fbpx

יום אחד קם עם מוסת ושטוף מוח ורוצח עם אחר // מאת אמילי מואטי

0

אחת הטכניקות המקובלות, כפי שמספרים הרוצחים בספר העדויות המצמרר 'עונת המצ'טות' (ז'אן הצפלד, 2003), הייתה לכרות את ידיו ורגליו של הקורבן ולהותיר אותו למות. עם הזמן התגבשו טכניקות נוספות שהביאו למוות מיידי, הינף קל של המאכלת על הקורבן והוא איננו. אפשר להמשיך. הנשים, למשל, נאנסו יחד בקבוצות גדולות, ואז הוצתו למוות. מוטות מחודדים הוכנסו אל גופן של אחרות דרך הנרתיק והרגוהן. הורים הוכרחו להטביע את ילדיהם בבורות ביוב, רגע לפני שהושלכו פנימה בעצמם. לא נשארה להם ברירה, לאותם יפי נפש שוחרי טוב – מי שלא אחז במצ'טה מדממת נחשד כמשתף פעולה ונרצח. כ־800 אלף איש נרצחו במשך פחות ממאה ימים, מה שלימים נודע כרצח העם ברואנדה. בימים אלה מציין העולם את יום השנה שלו; וזה הולך ונעשה טעון ככל שמתקרב מועד שחרורם של כ־30 אלף רוצחים בטבח הזה, שנשפטו ל־15 עד 20 שנות מאסר.

בדיעבד, כולם ידעו איך זה ייגמר. העם ברואנדה ידע, השלטון על שלוחותיו ידע; והעולם ידע – ושתק. טוב, לא בדיוק שתק. מועצת הביטחון של האו"ם נזפה באותם ימים בנשיא רואנדה הביארימאנה, לפני שזה מצא את מותו כשמטוסו יורט באפריל 1994, כששב מחתימת "הסכם ארושה", עליו חתם תוך קריצה להמון הנבער והמוסת וצמא הדם. ביד אחת חתם וביד השנייה התסיס ושימן את המערכות, כי גם אם התנגד לרצח העם, כפי שלימים קבעו החוקרים, הרי שידע על התארגנויות של מליציות שתפסו תאוצה מתחת לאפו. הוא ידע שהאופוזיציה שכונן הייתה אופוזיציית צללים, שנועדה לתעתע בעולם שמסביב; והאופוזיציה עצמה, למעט נציגים מעטים, ידעה שהיא איננה אלא חותמת גומי לדיקטטורה שמתחפשת לדמוקרטיה.

לאותו מיעוט אופוזיציונרי היו כמה תמרורי אזהרה בדרך. זה התחיל ב"עשרת הדיברות של ההוטו" שפורסמו בדצמבר 1990 בירחון 'קנגורה', שנודע בקריקטורות מלבות השנאה בהן הוצגו הטוטסי כמקקים מכוערים שאונסים נשים ומפיצים מחלות. הדרך מפרסום אותם "עשרת דיברות" עד שמישהו פעל הייתה קצרה, והתקשורת, בעידוד השלטון, הרבתה להגדיר מיהו בוגד. בעוד היה ברור שבוגד לטנטי הוא כל בן טוטסי באשר הוא, הצטרפו אליהם גם בוגדים גלויים, אויבים מבית. כל מי שקיים קשרי חברות או ידידות עם בן טוטסי, כל מי שהעסיק כזה וגם כאלה נטולי קשרים איתם – אך שהייתה בהם חמלה כלפיהם.

העם נקרא לסייע ברישום של אותם בוגדים. המונח "בגידה" על כל הטיותיו חזר על עצמו בכלי התקשורת, בשיח הפוליטי ובשיח הציבורי היומיומי, כאשר היה ברור לכל כי "מקק אינו יכול להוליד פרפר". אמנם האופוזיציה הצליחה להשתלט על תחנת הרדיו הממלכתית, ששידרה הסתה יומיומית כלפי הטוטסי, אך מיד צצו תחנות רדיו שההסתה משולחת הרסן ששודרה דרכן גובתה במוזיקה פופולרית ובשפת רחוב. הסתה שמימן ושימן השלטון עצמו, שמינה מקורבים לתפקידי מפתח בכל תחנה. גם העיתונות הכתובה התמלאה ביטאונים שחולקו להמונים ללא תמורה. גם האליטה ידעה שתוך זמן קצר מאוד, קצר מן המשוער, למען הדיוק כשעה מזמן יירוט המטוס של הביארימאנה ואנשיו, הם יצטרכו לבחור צד – להירדף או לרדוף, לרצוח או להירצח – אין אמצע ואין כמעט ואין לכאורה. עוד באותו ערב הם שמעו כיצד קמפוס שלם בבוטארה שבו אנשי הסגל והסטודנטים, על פי רישום שהוכן מראש, נחשדו בנטיות סולידריות כלפי מיעוטים, נטבח על ידי מליציות חמושות. או אולי היו אלה בני המזל שמצאו את מותם בדרך הזאת, כי השאר פשוט נשחטו באופן ברוטלי בהרבה. בידיים.

ביום אחד קם עם מוסת ושטוף מוח ורצח עם אחר. הרדיפות נגמרו והטבח התחיל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook