1970. 25 שנים בלבד – דור אחד בדיוק – מאז סיום מלחמת העולם השנייה. והקנצלר הגרמני כורע ברך בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, אותם לוחמים יהודים שביקשו למות עם נשק בידיהם, שקמו מול הרוצחים הגרמנים. זה מה שצריך לעשות כשאוזלות המילים, הסביר לימים.

כיום, באותו מקום בדיוק יש פסל המנציח את המחווה. מוצדק? טעם רע? הרי לכאורה הפסל מנציח את המחווה הדרמטית, ובכך אולי מנקה חלקית את המצפון, מנציח את הנרטיב שיש רעים ויש טובים בכל עם. כל אחד יראה זאת בהתאם להשקפת עולמו.

אגב, מכל הגרמנים בני דורו, וילי ברנדט הוא לכאורה האחרון שחייב להתנצל על פשעי עמו, לקחת אחריות באופן אישי (וכן, אנשים ידעו בדיוק מה המשמעות של שירות בוורמאכט, שלא לדבר על יחידות אחרות, גם אם מצאו לכך תירוצים אינספור). המנהיג הסוציאל־דמוקרט לחם נגד השלטון הנאצי, גלה מארצו בזמן המלחמה והקים תאי מחתרת נגד הנאצים בשם בדוי. כלומר, אם נשתמש לרגע במונחים שהם תמיד בעייתיים, הוא היה בוגד במדינתו, במשטר שבו תמכו למעשה כל הגרמנים, וגם אם נהיה נדיבים – אין ספק שעד שלביה הסופיים של המלחמה הרוב המוחלט בגרמניה תמך בהיטלר. שנה אחרי המחווה בוורשה זכה ברנדט בפרס נובל לשלום ולימים היה לקנצלר הגרמני הראשון שביקר בישראל.

השילומים של אדנאואר

כריעת הברך של ברנדט לא הייתה בקשת הסליחה הראשונה (או האחרונה) של מנהיגים גרמנים בפני העם היהודי. במובנים רבים מאוד – ודאי פרגמטיים – ההתנצלות החשובה ביותר, הדרמטית ביותר, הייתה של הקנצלר אדנאואר לראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון. גרמניה המערבית חתמה על הסכם עם ישראל הצעירה, עם ניצולי השואה, וההסכם הזה היה, אם נישאר לרגע במרחב הציני, עסקה משתלמת לשני הצדדים.

ברור מה קיבלה ישראל: מדינה שהגיעו אליה בתוך שנים ספורות תושבים חדשים כמספר האוכלוסייה הקולטת, אנשים שבורים ורצוצים עם מספר על היד, אחרים שהושלכו מבתיהם בלא אגורה ובלא רכוש מרחבי העולם הערבי, והיא זקוקה באופן נואש לכסף – להתנעת הכלכלה, לקליטת העלייה וכמובן כפיצוי, ולו חלקי, על הרכוש שנבזז, על החיים שהושמדו, וכסיוע לניצולי השואה המצולקים בגופם ובנפשם.

אבל מה שפחות שמים לב אליו הוא שלאדנאואר יש אג'נדה, וההסכם הוא ניצחון אדיר גם לו ולארצו. שלא תהיינה אי־הבנות – גם אדנאואר, כמו ברנדט, התנגד לנאצים, אם כי נשאר בגרמניה בזמן המלחמה. אחריה, בגיל מופלג אז, 73, היה לקנצלר, והוא מתחיל באסטרטגיה של החזרת גרמניה לאותה קלישאה – משפחת העמים.

אדנאואר מוכן לשלם מחיר גבוה – פשוטו כמשמעו – על הכללת גרמניה כאחת המייסדות באיחוד האירופי, ולימים הכנסתה לברית נאט"ו. ועצם חתימת הסכם השילומים עם ישראל, קבלת האחריות המלאה והעובדה שישראל, כנציגת העם היהודי, מקבלת למעשה את הסליחה, מקבלת את הכספים – זו תחילת הדרך לרהביליטציה. ואם נישאר לרגע במרחב הציניות, בפועל סלחנו לגרמניה. אנחנו קונים מוצרים גרמניים. ברמת המדינה וברמת הפרטים. אנו נוסעים לגרמניה, יש היורדים לברלין שבה נשמעת העברית לא מעט.

ועוד עניין חשוב מאוד: אדנאואר לא ממש התנצל. הוא דיבר על פשעים שנעשו בשם העם הגרמני, לא על ידי העם. הוא בעצם המשיך את המיתוס – שיופרך רק כאשר ייכתבו ספרים כדוגמת 'תלייניו מרצון של היטלר' – שבעצם רק ההנהגה הנאצית נושאת באחריות ובאשמה. הוורמאכט לחם בהגינות ובהתאם לחוקי המלחמה, טענה גרמניה. רק האס־אס האיומים אחראים. והנה, היו משפטי נירנברג, היטלר והימלר אינם, אפשר לחזור לעסקים כרגיל.

