fbpx

ימי כתום // ארבע שנות טראמפ בטלוויזיה האמריקאית // מאת רותה קופפר

0

הדרמות, שחשבו שיספגו פגיעה, דווקא פרחו והפכו מגוונות יותר. הלייט נייט התחזק והפך ביקורתי עוד יותר. רשתות החדשות עלו על רכבת הרים, ופוקס ניוז המשיכה לתמוך בנשיא השערורייתי: כך השתקפו בטלוויזיה האמריקאית ארבע שנות טראמפ הסוערות

לפני ארבע שנים, לראשונה בתולדות ארה"ב, נבחר כוכב ריאליטי, דמות טלוויזיונית, לנשיא. ללא כל ניסיון פוליטי קודם. אמריקה כבר התמודדה בעבר עם כוכב קולנוע לשעבר, אבל לו בהחלט היה ניסיון בפוליטיקה: רונלד רייגן, שהיה מושל קליפורניה. במקרה של דונלד טראמפ, הוא הגיע לבית הלבן היישר מהמסך הקטן (ובמקביל ניהל את עסקיו, המפוקפקים בחלק ניכר מהם). אי לכך היה ברור שהטלוויזיה תשחק תפקיד חשוב, אפילו יותר משכבר שיחקה, בקדנציה הזאת. המראה השחורה של הטלוויזיה הייתה אחת מתוך משחק מראות מעוות. הנשיא מצייץ משהו בבוקר, ובמשך כל היום רשתות השידור דנות בזה מכל הכיוונים – CNN ו־MSNBC ושאר המהדורות ברשתות השידור היו מנסות לבדוק את האמיתות של הציוצים ומנתחות את הנאמר בהם, לרוב באופן ביקורתי – ורשת פוקס כמעט תמיד הייתה אומרת אמן. לעיתים קרובות היה הנשיא מופיע בשידוריה כדי שה"אמן" הזה ייאמר בדיוק בטון שהוא חפץ בו, בקול רם.

אחד ההסברים לבחירה של טראמפ בנובמבר 2016 היה הרוח הגבית שקיבל מרשת פוקס, שופר החדשות של הימין האמריקאי. לא בכדי היו כמה וכמה יצירות טלוויזיוניות שעסקו במשפחת מרדוק, הבעלים של פוקס ניוז, באופן עקיף וישיר. הסדרה 'יורשים' (Succession) של HB0 (אצלנו בהוט, יס וסלקום tv), שזכתה בחודש שעבר בתשעה פרסי אמי, כולל פרס הדרמה הטובה ביותר, היא בעצם סדרת השעה (גם אם היו מי שחשבו ש'טייגר קינג', על הבעלים של גן חיות פרטי שבו גידל חיות טרף והיו לו אספירציות פוליטיות, משקף אותו יותר). היא מגלמת בתוכה הכל – משפחה עשירה שהשתלטה על דעת הקהל בעזרת כספים ומניפולציות. זה עסק משפחתי – ממש כמו מה שהבית הלבן נהיה כאשר בתו, בנו, חתנו וחברתו של בנו של טראמפ מאיישים תפקידים רשמיים, בניגוד לכל חוקי הנפוטיזם.

בתוך כל הסדרות הרבות בערוצים השונים ובשירותי הסטרימינג, הסדרה הזאת של HBO התבלטה מעל רבות אחרות. היא הייתה 'משחקי הכס' האורבנית־ריאליסטית של העת הזאת, והיא התרחשה בניו יורק המוכרת לנו, במשפחה פריווילגית הנמצאת בשפיץ של ה־1% של ארה"ב. משפחת עסקים שבה תקיעת סכינים בגב היא אינהרנטית. והיא מזכירה את משפחת מרדוק ונוספות, על כל הסכסוכים המתוקשרים של בניה, וגם את זו של משפחת טראמפ עצמה.

בנאום התודה שלו על בחירת הסדרה לדרמה הטובה ביותר בטקס האמי, בחודש שעבר, אמר היוצר ג'סי ארמסטרונג הבריטי כי הוא מבקש לא להודות לכמה אנשים. כמו למשל לטראמפ ולראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, על האופן הנפשע שבו טיפלו במשבר הקורונה. "לא תודה לכל הממשלות הלאומניות והסמי־לאומניות בעולם, שעושות בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות היום", המשיך ואמר. "לא־תודה גם לאילי התקשורת שעושים הכל כדי שאותם לאומנים יישארו בשלטון כעת".