זה עבד כי המלחמה הקרה החלה. ואויב האתמול הגרמני היה לבעל ברית היום, כי בעל הברית מאתמול, ברית המועצות, היה לאויב. וצריך את גרמניה כמדינת חזית מול הקומוניזם, וצריך את הידע בביון של גהלן, והידע בטילים של פון בראון. ומספיק כבר עם הנודניקים האלה שמדברים על הפשעים – די, הופכים דף. והחל הטיהור הגדול. לא טיהור במובן של גילוי האשמים והוקעתם, אלא ההפך: טיהור והלבנת הפשעים מהעבר. 'אנשי הפרסיל' קראו להם, לכל אותם עשרות אלפים במנגנוני המדינה הנאצית. פושעי מלחמה שריצו שנים ספורות בכלא, אם בכלל. יותר משליש ממשתתפי ועידת ואנזה, למשל, מתו בשלווה במיטותיהם. ובשאר אירופה – בהונגריה, ברומניה, אוסטריה, צרפת, הולנד? שקט, אמנזיה מוחלטת. האשְמה על גרמניה ועליה בלבד. אנחנו? אנחנו היינו כולנו ברזיסטנס. וההדחקה, ההכחשה, הצליחה, שנים רבות.

אבל ההתפתלויות האלה לא הצליחו לאורך זמן. לא מובן מאליו. לימים תיקח גרמניה אחריות מלאה, מנהיגים גרמנים יביעו חרטה, יבקשו התנצלות וסליחה באופן מפורש וחד־משמעי. הנשיא יוהאנס ראו, מעל בימת הכנסת, אמר – בגרמנית: "לפני עם ישראל אני מרכין את ראשי בהכנעה בפני הנרצחים… אני מבקש מחילה על מה שעשו גרמנים".

יפן מתנצלת, בערך

גם בזירת המזרח הרחוק הותירה מלחמת העולם השנייה סיבה טובה וגדולה לחרטה ולהתנצלות. יפן פלשה לסין, תקפה בפרל הארבור בלא התראה, החזיקה מאות אלפי נשים קוריאניות, פיליפיניות ואחרות בבתי בושת, ביצעה שורת ניסויים ביולוגיים מחרידים בשבויים וגם רצחה שבויים. יפנים הוצאו להורג במשפטי טוקיו, המקבילה למשפטי נירנברג על פשעי מלחמה. האם יפן התנצלה על כל אלו? באמת־באמת? כן, אבל.

ראשי ממשלות יפן התנצלו, מואירמה, קואיזומי, אחרים על "הסבל שיפן גרמה" בזמן המלחמה. זו התנצלות כללית מאוד, המופנית לעמים השכנים באסיה על הפלישות והכיבוש. (באופן אירוני, כאשר יפן פלשה למדינות השכנות, היא הקימה את מה שהיא קראה לו מרחב השלום והשגשוג המשותף של אסיה – והיו רבים שהעדיפו, בתחילה לפחות, את שלטון יפן על פני שלטון הקולוניאליסטים האירופאים שמהם כבשה יפן את השטחים.) קואיזומי הביע חרטה, התנצל, הביע את תנחומיו, בנאום ביום השנה לכניעת יפן.

לכאורה התנצלות מלאה, קבלת אחריות בלי הסתייגויות. אך לא ממש. ראשית, משום שהיא אינה כוללת התייחסות לרבבות נשים שנחטפו ואולצו לשמש זונות לקצינים ולחיילים היפנים. רבים ביפן מכחישים גם היום שנשים נחטפו או אולצו לעסוק בזנות בניגוד לרצונן. הנושא הזה נמצא במחלוקת בין יפן לשכנותיה, הוא עולה שוב ושוב בין יפן לקוריאה הדרומית, היו הסכמות על קרנות פיצויים, לחצים שלא לקבל את הכסף, הפגנות סוערות, והנושא הזה צף שוב ושוב.

והוא צף, בין השאר, יחד עם שאלת תוקפנותה של יפן במלחמה ופשעי המלחמה שלה, בגלל טקס אחר. מדי שנה מתקיימים טקסים לזכר קורבנות המלחמה היפנים. לגיטימי – גם אם בטעם רע. הטקס המרכזי, מעורר המחלוקת ביותר, מתקיים במקדש השינטו יסוקוני שבטוקיו. שם מונצחים יותר מ־2 מיליון יפנים שנלחמו למען הקיסר ב־150 השנים האחרונות. ראשי ממשלה – בהם קואיזומי עצמו – עלו לרגל למקדש. עד כאן לא נורא, אבל בהחלטה מעוררת מחלוקת ביפן וזעם בקרב כל שכנותיה, מונצחים במקדש גם פושעי המלחמה היפנים ממלחמת העולם השנייה, בהם ראש הממשלה טוג'ו. וכשמנהיגי יפן עולים לרגל למקדש המפאר את פושעי המלחמה, שהוצאו להורג על פשעיהם נגד האנושות, ההתנצלות שלהם, איך נאמר, קצת מאבדת מעוצמתה.

פולין מתנצלת – וחוזרת בה

בשנת 1941, עם תחילת מבצע ברברוסה, כשמזרח פולין שהיה בשליטת ברית המועצות נכבש בידי הצבא הנאצי, רצחו פולנים את שכניהם היהודים בעיירה ידוובנה. הם אספו את הגברים ורצחו אותם, כלאו את הנשים והילדים באסם והציתו אותו. זה אחד המקרים המזעזעים ביותר בתקופה שבה נדמה שלא נותר מקום לשום רגש אנושי של חמלה ובוודאי של סולידריות. אחרי המלחמה הועמדו פולנים שהיו מעורבים בזוועה לדין, חלקם נענשו.

לקח זמן, חלקו ניתן להסבר – גם אם אולי לא להצדקה, בכך שפולין הייתה תחת משטר הכיבוש הסובייטי – עד שבאה התנצלות, באה חרטה בפני העם היהודי. אבל היא באה, בשנת 2000, כמובן אחרי נפילת חומת ברלין ועליית הדמוקרטיה בפולין בידי הנשיא אז קוושנייבסקי. 15 שנה אחר כך התנצל, שוב, נשיא אחר, קומורובסקי.

אבל למי שחשב שהתנצלות-בקשת סליחה-חרטה אמורות לסיים את התהליך – הוא כנראה לא מכיר את המקרה הפולני: בקשת סליחה, קבלת אחריות ואז נסיגה מכך.

בפולין תמיד היה כעס, מוצדק במידה רבה, על הראייה העולמית – גם ואולי בעיקר היהודית – את חלקם של הפולנים במלחמת העולם השנייה. הם מזכירים את לחימת הגבורה שלהם נגד הנאצים, את הטייסים הפולנים שלאחר נפילת ארצם לחמו בגבורה בקרב על בריטניה, שבלעדיהם לא היו הבריטים מפצחים את האניגמה; את העובדה שכל העולם מכיר את מרד גטו ורשה – אבל איש כמעט מחוץ לפולין לא שמע על מרד ורשה שבו נהרגו פי עשרה, שבפולין לא היה משטר משתף פעולה, שהיו פולנים שהצילו חיי יהודים בסיכון בלתי נתפס לעצמם ולמשפחותיהם, שנהרגו ונרצחו מיליוני פולנים, שמחנות הריכוז והמוות זוהו כפולניים, בעוד הם היו נאציים.

ומצד שני פולנים רבים מאוד־מאוד ראו, ורואים, רק את הגבורה הפולנית – ומתעלמים או מכחישים את הצללים.

ובימים שמדינות נאבקות על ההיסטוריה ושכתובה, לא פלא שכאשר עלתה לשלטון בפולין מפלגה קתולית, שמרנית, לאומנית, ימנית (ובלתי מתנצלת), היא החלה לתקן ולשפץ את ההיסטוריה, את העבר. לא רק בשינוי תוכניות לימודים בבתי ספר, אלא בחקיקה. החוק הפולני המפורסם, המנקה את העם הפולני, את פולין, תוך הסתתרות מאחורי סעיפים טכניים: אם פולין הייתה שטח כבוש או מסופח לגרמניה – והיא הייתה – אז אין שום אשמה על מדינת פולין. או על העם הפולני. ואם נרצחו יהודים, זה במסגרת אנטישמיות ישנה ודתית ולא כשיתוף פעולה עם הנאצים. פולין מוכנה לקבל שפולנים רצחו יהודים – אבל לא אשמה קולקטיבית במסגרת השואה.

ומה הייתה תגובתה הנחרצת של מדינת העם היהודי? ישראל הגיעה להסכם עם פולין, בואו נקרא לו הסכם סליחה הדדית. הייתה רבע התנצלות פולנית על כ־200 אלף היהודים שנרצחו בידי פולנים – וישראל ופולין הבטיחו להילחם יחד נגד אנטישמיות ושנאת פולין, כאילו השתיים זהות. כרגיל, הפוליטיקה של היום חשובה מהעבר. אבל החוק הפולני גרם למחלוקות סוערות בישראל. פולין העבירה חוק נוסף המגביל מאוד את זכותם של יהודים לתבוע רכוש שנגזל מהם או מקרוביהם, ובקשת הסליחה הפולנית של קוושנייבסקי הפכה בתוך זמן קצר להאשמת חושפי זוועות העבר כבוגדים בפולין ובסבל הפולני.

סליחה שרצחנו אתכם

את ההתנצלות הבאה ניסח שר החוץ של גרמניה, הייקו מאס, מי שנימק את כניסתו לפוליטיקה במעשי הזוועה של מדינתו ביהדות אירופה. הפעם אנחנו שבים לרצח העם הראשון במאה ה־20 שבוצע באפריקה, על שבטים אפריקאיים. האחראים לו: חיילים גרמנים.

באותה עת דרום־מערב אפריקה – אזור נמיביה כיום – היה מושבה גרמנית, ובני שבטי הררו ונאמה התקוממו נגד השלטון הגרמני. נכון, זו תקופה שבה היחס של כל המעצמות האירופיות הקולוניאליסטיות למי שהן החשיבו כנחותים – שזה למעשה כל שאר העולם – הוא מזוויע. אבל גם בסטנדרטים הנמוכים להפליא של התקופה היו שתי זוועות שבלטו: היחס לילידים בקונגו, ממלכתו הפרטית של ליאופולד השני מלך בלגיה, והאירועים בנמיביה.