בכל הראיונות עמו מסרב ארמסטרונג להפנות אצבע כלפי משפחת מרדוק כמקור ההשראה שלו בסדרה. הוא תמיד מזכיר עוד משפחות תקשורת עם הבעיות שלהן, כמו רדסטון והרסט. אך נדמה כי קווי הדמיון לרשת השמרנית ברורים. גם בנאום הלא־תודה הזה שלו.

עוד סדרה שזכתה בפרסים רבים, ביניהם עבור הקומדיה הטובה ביותר, בטקס האמי היא 'שיטס קריק', על משפחה עשירה מופלגת, שיורדת מנכסיה ונאלצת ממש לעבוד למחייתה. הסדרה בת שש העונות החלה לפני הקדנציה של טראמפ, והיא קנדית במקור, אך גם היא מתייחסת לפערים הגדולים שבאמריקה של העידן הזה. סדרות אחרות שזכו בפרסי אמי – שהתרחש פחות מחודשיים לפני הבחירות וסימל בחלוקת הפרסים שלו את התקופה הפוליטית שעוברת על המעצמה – היו 'השומרים', גם היא של רשת HBO, עיבוד לרומן הגרפי האפל (שכבר הגיע לקולנוע בעבר, בבימויו של זאק סניידר), עם שוטרת שחורה הנלחמת באלימות ממוסדת; ו'גברת אמריקה', העוסקת בפמיניזם – שתיהן עלו בשנים של תנועות MeToo ו'חיי שחורים נחשבים'.

אבל אם לחזור למשפחת התקשורת ולרשת פוקס, שהן הלפיד הטלוויזיוני שלאורו מהבהב המסך: עוד הוכחה לחשיבות שמייחסים להן היא המיני־סדרה, שעלתה בשנה שעברה ברשת שואוטיים, 'בקול רם' (The Loudest Voice, אצלנו ב־yes ובסלקום tv) על רוג'ר איילס, האיש שבנה בשביל משפחת מרדוק את אימפריית פוקס ניוז, וייעד אותה לבייס הרפובליקני של אמריקה.

צילום: Sullivan Justin, Getty Images IL

צילום: Sullivan Justin, Getty Images IL

הצלחתו, הצלחתנו

'בקול רם' קשורה ל'יורשים' כי היא מבהירה קצת במי מדובר, אף על פי שבסדרה הזאת על איילס – המבוססת על ספר בעל אותו שם מאת העיתונאי גבריאל שרמן, שהוא גם מכותבי הסדרה – הדינמיקה של משפחת מרדוק שולית לעומת המהלכים ברשת שבנה בשבילה איילס (בגילומו של ראסל קרואו) לפי תפיסת עולמו. כך בסדרה, בעוד שכל הרשתות ומהדורות החדשות האמריקאיות מתאפיינות בנטייה לשמאל, הרשת שלו יוחדה לצופים הימנים של המפה. מהלך זה הוכיח את עצמו, ולפי אתר סטטיסטה, פלטפורמת הנתונים העסקיים הגלובליים, נכון לחודש יוני 2020 רשת פוקס דורגה שוב כרשת הנצפית ביותר בארה"ב, עם 3.97 מיליון צופים בממוצע בפריים טיים. באופן כללי, צפייה בחדשות עלתה בקרב קהלים אמריקאיים, והצופים פנו לרשתות המועדפות עליהם כדי להתעדכן במגפת הקורונה ובמותו של ג'ורג' פלויד.

לפי 'פורבס', הרשת הייתה הנצפית ביותר באמריקה בין החודשים מאי וספטמבר. הייתה זו הפעם הראשונה מאז הוקמו רשתות על טהרת החדשות, שרשת מהסוג הזה סיימה את חודשי הקיץ במקום הראשון בקרב הצופים, כך לפי נתוני הצפייה של מדד נילסן. "מיום הזיכרון ועד חג העבודה, פוקס היא מספר אחת במדינה", אמר מנכ"ל תאגיד פוקס לכלן מרדוק. "אני חושב שהיא מאוד חזקה".

חזקה גם ללא עזרתו של איילס, זאת אומרת. ועדיין באותו עניין, סרט שיצא כמעט במקביל לסדרה 'בקול רם' הוא 'פצצה' של ג'יי רואץ', גם הוא על רוג'ר איילס (הפעם בגילומו של ג'ון ליתגו), ויותר מזה על הנשים שעבדו ברשת והביאו למפלתו. הסרט מוסיף עוד חלק לתצרף, ולא בכדי עולה גם הוא בתקופתו של טראמפ. הן הסדרה והן הסרט מראים ממש כיצד החליטו – בתחילה בניגוד לרצונו של מרדוק האב, ואחר כך בהעלמת עין מצידו, אבל בניגוד לרצון של בניו (לפחות אחד מהם) – פשוט להריץ את טראמפ לנשיאות ללא בושה (אחרי שקודם לכן עשו הכל כדי לרמוס את הנשיא הקודם ברק אובמה, ללא הצלחה).

איילס עשה דרך קצת דומה לזו של טראמפ. מפיק טלוויזיה צעיר ומצליח שעבר לפוליטיקה. היה יועץ תקשורת וקמפיינים חסר רחמים של הנשיאים הרפובליקנים ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב. אחר כך חזר לטלוויזיה. אחרי סכסוך ב־1996 עם רשת NBC, הקים עם משפחת מרדוק את פוקס ניוז. בתוך שנים בודדות הוא הפך את הרשת לנצפית ביותר, כאמור. לבסוף, נאלץ לעזוב בגלל פרשת ההטרדות המיניות ב־2016, כפי שמתואר לעומק בסדרה וברדידות־מה בסרט, ומת זמן קצר אחר כך.

רואץ', שיצר את 'פצצה' ומתמחה בדרמות פוליטיות, לרוב שחזורים של אירועים שקרו, ביים עוד סרט שיצא בחודש שעבר והוא מתייחס לשנת 2020 העמוסה מחדלים בכהונת טראמפ, שמו 'קורונה טיים' (Coastal Elites). זה סרט שנעשה בריחוק חברתי ובו מונולוגים של שחקנים, ביניהם בט מידלר, שרה פולסון, איסה ריי ודן לוי (שזכה בפרס אמי על הסדרה שלו 'שיטס קריק'). הם מדברים על השנאה והפחד שהתעוררו בשל הטיפול בנושאים הבוערים באמריקה. הקורונה, האלימות המשטרתית ותנועת 'חיי שחורים נחשבים', הטרדות מיניות ותנועת MeToo, ובמבט־על – הפילוג השבטי הגדול המתרחש בארה"ב היום. הסרט יומרני ועל גבול הפרודיה (כמעט כאילו עשה אותו סשה ברון כהן בסדרה הסאטירית שלו 'מי זו אמריקה?', עוד אבן דרך טלוויזיונית בקדנציה של טראמפ), אבל הוא עוטף בתוכו את ענייני השעה.

דרמה נוספת על אירוע אקטואלי ועל קדנציית טראמפ, ש'הגרדיאן' אף כינה "דרמת טראמפ הראשונה", עלתה בסוף החודש שעבר. 'The Comey Rule' היא מיני־סדרה המבוססת על ספרו של ראש ה־FBI לשעבר ג'יימס קומי, 'נאמנות נעלה יותר'. ג'ף דניאלס מגלם את קומי, וברנדן גליסון משתתף בתפקיד הנשיא טראמפ. קומי הוא מי שממש העניק לטראמפ את הנשיאות, כאשר ימים ספורים לפני הבחירות פתח שוב – עם הצדקה מפוקפקת – את פרשת המיילים של הילרי קלינטון. אחר כך הפך לאויבו המר, כמו רבים. הסדרה מתארת את היחסים בין השניים בתחילת כהונתו של טראמפ. בביקורת של העיתון הבריטי על המיני־סדרה של שואוטיים נכתב כי התסריטאי בילי ריי ('קפטן פיליפס') "רוצה להכניס את ארבע שנות הכהונה למסגרת נהירה של פוליטיקה כפי שאנו מכירים אותה. אבל כאשר הדריסה האכזרית וחסרת הפשר של הסטטוס קוו היא הנוהג המכונן והנשק הגדול של הממשל הזה, כבר התרחקנו למקום שממנו אין יותר אוטובוסים. אין טעם לחפש אחד שיחזיר אותנו הביתה".

רשת פוקס, שזוכה לכל כך הרבה גילומים בקדנציה של טראמפ, היא אכן שחקנית חשובה בהיסטוריה המודרנית, ובעיקר בזו של השנים האחרונות – שהביאה לנו את הנשיא האקסצנטרי והכאוטי ביותר. במציאות, אותה רשת אכן העניקה למועמד טראמפ – ואז לנשיא – זמן מסך חריג בכל קנה מידה, ויחס אוהד. גישה זו לפני הבחירות בנתה אותו כמועמד ואז כמנצח, ולאורך כמעט ארבע השנים האחרונות היא סייעה לגבש את מחנה תומכיו הקנאי. שורה של פרשנים משמשים לו שופרים תמידיים. ביניהם אפשר למצוא את שון האניטי, שאפילו הופיע ללא בושה בעצרת שלו, והשניים סיפרו שהם משוחחים כל ערב לפני השינה. טאקר קרלסון גם הוא מפרשן תמיד לטובת הנשיא (ותוכניתו קבעה שיא כנצפית ביותר בהיסטוריה של רשתות החדשות בכבלים), כך גם ג'נין פירו, לו דובס ולורה אינגרם.

טראמפ עם שון האניטי באירוע בחירות // צילום: Jim Watson via Getty Images IL

טראמפ עם שון האניטי באירוע בחירות // צילום: Jim Watson via Getty Images IL

כשהנשיא יורק לבאר

במאמר מסוף החודש שעבר במגזין 'אטלנטיק', שכותרתו "האם אתם דוברים פוקס?", מנסחים מהם עקרונות השפה החדשה. "פוקס, עבור רבים ממעריציה, היא ישות המעוצבת על ידי לקסיקון שהולך וגדל: אספסוף, משטרת הפוליטיקלי קורקט, דיפ סטייט, אג'נדה סוציאליסטית, דמ'ס (קיצור של דמוקרטים), ליבּ'ס (קיצור של ליברלים), תרמית, מלוכלך, אלים, פלישה, גבולות פתוחים, אנרכיה, חירות ודונלד טראמפ. לפוקס יש שני כינויי גוף, 'אתם' ו'הם', ונימה אחת: זעם. הדקדוק הפנימי שלה הוא יגון. האפקט שלה הוא הכללה. ככל שהזמן חולף, אם צופים במספיק 'פוקס וחברים', בטאקר קרלסון, שון האניטי או לורה אינגרם, תבינו, ממש כרפלקס גופני, שיש מהגרים הפולשים למדינה ואספסוף שמתקרב, ושמשקרים לכם בחדשות וטראמפ יתקן הכל".

טראמפ נוהג להתקשר לתוכנית האהובה עליו, 'פוקס וחברים' המשודרת בבוקר, ולפטפט ארוכות עם מנחיה. בחודש שעבר אירע מקרה יוצא דופן כשלאחר מפגש מלהג שכזה אמר הנשיא לשלושת המנחים כי יצלצל שוב ביום שני הבא וימשיך לעשות זאת כל שבוע, עד הבחירות. בתגובה לא אופיינית אמר סטיב דוּסי, אחד המנחים התומכים תמיד, כי לא הוחלט להעניק לו את הפלטפורמה הזאת. "אולי אתה רוצה לבוא לכאן כל שבוע", אמר בשידור לנשיא, "אבל פוקס לא התחייבה לכך. נעשה זאת לפי הצורך. וג'ו ביידן", הוא פנה בשידור למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, "גם אתה מוזמן להתארח כאן למשך 47 דקות, כפי שהנשיא התארח".

כצפוי, לא היה אדם בתוכניות הסאטירה האמריקאית בלייט נייט שלא עשה מהמשפט הזה צחוק. כולם דאגו לציין שמי שיודע בדיוק כמה זמן ארכה שיחה טלפונית איתו, כנראה ספר את הדקות עד לסיומה. טרבור נואה ('הדיילי שואו') סיכום זאת במשפט: "וואו, סטיב דוסי אמר כרגע לנשיא ארה"ב 'אל תתקשר אלינו, אנחנו כבר נתקשר אליך'".

אחרי כן התראיין טראמפ לעיתונאי אחר של פוקס ניוז ותקף את הרשת שבה הוא משדר. "פוקס היא רשת טובה, אבל לא מה שהיא הייתה", אמר למנחה מארק לוין בתוכניתו 'Life, Liberaty & Levin'. "אני אהיה כן איתך. הם נהיו פוליטיקלי קורקט, הם חושבים שזה נפלא. יש אצלם יותר דמוקרטים מרפובליקנים כמעט". המנחה נותר דומם, ואחר כך נודע כי למרות האמירה של דוסי והתלונות של טראמפ (בריאיון הרביעי איתו ברשת בתוך עשרה ימים), הוא יופיע שוב בתוכנית 'פוקס וחברים' ממש כפי שהבטיח לצופים. במשל על הפרה והעגל, לא ברור בדיוק מי הוא מי.

האם התרחש שינוי בפוקס ניוז, כפי שטוען הנשיא? התשובה היא כנראה שלילית. כמו שאומרים בסרט ובסדרה העלילתיים על פוקס: יש הבדל בין חטיבת החדשות, שלפעמים פשוט עושה את עבודתה, לבין הפרשנים – שהם סוג של בדרנים בחליפה היושבים באולפן שנראה חדשותי. אמנם היו לאחרונה אירועים ברשת שהציגו את טראמפ באור שלילי. לא בטוח שזה היה בגלל המראיין. במקרה אחד, העיתונאי הוותיק והמוערך כריס וואלאס שאל אותו שאלות ענייניות, ובין היתר התייחס להתרברבות של טראמפ על כך שעבר מבחן קוגניטיבי כלשהו. "זה לא מבחן קשה כל כך", אמר וואלאס בחצי חיוך, וטראמפ נזף בו. אחר כך, במקום להניח לזה, כפי שצריך היה לעשות, הזמין עיתונאי על תקן אילם מהרשת כדי לתקן את הרושם. בריאיון איתו חזר והסביר עד כמה קשה היה המבחן. "אומרים לך כמה מילים: אדם, אישה, גבר, מצלמה", אמר בקולו המאנפף, וכך השוויץ שידע לחזור על צירוף המילים הזה שוב ושוב. האינטרנט כמעט נשבר מרוב ממים וסרטונים שבאו בעקבות זאת. אחר כך בא עוד ריאיון, הפעם לגוף עיתונאי אמיתי. ג'ונתן סוואן מהאתר הפוליטי Axios שאל אותו על הטיפול הלקוי בקורונה. הנשיא דחף לידיו של המראיין טבלאות שאותן לא הבין. פעם, בעבר הרחוק (כלומר, לפני ארבע שנים), היו רגעים כמו "המבחן הקוגניטיבי" או ריאיון כזה מחסלים קריירות.

אלא שעוד דבר קרה בקדנציה הזאת, והוא שמחזורי החדשות התקצרו ונעשו מהירים כל כך עד שהליך הדחתו של הנשיא כבר נחשב לחלק מן העבר הרחוק. ובעיקר, פייק ניוז הוא חלק מהחיים, והבטחות – אפילו אלה המצולמות שבהן סנאטור כלינדזי גרהם אומר באלה המילים, "תתפסו אותי במילה אם אתנהג אחרת: אם בשנה האחרונה לכהונתו הראשונה של נשיא רפובליקני יתפנה מקום לשופט בבית המשפט העליון, ניתן לנשיא הבא שייבחר למנות אותו" – אין להן שום חשיבות, כי כפי שאמר לפני שנתיים מנחה הלייט נייט סטיבן קולבר: "זה מצחיק כי שום דבר לא חשוב יותר".

תעמולה סתם כבר לא מספיקה לבית הלבן, כך טען ג'ון אוליבר, הסאטיריקן שתוכניתו מציגה תחקירים חדשותיים עם פרשנות הומוריסטית. לכן רשת פוקס מרגישה מאוימת, כשעינו של הנשיא היא כבר על רשת עוד יותר "נאמנה", כדבריו. שמה של הרשת OAN – ראשי תיבות של One America News, רפרנס להבטחה של הנשיא הנוכחי לפיה ישים את "אמריקה לפני הכל", והיא רשת ימנית קיצונית אפילו מפוקס.

גם כאן צופי הטלוויזיה חשים מוזר למשמע בנימין נתניהו נותן את זכות השאלה הראשונה במסיבת עיתונאים לערוץ 20 השולי, עם שאלה שנשמעת כאילו הוכתבה כדי להרים לו לדף המסרים. בארה"ב כבר התרגלו. במסיבות העיתונאים OAN זוכה לתשומת לב שמעמדה השולי בתקשורת אינו מצדיק, אומר אוליבר. וזה טמון, כמובן, ביחס שלה. כך למשל הכתבת שאנל ריון שיבחה את הנשיא על אחוזי התמיכה בו והקפידה לקרוא לקורונה "הווירוס הסיני", כינוי מכפיש שהנשיא מעודד את השימוש בו.

הרשת היא בת טיפוחיו של מיליונר בשם רוברט הרינג, ותומכת ב"שמרנות קיצונית". אחד המנחים שלה כינה את תנועת 'חיי שחורים נחשבים' ארגון פשע, ואמר כי אסור למוסלמים להיכנס לארה"ב.

שינויי הסטרימינג והייצוגים התרבותיים

עם השבעתו של טראמפ בתחילת 2017, התפרסמה כתבה ב'ניו יורק טיימס' שכותרתה: "עכשיו שטראמפ נשיא, איך תגיב הטלוויזיה?". הטענה הייתה שבעידן אובמה הטלוויזיה המתוסרטת נהייתה עשירה וגדולה יותר, והתעורר חשש בתעשייה לגבי ההמשך. מה יעשו ברשתות הגדולות, נשאל אז בכתבה, האם יעדיפו לא לקחת סיכונים או לפרוץ גבולות? "בתקופה של רייטינג מידלדל והסחות דעת למכביר, רשתות מנסות למשוך קהלים בכל דרך אפשרית, ובכירים ברשתות לא ירצו להרחיק מהם את הקהל הרפובליקני (התאגידים וחברות האם של הרשתות האלה בוודאי שלא ירצו להרחיק מהם את המחוקקים הרפובליקנים)", נכתב אז. יוצרים חששו מהמשך היצירה שלהם. בריאן גרייזר, המפיק של 'אימפריה', דרמה על גבול אופרת הסבון, על משפחה אפרו־אמריקאית בעסקי המוזיקה, חשש להמשך קיומה. "יהיה קשה למצוא מישהו שיגיד 'כן' לאופרת סבון לשעת ערב שעולה הרבה כסף והיא 90% אפרו־אמריקאית".

הסדרה לא נפגעה. העונה השישית והאחרונה שלה באה לסיומה באפריל השנה, וכעת עובדים על סדרת המשך על חייה של קוקי, אחת הגיבורות שלה. בכלל מעניין להביט על הנבואות בכתבה הזאת בראי ההווה. כיום, סדרה ללא ייצוג של מיעוטים, בעיקר אפרו־אמריקאים, כנראה לא תעלה על המסך בכלל, וסדרת מיינסטרים עם צוות שחקנים שכמעט כולו אפרו־אמריקאי היא מצרך מבוקש. 'הטובות לקרב', סדרת ההמשך של 'האישה הטובה', שכאשר נכתבה הייתה אמורה לתאר את הנעשה במשרד עורכי דין שרובו אפרו־אמריקאי בעידן הנשיאה הילרי קלינטון, השתנתה למעין סדרת התנגדות לשלטון טראמפ. היא הייתה מהדרמות הבודדות של רשתות השידור שרשמו הצלחה בעידן הזה.

הטובות לקרב

'הטובות לקרב'

בכלל, ברשתות הגדולות כבר הבינו שהשפעתן נשחקת, וכך גם מקומן במגרש הבידור. טקס האמי מהחודש שעבר הוכיח עד כמה. רוב התחרות מתרחשת בין ערוצי הכבלים, ובעיקר HBO, לבין ענקית הסטרימינג נטפליקס, שהקורונה, אירוע בלתי צפוי בפני עצמו, חיזקה אותה עוד יותר (כיום עם קרוב ל־200 מיליון מנויים בעולם, כשליש מהם בארה"ב). בשירות הזה יש מבחר לטעמים רבים, אין צורך לנסות לרצות את כולם בסדרה אחת.

ובעניין החשש לנכר אוכלוסייה שלמה של מצביעי טארמפ, אם היה משהו שמנחי הלייט נייט האמריקאי הבינו זה שאין מקום לבדיחות חלביות בעידן הזה. כפי שפוקס ניוז פונה לבייס שלה, עליהם ללכד את הקהל שלהם. לקהל הזה היו גיבורים וגיבורות, כמו שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסבורג, שהפכה לאייקון תרבותי ולא רק משפטי־פוליטי. כך הסרט הדוקומנטרי על שמה 'RBG' היה הצלחה גדולה, ואפילו אפשר לראות מרצ'נדייז שונים עם דמותה (כמו למשל קופסת סוכריות מנטה שהשופטת מופיעה עליה, ולצידה משחקי מילים המתכתבים עם דמותה ועם סוכריות המנטה). עם מותה בחודש שעבר בגיל 87, כמה שחקני NBA, שהמחאה שלהם נגד אלימות משטרתית ונגד הבית הלבן סוקרה למכביר, הופיעו למשחק עם צווארוני תחרה על רקע חולצה שחורה, כפי שנהגה השופטת ללבוש בחייה (כך גם עוטר הפסל 'Fearless Girl' בניו יורק ושער של ה'ניו יורקר', עם מותה).