ההתקוממות בנמיביה חוסלה על ידי חיסול המתקוממים – גברים, נשים וטף. הגנרל הגרמני לותר פון טרוטה חתם על פקודה שאמרה בפשטות: "בתוך הגבולות הגרמניים כל בן הררו יִיָרה למוות, בין שהוא חמוש ובין שאינו חמוש". על פי ההערכות נרצחו ומתו ברעב ובצמא (הגרמנים גם הרסו את מקורות המים והמזון של ההררו והנאמה וגירשו אותם למות במדבריות) כ־65 אלף מתוך 80 אלף בני הררו, וכ־10,000 מבני נאמה – מחצית השבט. באחוזים מדובר בג'נוסייד רצחני מהשואה. וכעת, יותר מ־100 שנים אחר כך, גרמניה מתנצלת. תיקון – מבקשת סליחה.

"מבלי לטייח או להשתמט, אנו נקרא מעתה לזוועות שאירעו בפרט מ־1904 עד 1908 כפי שהן נראות מהפרספקטיבה הנוכחית: רצח עם", אמר מאס.

אז גרמניה מבקשת סליחה, לוקחת אחריות, מתנצלת. יפה. ועדיין הדיונים לקחו שש שנים. מדוע בעצם? למה גרמניה צריכה לדון עם נמיביה על נוסח הסליחה? מצפונכם מעיק עליכם? אז פשוט קמים ומבקשים סליחה, לא? אל תהיו נאיבים. חלק מהזמן הוקדש לדיונים על פיצויים, ויהיו – יותר ממיליארד יורו, שיתפרשו על פני כמה עשורים.

אבל הנקודה החשובה יותר היא ניסוח הסליחה, ניסוח ההתנצלות, ואולי חשוב מכל, ניסוח קבלת האחריות. כי כאן נכנס לתמונה המונח המשפטי תקדים. גרמניה מוכנה לדברים רבים בהתנצלותה, חוץ מדבר אחד – שההתנצלות תנוסח כך שתהווה תקדים. אז מדובר על "מחוות הכרה", ולא על קבלת אחריות מחייבת מבחינה חוקית על מעשי הזוועות. החשש הגרמני הוא מיוון, למשל, הדורשת פיצויים על הכיבוש במלחמת העולם השנייה. ויש להניח שבריטניה, בלגיה, פורטוגל וכל השאר גם לא מתלהבות מהרעיון שמדינות אפריקאיות תתעוררנה לבקש פיצויים – סליחה, אחריות – על מה שעוללו לאפריקה בשנות הקולוניאליזם.

אם נפגעתם, אנחנו מתנצלים

מכירים את האמירה המאוד מעצבנת "אם נפגעת – אני מתנצל"? אז גם בבלגיה מכירים אותה היטב. הסיפור של קונגו הבלגית הוא מופרך בכל קנה מידה, ועדיין התרחש.

מלך בלגיה, ליאופולד השני, החליט שהוא רוצה אימפריה באפריקה. אחרי הכל, אם לפורטוגל הקטנה יש, ואם הולנד שכנתו שולטת באינדונזיה הענקית, מדוע לא הוא? הוא אינו רוצה להגדיל את תהילת בלגיה – לא. הוא רוצה אימפריה אישית. לא מושבה בלגית אלא ממלכה שבה הוא, ליאופולד השני, יהיה קיסר. והוא מצליח בכך: הוא מוצא את האדם המתאים לתפקיד בונה האימפריה, עיתונאי לשעבר, מגלה ארצות, מנהיג מוכשר ואכזר בשם הנרי מורטון סטנלי, שכינויו בקונגו יהיה "שובר סלעים". בצדק. אפילו לשון המעטה.

סטנלי, האדם שאמר את משפט ההיכרות המפורסם בהיסטוריה ("דוקטור ליווינגסטון, אני מניח", אחרי שנשלח מטעם עיתונו למצוא את המיסיונר והרופא שנעלם בג'ונגלים של אפריקה), יוצא לארגן לליאופולד אימפריה. ומצליח. הוא מחתים שורת מנהיגים באגן הקונגו על שורת הסכמים בלתי חוקיים לחלוטין, וליאופולד משתלט על שטח שגודלו כגודל מערב אירופה ומתחיל לנצל את אוצרות הטבע שבו – במיוחד הגומי. והקונגולזים שהיו לעבדים בארצם שלהם חייבים לעמוד במכסות, ומי שלא עמד במכסות נרצח או נכרתה ידו כאזהרה לאחרים. מעריכים שיותר מ־10 מיליון קונגולזים נרצחו ונהרגו בתקופת שלטונו של ליאופולד.

הקיצוניות של המשטר הביאה למאבק בינלאומי, הפעלת לחץ מסיבי על בלגיה ובסופו של דבר, אחרי 13 שנות שלטון אישי של המלך, הפכה ממשלת בלגיה את קונגו למושבה בלגית.

עברו יותר מ־100 שנים. אולי הגיע הזמן לקחת ולו מעט אחריות? להביע מעט צער? לא. או לא בדיוק. פסליו של ליאופולד השני עדיין מפארים כיכרות בבלגיה. ולפני כשנה, לרגל יום העצמאות ה־60 של קונגו, סוף־סוף החליט אלבר מלך בלגיה להתנצל, להביע חרטה.

"עלינו להיות מסוגלים לשוחח זה עם זה על ההיסטוריה המשותפת שלנו, בכל הכנות והשלווה", כתב המלך לנשיא קונגו. המלך הביע צער עמוק על מעשי האלימות והאכזריות בקונגו הבלגית, על הסבל וההשפלה שנגרמו בה. "אני רוצה להביע צער עמוק ביותר על פצעי העבר", אמר. "בוצעו מעשי אכזריות", הוסיף המלך אלבר.

שמים לב, כן? השימוש בפעלים סבילים? "בוצעו מעשים". אכן. אבל מי בדיוק ביצע אותם? תעלומה. ככה לא נראית התנצלות, גם אם הכותרות בעולם באותה עת היו שבלגיה מתנצלת. זו ודאי לא לקיחת אחריות. זו אולי, במקרה הטוב, תחילת הדרך להתנצלות אמיתית.

צרפת "מכירה בסבל"

ב־6 באפריל 1994 נרצחו נשיאי רואנדה ובורונדי כשמטוסם הופל, כנראה בידי קיצוני הוטו. יום למחרת נרצחה ראש ממשלת רואנדה המתונה בידי אנשי הוטו, והטבח התחיל. בתוך 100 ימים נרצחו, בעיקר במצ'טות, בין 800 אלף למיליון בני טוטסי ובני הוטו מתונים ברואנדה. בממוצע, בין 8,000 ל־10,000 בני טוטסי, בהם נשים ותינוקות, מדי יום, בידי שכניהם, בני הרוב, ההוטו. הם דורבנו בשידורי הרדיו הממלכתי לרצוח את בני הטוטסי עד האחרון. זה האירוע הקרוב ביותר לשואה מבחינת הרצון לחסל קבוצה אתנית שלמה.

האו"ם התכנס לדיונים. ארה"ב לא הייתה מוכנה להגדיר את האירועים כג'נוסייד, כי לא הייתה מוכנה לשלוח כוחות צבא. נותרו על הגדר גם סין ורוסיה, מתנגדות ותיקות ועקשניות להתערבות בעניינים פנימיים של מדינות – כמובן מתוך חשש שזה יופנה אליהן, ליחסן למתנגדי משטר, למיעוטים.

צרפת סירבה גם היא להתערב. וצרפת, בזמן הטבח ואחריו, תמכה בהוטו. היא לא הייתה מעורבת בטבח ישירות, אמת, אבל אחריו תמכה בהוטו, ונתנה מקלט לראשי משטר ההוטו כשנמלטו מהמדינה זמן קצר אחרי הג'נוסייד, כאשר מחתרת הטוטסי בהנהגת פול קגאמה השתלטה על המדינה. לצרפת, לא רק לה כמובן, יש כתם על המצפון – איבר גמיש מאוד וניתן בקלות לניקוי והלבנה כידוע לנו.

לא מכבר התבטא נשיא צרפת מקרון בנושא. מקרון, ייאמר לזכותו, הורה על חקירה היסטורית שהעלתה שצרפת אכן שיתפה פעולה עם ההוטו – כללית, לא בטבח עצמו; התעלמה מההכנות לרצח העם ולימים נתנה מחסה לרוצחים, סירבה להסגירם או לשפוט אותם. היחסים בין המדינות אף נותקו לזמן קצר. אבל הרי יש אינטרסים, ומקרון מגיע לביקור באפריקה – גם בקיגאלי, בירת רואנדה – ומתנצל. בערך. "צרפת צריכה להכיר בסבל שנגרם לתושבי רואנדה על ידי כך שהעדיפה שתיקה על פני חקירה שתגיע לאמת". זו לשון ההתנצלות. זו בקשת סליחה אמיתית? זו בכלל התנצלות? אפילו לא נאמר שצרפת מכירה, אלא צריכה להכיר. נכון, לא צרפתים ביצעו את הטבח. צרפתים – אבל לא רק הם – לא התערבו בזמן לעצור אותו, או חלק ממנו. אבל השתיקה. השתיקה.

עבדים בארץ האפשרויות

בין השנים 1500–1800 הגיעו ליבשת אמריקה, הצפונית והדרומית, מהעולם הישן, קרי אירופה, כמיליון בני אדם, מתיישבים לבנים. באותו זמן, אותן 300 שנים, הגיעו ליבשת אמריקה, הצפונית והדרומית, עוד 15 מיליון בני אדם, אלא שהם הגיעו מיבשת אחרת, והם הגיעו בשלשלות. עבדים מאפריקה. סך הכל הגיעו ליבשת אמריקה – לא רק לארה"ב, גם לאיים הקריביים, ברזיל ועוד – 20 מיליון עבדים. כן, הגיעו פי 15 עבדים שחורים מאשר אדוניהם הלבנים. אז כיצד הנתונים הדמוגרפיים כיום כמעט הפוכים? לימים הייתה כמובן הגירה רבה לאמריקה, בעיקר לארה"ב, מאירלנד, מאיטליה, מתחום המושב ברוסיה ומשלל מקומות נוספים. אבל העבדים והשפחות ועוד מיליונים שמתו בדרך, מהכפרים אל החוף, בספינות שהובילו אותן בצפיפות נוראה, מתו ברובם עריריים.

תפקידם המרכזי היה לטפל בלבנים, לעבוד בשדות. העבדות היא כתם נורא. ולימים, גם אחרי מלחמת האזרחים בארה"ב המשיכה הגזענות. נניח לרגע שגזענות היא מחלה של המין האנושי בכל מקום, בצורה זו או אחרת, אבל מה שקרה בדרום האמריקאי היה המשך העבדות. משטר שבו השחורים הודרו, לא הורשו לבחור, היה משטר של הפרדה ודיכוי ממוסדים. עילה להתנצלות, לא כן?

על הפרק האפל בתולדות המדינה התבטאו נשיאים אמריקאים, בהחלט. הנשיא קלינטון אמר בביקור באפריקה: "האמריקאים נהנו מפירות המסחר בעבדים. טעינו בכך". טעות, טועים, טעינו. אלה אגב המילים הראשונות למעשה שנאמרו בנושא, וזה קרה 150 שנה אחרי מלחמת האזרחים, אחרי שהנשיא לינקולן שחרר, חוקית לפחות, את העבדים. לומר שהעבדות היא טעות ותו לא זו אולי הדוגמה הטובה ביותר לדיבור ממעיט שאני מכיר. לא התנצלות, לא בקשת סליחה.

אחריו יבקר באפריקה נשיא אחר, ג'ורג' בוש הבן. הוא יאמר בעומדו בחוף סנגל, המקום הנקרא "חוף העבדים", שממנו ראו פעם אחרונה את מולדתם מיליוני בני אדם שנשלחו מעבר לאוקיינוס בשלשלאות לשמש עבדים, כי "העבדות הייתה אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה. היא הייתה חטא. גם בזמן אמת, לא רק בסטנדרטים השונים של היום". ובכך הוא צדק לחלוטין: גם אז היו אנשים שידעו שהעבדות היא חרפה ולחמו בה. אבל הוא לא התנצל. זו לא התנצלות. אפילו ברק אובמה – להזכירכם, נשיא שחור – לא ממש התנצל. אולי, שוב, מחשש שכל מילת התנצלות עלולה לשמש לבקשת פיצויים, ויש כמובן רבים הטוענים שיש לשלם פיצויים לצאצאי העבדים בארה"ב, במקומות אחרים.

בוש גם הוסיף שהגזענות בחברה האמריקאית לא הסתיימה בעבדות או בהפרדה, וקיימת גם עתה. שוב, צדק לחלוטין. וכולנו ראינו ושמענו על האירועים החוזרים ונשנים בארה"ב, בהם המקרה של ג'ורג' פלויד הוא רק האחרון בשרשרת ארוכה. שווה התנצלות, יחס אמריקה הלבנה לשחורה, נכון? וההתנצלות באה. אבל מדוע עכשיו, מדוע במקום שבו הובעה? יש משפט ישן האומר שלכל דבר יש שתי סיבות – סיבה טובה וסיבה אמיתית. ולהתנצלות של הנשיא ביידן על אחד האירועים הטראומטיים בתולדות היחסים בין לבנים ושחורים בארה"ב יש בהחלט סיבה טובה, אפילו מצוינת – אבל יש גם, אני מעז לומר, אג'נדה פוליטית מפוכחת.

לרגל ציון 100 שנה למהומות הגזעיות בטולסה, שבהן נרצחו מאות שחורים, מאות רבות נפצעו, ופרבר שלם, משגשג, שכּונה "וול סטריט השחורה", בבירת אוקלהומה, נשרף כליל – הגיע נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטולסה ונשא נאום, ובו אמר את כל הדברים הנכונים: "זו לא הייתה התפרעות. זה היה טבח – בין החמורים בתולדותינו אבל לא היחיד. ובמשך זמן רב מדי הוא נשכח מאיתנו. היה ניסיון ברור למחוק אותו מהזיכרון, מהזיכרון הקולקטיבי שלנו", הוסיף הנשיא. מילים כדורבנות. קבלת אחריות, בלי ספק. ויש חרטה והתנצלות. אכן.

אבל ביידן הוא גם פוליטיקאי. ביידן הוא נשיא דמוקרטי, שנבחר בבחירות 2020 בין השאר עקב התגייסות אדירה של הקהילה השחורה, המצביעה ברובה המוחלט לדמוקרטים. וכשביידן כואב את כאב השחורים בארה"ב – ואני לא מטיל ספק בכנותו – הוא מדבר כאדם, כנשיא, וגם כפוליטיקאי. תומכיו השחורים מצפים שמנהיג מפלגתם יאמר את הדברים האלה. אבל אולי הם מצפים ליותר – ושוב, לא ייאמרו דברים היכולים להביא לתביעת פיצויים. אם יבואו – ויש – תביעות פיצויים, הן יסתמכו על העבר, בלי צ'קים פתוחים מנשיאים.

מחווה לאינדיאנים

עוד לפני השחורים, וגם במקביל אליהם, סבלו הילידים בארה"ב, אלה שאנו מכנים אינדיאנים, מגזענות, מעבדות ומדיכוי.

עם בוא האדם הלבן ליבשת אמריקה, היו בה כ־70 מיליון ילידים – אינדיאנים ואסקימואים, או אמריקאים ילידים ואינואיט. 200 שנה אחר כך נותרו 3.5 מיליון, וזאת עוד לפני מלחמות האינדיאנים שחיסלו את מרבית השבטים כמעט לגמרי. הם מתו ממחלות, מאלכוהול, נרצחו ונהרגו, מתו כעבדים במכרות. ארה"ב חתמה יותר מ־400 הסכמים עם העמים, השבטים האינדיאניים – והפרה כל אחד ואחד מהם. פעם אחר פעם הובטח להם שאם רק יסכימו לזוז עוד קצת הלאה, לקבל אדמה מעט פחות טובה, זו הפעם האחרונה – "האב הלבן הגדול" בוושינגטון יגן עליהם.

וההסכם תקף כל עוד המים זורמים בנהרות והעשב צומח בערבות. העשב עדיין צומח, המים עדיין זורמים, וכל הסכם והסכם הופר – בידי הלבנים. הם שלחו את האומות האינדיאניות לנתיב הדמעות, 2,000 קילומטרים של מסע רגלי מפרך שרבים מתו בו. שבטי המישורים – האפאצ'ים, הסיו, הקומאנצ'י – נרדפו וחוסלו, גדודי פרשים הביאו את הציוויליזציה. המתיישבים, חמושים בנשק חם ומוגנים על ידי הצבא, מילאו את "הייעוד הגלוי לעין" – אימפריה אמריקאית מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס השקט.

ואחרי שכבשו את ארצם, גירשו אותם לשמורות, חיסלו את תרבותם, הציגו אותם כפראים מייללים ורצחניים בשורת מערבונים, הגיע הזמן להתנצלות. הקונגרס אישר נוסח אחרי שנים של דיונים, ולפני כעשור התנצלה ממשלת ארה"ב בפני כל האינדיאנים האמריקאים על "מקרים רבים של אלימות, התעללות והזנחה". ואם זה נשמע לכם כמו התנצלות שניתן לצפות לה משירות רווחה שלא מילא בקפדנות את תפקידו להשגיח על הורים לא ראויים, ורחוק מלשקף את מה שנעשה לאינדיאנים – אתם לא לבד.

כך או כך, השבטים אמרו שהם מעריכים את המחווה. בקנדה השכנה העבירו לשליטת האינואיט שטחים עצומים, מחווה של התנצלות, של קבלת אחריות. נכון, השטחים האלה היו בעצם שלהם מלכתחילה, אבל ויתור על שטחים בהחלט אינו צעד מובן מאליו.

בשם האב, הבן ורוח הקודש

דתות, ככלל, לא מתנצלות. הרי הדת, או העומד בראשה, מייצגים בהגדרה את האל. ואלוהים לא מתנצל. לא ממש. וכך גם אלה הדוברים בשמו, מה גם שבתיאולוגיה הקתולית, שהייתה במשך יותר מ־1,000 שנים הדוגמה של הכנסייה המערבית כולה, האפיפיור אינו יכול לטעות.

מה קורה כשהוא טועה? כאשר למשל הכנסייה מצהירה שהיקום סובב סביב כדור הארץ, ומעלה על המוקד את מי שטוען את הכפירה הנוראה שעולמנו סובב סביב השמש? והאינקוויזיציה מעמידה לדין את גדול המדענים של דורו, גליליאו גליליי הזקן, החולה, ומאלצת אותו לחזור בו מציטוט הכפירה הקופרניקאית? מה קורה כשהטלסקופים, המדע כולו, מכריחים את הכנסייה להודות בטעותה, בטעותו של הכס הקדוש?

100 שנים אחרי שהיה ברור מעל לכל ספק שגליליאו צדק, ספריו עדיין נותרו ברשימת הספרים האסורים. עברו עוד 100 שנים עד שהכנסייה הצהירה (במאה ה־19!) שגליליאו צדק. ויעברו עוד 100 שנים עד שאפיפיור יאמר בקולו שגליליאו צדק. נניח שזו התנצלות.

אבל יש מקרים חשובים יותר מגורלו הפרטי של גליליאו. היחס לעם היהודי, למשל. יותר מ־1,000 שנות רדיפות, המרות דת בכפייה, העלאת אנוסים, מי ששמרו על דתם היהודית בסתר, על המוקד, ולימים כמובן התפקיד המאוד בעייתי של הכנסיות בשואה. כן, היו כמרים ונזירות שסייעו ליהודים. היו גם אחרים. והכנסייה עצמה סייעה לפושעי מלחמה נאצים ואחרים להימלט לדרום אמריקה.

שלושת האפיפיורים האחרונים – יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה־16 ופרנציסקוס – ביקרו בישראל. יוחנן פאולוס היה האפיפיור הראשון שביקר בבית כנסת, ברומא, ובביקור באושוויץ – והוא כזכור פולני – כרע ברך בפני המצבה, ביקש מחילה מהעם היהודי והתנצל על סבל היהודים בשואה. לא מובן מאליו.

אבל היהודים הם לא היחידים שהכנסייה עשתה להם עוול, רדפה אותם. יש רבים אחרים, בהם כאלה שסבלו את נחת זרועה ועדיין חיים. למשל, אלה שעברו במשטר הבלהות של בתי היתומים ובתי המחסה לנשים ולנערות שסטו מדרך הישר – לדעת הוריהן והכנסייה, עבדו בפרך במכבסות מריה מגדלנה באירלנד, חלקן ילדו מחוץ לנישואים והתגלו קברי המונים במקום שהיה אמור להיות בית מחסה סלחני, רחום, מלא חמלה, דתי.

וכמובן, הילדים והילדות שכמרים פדופילים התעללו בגופם ובנפשם, ובכירי כנסיות בעולם כולו חיפו על מעשיהם, העבירו אותם מקהילה לקהילה, שם המשיכו במעשיהם הנוראים כדי שאיש מבחוץ לא יידע מה מתרחש בין כותלי הכנסיות. אלה מעשים שנעשו למאמינים, לילדיהם, ונחשפו. זה ודאי מצדיק הכאה נוראה על חטא.

"אנחנו מבינים שיש צורך בחרטה, בהכרה בדברים השגויים בחיינו… על המאמינים לפתוח את עצמם למחילה ולתת לעצמם להשתנות", אמר האפיפיור בנדיקטוס ה־16, שהוא – כמו גם קודמו ויורשו – עמד בראש הממסד שחיפה על המעללים האלה עשרות שנים. זו לא התנצלות. זו לא בדיוק חרטה. נכון – כולנו יודעים שניתן לקבל מחילה ולו על המעשים הנוראים ביותר, אם בקשת החרטה באה מעומק הלב. אבל בכל זאת, דרישת האפיפיור שהמאמינים – כלומר אלה שילדיהם ספגו התעללות – יפתחו עצמם למחילה, ולא נניח הכמרים הפדופילים, מעט מופרזת.

הכנסייה לקחה אחריות על המעשים, חלקית. לא הייתה לה ברירה – שורת משפטים ותביעות הכריחו אותה. אפיפיורים, קרדינלים בכירים, הביעו חרטה, ביקשו סליחה. ספק גדול אם יש בכך כדי לכפר על ההשתקה והטיוח של תקיפות מיניות שנעשו בעשרות ומאות אלפי ילדים לאורך השנים.

כשאהוד ברק מתנצל. פעמיים

אנחנו? מדינתו של הצבא המוסרי בעולם? מדינת העם שנרדף, הושפל, הושם בגטאות, נרצח בפוגרומים, וביקשו להשמידו בשואה? לנו יש על מה להתנצל? בפני מי?

ואולי המקרה הישראלי של ההתנצלויות ימחיש יותר מכל את הבעייתיות. שגם אם יש כוונות טובות – ולא תמיד יש – הן עלולות להתקבל בציניות, בצחוק של אי־אמון, בשנאה, לשמש לגיחוך, לחטוף התנגדויות גם מאלה המתנצלים ולא חושבים שיש להם על מה וגם מאלה שמתנצלים בפניהם וחשים – במקרים רבים בצדק מוחלט – שהם משמשים לרווח פוליטי, שההתנצלות היא לעג לרש.

ב־1997 התנצל מנהיג מפלגת העבודה דאז אהוד ברק בפני עדות המזרח, בפני עיירות הפיתוח. הוא לא עושה זאת בשם מדינת ישראל – אלא בשם תנועת העבודה. הוא ביקש סליחה על עוגמת הנפש שנגרמה להם.

אין צורך לומר שהנושא העדתי לא מת ונקבר במדינת ישראל. כמו אותם מתים־חיים, הוא קם מדי פעם, בין השאר בעידוד נמרץ של פוליטיקאים ועיתונאים הרוכבים על הנושא הזה ורואים ברכה (אלקטורלית) בעמלם.

ההתנצלות של ברק זכתה ללעג ולקיתונות שופכין. כלא מנותקת כמובן מהפוליטיקה הישראלית, היא נראתה צינית במיוחד. עדות המזרח דחו אותה, והיא עוררה זעם גם בקרב הבסיס של ברק – ותיקי המפלגה שחשו שהיא שק החבטות של הפוליטיקה, ושאין להם על מה להתבייש או להתנצל, שעשו כל מה שיכלו בתנאים הקשים של הקמת המדינה למען קליטת העלייה. כלל לא משנה מהי האמת ההיסטורית – שכמובן לעולם אין הסכמה עליה. העניין הוא שההתנצלות הזו לא הצליחה, בלשון המעטה.

והיא לא היחידה – היו עוד. אהוד ברק, בתפקידו כראש ממשלה, הביע צער בפני הפלסטינים. אולי קיווה שההתנצלות תקדם תהליך שלום. היא לא – ומעט אחריה פרצה האינתיפאדה השנייה.

"קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאוד". מילים שאמר נשיא המדינה שמעון פרס בכפר קאסם. הוא, ולימים הנשיא רובי ריבלין – בזמן שביקר בכפר ביום השנה לרצח – הביעו צער על הטבח בכפר קאסם, זה שבעקבותיו נכנס לשפה העברית הביטוי "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה".

כדוגמה נוספת לזיקה הישירה שבין בקשת סליחה לפוליטיקה יכול לשמש המשא ומתן המייגע בין ישראל לטורקיה בעקבות משט המרמרה: איך ינוסחו ההצהרות, מה יהיו הפיצויים, למי ישולמו ובאיזו תואנה בדיוק.

–

• מבחן תיאוריה: האם התיאוריה המפורסמת על התנגשות הציוויליזציות עדיין תקפה? מאת אורן נהרי
• ולפעמים, המחאה נגמרת: תנועות המחאה ביום שאחרי | מאת אורן נהרי
• כדורגל של שבת, בייסבול של כיפור // שי גולדן