'ג'ימי פאלון'

סטיבן קולבר ('הלייט שואו'), שהשתתף באימון כושר עם אותה שופטת, מתח בקביעות ביקורת נוקבת על הנשיא והממשל. בשל כך נהנה מהצלחה גם באחוזי הצפייה, ועבר ברייטינג את מי שהיה מלך הגבעה, ג'ימי פאלון. כך זכו להצלחה גם תוכניות הלייט נייט של סת' מאיירס וג'ימי קימל. ואז באה הקורונה וטרפה את הקלפים. הם הפסיקו להופיע עם חליפות מול קהל והחלו לשדר מהבית (בחודש שעבר חזרו להופיע באולפן ללא קהל), ומאזן הכוחות השתנה שוב. טרבור נואה, מי שהחליף את ג'ון סטיוארט ב'דיילי שואו', מצליח יותר מכולם בתנאים החדשים. הקומיקאי השחור הצעיר, הדרום אפריקאי במקור, שחדר למועדון הגברים הלבנים הזה, מדבר על נושאים פוליטיים, חברתיים, גזעיים וגם בינלאומיים ברהיטות, בישירות, בהומור ובאומץ. צוות הכתבים הפיקטיביים שלו – נשים וגברים מכל צבעי הקשת – תורמים את שלהם להצלחה. ג'ון אוליבר, שזכה גם השנה בפרס אמי על תוכניתו המצוינת 'השבוע שהיה', ממשיך עם קהל ובלעדיו לנתח בצורה מאירת עיניים את הפוליטיקה והאקטואליה האמריקאיות. המתכונת החדשה של ג'ימי פאלון, באולפן ללא קהל, כשהוא לבוש בגדי יום־יום ולא חליפה, הפכה גם אותו לביקורתי יותר כלפי הממסד והעומד בראשו.

בעוד שהלייט נייט נהיה יותר פוליטי בעידן הזה, תוכניות פיקטיביות על הבית הלבן הלכו והתמעטו. 'ויפ', הקומדיה של ארמנדו יאנוצ'י, בכיכובה של ג'וליה לואי דרייפוס, באה לסיומה. 'בית הקלפים', שנפרדה מהכוכב שלה קווין ספייסי, כחלק מניקוי האורוות של עידן MeToo, גם היא כבר ירדה מהמסך. עוד תוכניות ומנחים נעלמו הודות לתנועה. לואי סי.קיי, הגורו של הליברלים, הדמוקרטים והמילניאלז בעידן שקדם לתנועה, נפרד מהמסך יחד עם תוכניתו 'לואי' בגלל תלונות על הטרדות מיניות. כך נפרדו מהמסך גם מנחי תוכניות בוקר כמו מאט לאואר ('טודיי') וצ'רלי רוז ('CBS הבוקר'), ובתמורה קיבלו סדרת דרמה באפל TV, 'תוכנית הבוקר' ('The Morning Show') עם ג'ניפר אניסטון וסטיב קארל, על מנחה כריזמטי של תוכנית בוקר שעוזב לאחר שהוגשו נגדו תלונות על הטרדה מינית (דומות מאוד לאלה שהוגשו במציאות נגד לאואר).

'ויפ'

'ויפ'

כידוע, מי שלא רק שנצברו עליו אינספור עדויות, אלא אף הוקלט אומר במו פיו כי הוא תוקף נשים, "תופס אותן" במבושיהן, עדיין משדר בקביעות למסכים המועדפים עליו. ואלה משתפים עמו פעולה. האם יחדשו את דונלד טראמפ לעונה נוספת? זה ה"קליף האנגר" הנוכחי והאולטימטיבי, בתקופה שבה הפוליטיקה היא בידור, והבידור הוא פוליטיקה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook