מתוצאת הבחירות המאכזבת, דרך הזגזוגים התכופים של בנט בין נתניהו ללפיד, עד להכרעה על הליכה לממשלת שינוי. כך נראו הדברים מאחורי הקלעים במפלגת ימינה בחודש החולף

ההכרה בגודל טעותו נחתה על נפתלי בנט זמן קצר אחרי שהדליף לתקשורת, בעיצומו של מבצע 'שומר החומות', שהוא נוטש את המו"מ על ממשלת השינוי. המועמד הבין מיד שוויתר על חלומו להיות ראש ממשלה תמורת בלון של אוויר חם. יאיר לפיד העניק לבנט את האפשרות להיות ראשון ברוטציה בראשות הממשלה, וכוח עודף למפלגתו ולשותפותיה מהצד הימני. נתניהו הבטיח רוטציה, שריונים בליכוד, את תפקיד שר הביטחון לבנט ותפקיד שרה בכירה לאיילת שקד, אבל בנט ידע שאין טעם לחתום על הסכם עם מי שאין לו ממשלה, ושיעשה הכל למציאת דרכים להפרתו. הבטחותיו של נתניהו שיצליח להרכיב ממשלה היו ריקות מתוכן. אבל בנט החליט שפומבית, לפחות, הוא עדיין עם נתניהו – אם יעלה בידו של שונאו ומרעו להקים ממשלה בכל זאת.

ההתחממות מול עזה ובתוך ערי ישראל הבהילה את בנט. היא היוותה שעת כושר לאיילת שקד להגיד לו – האירוע נגמר. מלבדה בנט ראה את חברי סיעתו המהססים, שעליהם הופעל קמפיין אלים, חסר תקדים ובכל המישורים, מצד נתניהו, שליחיו ותומכיו. הוא גם חשש שהצטרפות לגוש השינוי תביא אולי ראשות ממשלה קצרת טווח, אבל גם התרסקות פוליטית בהמשך. ויש הסבורים שפחד, רוב הדרך, להגשים את החלום – גם בבחינת הישיבה בכיסא החשוב ביותר, וגם ביכולתו המוגבלת להבין ברגע האמת שאינו מתאים לתפקיד הרם או לנהל קואליציה כה מורכבת. ויש המשוכנעים שהחליט לבצע תרגיל טקטי מחוכם, שסופו בממשלת שינוי. גם רוב חברי סיעת ימינה לא באמת יודעים את התשובה.

במחנה של בנט בימינה הבינו במהרה את גודל האסון. "אם בנט לא הולך לממשלת שינוי, הוא שרוף במרכז ובימין", אמר לנו פעיל בולט שם בעיצומה של הדרמה. "חבורה של אנשים שהולכת עם בנט שנים דוחפת אותו לאופציה הזאת. זו לא אפשרות נוחה. אני איש ימין, אני פעיל בחברון, אני לא רוצה ממשלת שינוי, אבל אני מבין שזה או שינוי או שאנחנו קבורים באדמה. למעשה, מבחינה אידיאולוגית רוב הפוליטיקאים במרכז. אין הרבה הבדל אידיאולוגי בין מרב מיכאלי לבנימין נתניהו. לפיד ומיכאלי אינם האויבים שלי".

עם סיעה מעורערת של שבעה מנדטים, בלי הרבה פעילים, מוסדות מפלגה ומנגנון קבלת החלטות, בנט עמד במרכזם של השבועות הכאוטיים ביותר בפוליטיקה הישראלית. זגזג לכל הכיוונים. הדילוגים שמאלה וימינה, אומרים מקורבים, היו מכוונים: "בנט לא מטומטם. הוא יודע מה שהוא עושה. שאיפתו אחת, להיות ראש ממשלה. בדיוק כמו נתניהו. בנשמתו הוא איש של אקזיטים. מהמר. ברוב המקרים ייכשל; הוא בונה על אחוז אחד של הצלחה. עוף החול. לא אתפלא אם בנט כבר מתכנן קדימה, וינסה לחבור ליוסי כהן, ראש המוסד היוצא, להקמת גוש מרכז־ימין". הדובר, בעבר מקורב לבנט, מותח עליו ביקורת לאחרונה, אך מכיר היטב את המיועד. במשך שנים היו צמודים, הוא ראה את בנט ברגעים קשים וטובים. אפילו הוא לא צפה את הזגזוגים. "אין שום סיכוי שבנט ילך עם מרצ ועם רע"ם", אמר ל'ליברל' ימים אחדים לפני שבנט הודיע על הצטרפות לגוש השינוי.

 מדיניות העמימות

העמימות החלה בקמפיין הבחירות. בנט תקף קשות את נתניהו על כישלונו בניהול משבר הקורונה ואמר כי הוא צריך להיות מוחלף ומיד, אבל סירב להתחייב לא לשבת בממשלתו ("אני לא באובססיה של בעד ביבי ונגד ביבי"). בליל הבחירות, המנדטים שהתבשם מהם בסקרים קודמים, התאדו ברובם הגדול. ועדיין, עם שבעה מנדטים, ימינה הפכה ללשון מאזניים שנאלצת לנקוט עמדה. "אמרנו שניקח את שבעת המנדטים ונהיה המבוגר האחראי", אומרת סטלה ויינשטיין, מקום 11 ברשימת ימינה. "היה ברור ש־20 המנדטים שצפו לימינה בתחילת הקמפיין היו פיקציה. לא הייתה הפתעה אבל גם לא שמחה גדולה", אומר פעיל בולט ממרכז הארץ.

מודע למעמדו כלשון מאזניים, בנט סירב לשוחח עם נתניהו או עם לפיד אחרי פרסום המדגמים. גם אחרי תוצאות האמת נעלם לכמה ימים. נאומו בליל הבחירות היה אנטי־ביבי במרומז ("נפעל שהנהגת ישראל תעבור משנאת חינם לאהבת חינם. מסערה וכאוס ליציבות וביטחון. ממנהיגות שעסוקה בעצמה למנהיגות מקצועית שאכפת לה"). לאחר ימים אחדים נפגש עם נתניהו, ולמחרת עם לפיד. האחרון הגיע מוכן, הציע מתווה. הכל על השולחן, מראש. בנט ראשון ברוטציה. בנט דרש דרישות, כמו מנגנון קבלת החלטות פריטטי, אבל סירב להמליץ לנשיא על לפיד. ימינה המליצה על בנט עצמו.

ב־6 באפריל קיבל נתניהו את המנדט מהנשיא. הוא חשש בשלב מסוים שהמנדט ינחת אצל בנט ("מזימה של ריבלין וסער נגדי"). כשהתברר שהמזימה לא הייתה קיימת אלא במוחו, רה"מ שב ונפגש עם בנט לשיחות בארבע עיניים. יומיים אחרי קבלת המנדט בנט אף הוזמן לקודש הקודשים, המעון בבלפור שאותו מעולם לא ראה מבפנים – במצוות שרה נתניהו, על פי מקורות בסביבת רה"מ לאורך השנים. צוותי המו"מ נפגשו, יעקב אטרקצ'י ואחרים מטעם הליכוד, טל גן־צבי ושלום שלמה מטעם ימינה. נתניהו חשד בנוכחות שלמה, יועצו הפוליטי לשעבר – שמאז עבר לעבוד גם עם בנט וגם עם לפיד. הוא חשש שהוא עושה דברו של לפיד.

השיחות הארוכות בין נתניהו לבנט, כשלוש שעות כל אחת, עסקו בניסיון להביא את בצלאל סמוטריץ' לממשלה של נתניהו. האחרון הבטיח שהצטרפות פומבית חד־משמעית של בנט תאיץ בעריקים או במפלגות להצטרף לממשלה החדשה, ובכך לייתר את תמיכת רע"ם, שעליה סמוטריץ' לא היה מוכן לשמוע. השניים דיברו על חלוקת תיקים. אך לבנט הובהר שהצטרפות גדעון סער לממשלה תגרע ממאזן התיקים הבכירים שלו. בנט ביקש את משרד המשפטים לשקד. התעקש על רוטציה. אמר שזה מה שהמרכז־שמאל נותן לו, ולא יבוא בשביל פחות. נתניהו הסכים לתת לבנט ראשוניות ברוטציה, הציע שמונה שריונים ברשימת הליכוד לכנסת. בכל מקרה, היה ברור שאלה דיבורים בעלמא. לנתניהו לא הייתה ממשלה, ואם בנט היה סוגר וכן הייתה ממשלה, הוא לא היה יכול לסגת בחזרה אל גוש השינוי – ואילו נתניהו היה יכול למסמס ולהעלים חלק מההבטחות שניתנו, או את כולן.

אידיליה לא הייתה לרגע. אמנם בנט אמר ש"לשם הקמת ממשלת ימין אנחנו מוכנים לשקול דברים שלא חשבנו שנגיע אליהם", אבל די מהר התברר שיש גבול. שנים ארוכות של מתיחות וטינה בין נתניהו לבנט לא התפוגגו באחת. בנט לא האמין להבטחות של נתניהו, ובבלפור חשדו (ובצדק) שגם כשבנט מתחייב אליהם פומבית, הוא עדיין משחק בצד השני של המגרש. האשימו שהוא משתמש בהבטחות הליכוד כדי להוציא מחיר גבוה מגוש השינוי. את מה שנתניהו מבצע במיומנות רבה שנים ארוכות, שיטת השתמש וזרוק, הוא פחות אוהב כשהיא מופנית אליו. נתניהו לא ידע להתאפק, ובמקום לחבק את בנט תקף אותו לאורך רוב הדרך. בכירים בליכוד תדרכו ללא הרף נגדו.

"למעשה בנט לא ניהל מו"מ אמיתי עם נתניהו", אומר ל'ליברל' אחד מחברי גוש השינוי. "הוא הבין שאין לנתניהו ממשלה. הוויכוח ביניהם היה על מי יבוא קודם. נתניהו דרש שקודם בנט יגיע לקואליציה, ואז הם 'יקפלו' ביחד את סמוטריץ'. בנט התעקש שקודם סמוטריץ' יצטרף. נתניהו מצידו משך זמן. זה לא היה מו"מ אמיתי".

מלחמת ימין־ימין

בינתיים נפתחה בליכוד חזית נגד נתניהו. הח"כים הצייתנים בדרך כלל נחרדו מהבטחת נתניהו לשריונים של ימינה. אם הולכים לבחירות, הליכוד מחויב לקיים פריימריז לרשימה. מה שאומר שכל הח"כים הנוכחיים מתמודדים ברשימה הארצית, כדי לפנות מקום לשמונה עד עשרה נציגי מחוזות. יחד עם שישה עד שמונה שריונים לימינה במקומות ריאליים – והמשמעות היא שחצי סיעת הליכוד הנוכחית הולכת הביתה. נתניהו העביר החלטה עקרונית על שריונים במרכז הליכוד, אבל פחד ממלחמה פנימית ולא הביא את העניין לאישור סופי במזכירות המפלגה. דיה לצרה בשעתה. האיתות לבנט היה ברור: הבטחות נתניהו רשומות כרגיל על הקרח. "אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להיות שמח ממצב כזה", אומרת ל'ליברל' ח"כ קטי שטרית מהליכוד. עמיתה יואב קיש מנסה להרגיע את הרוחות: "כדי להכניס את השריונים החדשים היו מתבטלים שריונים קודמים. המצב שלי לא היה משתנה".

שבועיים אחרי שנתניהו קיבל את המנדט, האווירה הטובה בינו לבין בנט התפוגגה על רקע הרכב הוועדה המסדרת. בנט שמר על עמימותו. סירב לומר מה תהיה עמדת ימינה בהצבעה. הוא נתן לנתניהו תחושה שיתמוך במתווה הליכוד בעניין, אבל לבסוף נתניהו הפר הבטחות משל עצמו ונתן כוח עודף בוועדה לאחרים. התוצאה: חברי ימינה נעדרו מההצבעה וגוש השינוי הוא שקבע את הרכב הוועדה. מכאן הדרך להתקפה כוללת על בנט הייתה קצרה. הליכוד מיד הוציא את התותחים ("הוא דוהר לממשלת שמאל"), דרש שבנט יודיע על תמיכתו בבחירות ישירות לראשות הממשלה, ותבע ממנו להפסיק כל מו"מ עם לפיד. נתניהו עצמו נעמד מול המצלמות, השפיל ותקף את בנט ("לא ניהלת מו"מ, רק דרשת רוטציה. אתה מתעתע בציבור, קורא לעצמך ימינה אבל הולך שמאלה… אולי אתן לך סוף שבוע בבלפור, שימצה את התאווה שלך לראשות הממשלה"). בשלב הזה ניתן האות להגברת הלחץ. פעילי ליכוד החלו להישלח להפגנות קולניות מול בתיהם של חברי ימינה, שהתחילו גם לספוג אלפי הודעות, איומים, לחצים ונאצות. מערכת השופרות המיומנת החלה לדקלם בשטף את המונח "ממשלת שמאל מסוכנת".

המלחמה שנפתחה בין הליכוד לימינה הייתה כוללת. בבלפור היו נחושים לרמוס את בנט עד העצם, לא להשאיר אבן לא הפוכה. כל חברי ימינה קיבלו הצעות מרחיקות לכת כדי לנטוש את בנט. אביר קארה, למשל, התבקש להגיע לפגישה סודית בבלפור תמורת הבטחה לשריון בליכוד בשתי קדנציות ותופינים מיניסטריאליים. כך גם עידית סילמן ("מודה לנתניהו על מבול ההצעות לתפקידים ולשריונים. אינני מעוניינת בכך"). אחד הח"כים קיבל הבטחה שאשתו תזכה בג'וב נאה, ח"כית קיבלה הצעה דומה עבור בעלה. שליחי נתניהו לא בחלו בהצעות שוחד, לכאורה. "אין צורך לשלוח לנו שליחים עם הצעות," כתב ח"כ ניר אורבך, שנתפס כחוליה חלשה וקיבל גם הוא הצעות מפתות.

ב־4 במאי פקע המנדט של נתניהו. בליכוד הייתה דילמה: האם לסנדל את בנט, באמצעות מתן המלצה של גוש נתניהו עליו והטלת המנדט על ימינה. נתניהו הטיל וטו. כל עוד הוא עומד בראש המפלגה, המילים "ממליץ" בהקשר של בנט לא ייצאו לאף אחד מהפה. ביש עתיד התעקשו שהמנדט יהיה אצל לפיד, לא סמכו על בנט בהקשר הזה. "ביקשנו שבנט יצהיר שהוא לא ילך עם נתניהו. הוא סירב, ובתגובה לא הסכמנו שהמנדט יהיה אצלו", אומר ח"כ של יש עתיד.

במשך כשבועיים, אחרי שהמנדט עבר ללפיד, בנט ניהל מו"מ עם גוש השינוי, לפני שעשה צוקהרה לאחור וחזר לחיק נתניהו, לכאורה, בגלל הלחץ של שקד והמהומות בערים המעורבות.

רוטציות כמו חול

השיבה לגוש נתניהו הייתה קשה. גן־צבי, איש סודו הקרוב של בנט, דחף למהלך. בנט לא התלהב, בלשון המעטה. הוא מכיר את הסחורה בבלפור טוב מאחרים. הבין לאיזו תסבוכת נקלע. לא לבלוע את גוש השינוי, לא להקיא את ממשלת נתניהו. בגוש השינוי לעגו לו. "סמרטוט", כינה אותו ח"כ בולט מיש עתיד. "דווקא במצבים של משבר צריך להיות מנהיג, ולא להתנהג כמו ילד", הוא אמר ל'ליברל'. "בנט התגלה כמי שפוחד מהצל של עצמו".

עם נטישת גוש השינוי בנט ציפה למו"מ מהיר עם נתניהו. זה לא קרה. נתניהו התעלם מהמיועד, דובריו הסבירו שרה"מ עסוק בניהול המערכה הצבאית. הם התקשו יותר להסביר את העובדה שתוך כדי המערכה נתניהו ניהל מו"מ מול בני גנץ להקמת ממשלה, כשגנץ לכאורה ראשון ברוטציה. במקביל ניסה סמוטריץ' לתווך בין סער לנתניהו, כשהצעתו היא שסער יהיה ראשון ברוטציה. כל תינוק בימינה הבין את המשמעות, נתניהו זיהה את חולשת בנט לאחר הזגזוג, ועשה הכל כדי להחלישו עוד יותר.

בנט יאכל אותה בליכוד, צהלו בגוש השינוי. הם לא טעו. ההתקפות היו קשות, הגיעו עד לסבתו של אחד המשקיעים בסאיוטה, חברת האקזיט של בנט; תיארו את בנט כבוגד, מחולל הונאה. מה לא. תצלום שלו עם כאפייה, בסגנון ימי רבין המזוויעים, הסתובב ברשתות החברתיות. "מתנהלת נגדנו מערכת משומנת של בריונות וטרור", בנט אמר לסיעתו, והודיע שלא ינהל מו"מ עם הליכוד תחת אש. אך באותו הזמן המשיכו צוותי הליכוד וימינה לנהל את הדיונים, כאילו אין אש, טרור או בריונות.

השפלות המתינו לבנט מעבר לכל פינה. אם במו"מ הקודם ציפו בליכוד שבנט יפעל לצירוף סמוטריץ', שהפך משותף עבר לאויב מר של בנט, הפעם בנו על ניסיונות שכנוע מצידו כלפי גנץ וסער. הפכו את בנט מלשון מאזניים למגייס סיעות, נער שליחויות של בלפור.

מסרים סותרים הגיעו כל העת מהליכוד. היו מי שרצו להעניק שריונים לשקד ולשני ח"כים נוספים, עמיחי שיקלי ועידית סילמן, רק לא לבנט. דוד ביטן הוביל את הרעיון. ימים ספורים אחרי שבנט הכריז שהוא מפסיק לנהל מגעים עם לפיד, אותו ביטן אמר פומבית שהליכוד ובנט כבר לא. "אני לא רואה אותנו נותנים שריון לבנט", אמר. "כל פעם יש לו דעה אחרת. הוא ייקח את המקומות וילך. לשקד הצעתי מקום גבוה". אחרים דווקא העדיפו את בנט על פני שקד.

עם התחושה שבנט בכיסו, נתניהו שינה כיוון. כל ההבטחות נמחקו. בנט קיבל הצעה חדשה. שני ברוטציה אחרי שלוש שנות שלטון של נתניהו. מצב שכמובן לא היה קורה לעולם. שריונים פחותים, עם היטמעות של ימינה בתוך הליכוד. תפקיד שר הביטחון עוד היה על השולחן, אבל בנט מכיר את החוויה, כמו אביגדור ליברמן לפניו: הבוס הופך עצמו לשר־על לביטחון, ומשפיל את מי שנושא בתפקיד.

בנט עמד מול מטחים של בלבולי מוח. השיא היה כשנתניהו הציע, שעות אחדות לפני שבנט התכוון להודיע על הצטרפותו לגוש השינוי, רוטציה משולשת: סער, הוא ובנט. להצעה צירף ערבות של ראשי הגוש שלו, כולל סמוטריץ'. סער מיהר לסרב ולתייג את ההצעה במקום הראוי לה, תחת קטגוריית הספינים החלולים. הבהיר שהוא מחויב להחלפת נתניהו. בנט בתגובה דחה את ישיבת הסיעה בארבע שעות, ניסה לתהות לאן נושבת הרוח. בנאום שלו באותו הערב, שבו הכריז רשמית שפניו לממשלת אחדות, אמר כי עד לרגע האחרון נע בין הרצון לחבור לממשלת ימין עם נתניהו בראשה לבין ברירת המחדל של גוש השינוי.

 יחסינו לאן

במחנה בנט אומרים שההתקפות עליו היו מאורגנות, ממומנות, מתוזמנות. מנגד, האש שבנט השיב לא דמתה כלל למערך הארטילרי של הליכוד. לעיתים נדירות החזיר בביקורת מעודנת על נתניהו. פעיל במה שנותר מהבית היהודי, מפלגתו הקודמת של בנט, הביט בשמחה לאיד בקרבות המתחוללים: "בנט רצה שנתניהו יציע לו הצעות טובות שיצילו אותו פוליטית". בינתיים בנט המשיך לזגזג, וצייץ שממשלת השינוי לא על הפרק לכאורה: "הליכוד הפך ממפלגת שלטון למפלגה שנכשלת בניהול המדינה ומוליכה אותה ברשלנות ממחדל לאסון". עכשיו לך תסביר למה אתה רץ לזרועותיו של אותו ליכוד.

שקד שנואה בבלפור עוד יותר מבנט, אבל נתניהו זיהה אותה כחוליה החלשה בימינה. בסביבתו הכינו רשימות של עריקים פוטנציאליים, כולל בני משפחותיהם, מאווים, שאיפות וחולשות. שקד קיבלה ניקוד גבוה. היא הייתה מוכנה להקריב לא מעט כדי להגשים את אפשרות הממשלה עם הליכוד, וחבירה של בנט ושלה למפלגת האם שבה לא הורשתה להם דריכת רגל. שקד לא הייתה מוכנה לוותר על ההזדמנות לחבור לליכוד בקלות, והפצירה בבנט לפעול בכל הכוח להקים ממשלה תחת נתניהו. גם אחרי שבנט כבר היה בשל לסגור עם גוש השינוי, שקד לא ויתרה.

לרוע מזלה, במקריות קדושה, יום לפני פקיעת המנדט של נתניהו פורסמו הקלטות שלה ("נתניהו ואשתו הם כמו הדיקטטורים"). שקד שלחה לאנשי נתניהו את מקורבה, אפי נוה, בניסיון להרגיע את הרוחות. נוה יוצג על ידי עו"ד בעז בן צור, שמייצג גם את נתניהו. אחיו, צבי נוה, מקורב אף הוא לליכוד. במקביל, מוטי זוננפלד, איש עסקים חרדי, תיווך בין שקד לגברת נתניהו. הציע ארוחה משותפת שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. אלישיב עמיצור, בעבר איש סודה של שקד, היום פעיל בליכוד, בחש גם הוא מאחורי הקלעים. שקד שוחחה מספר פעמים עם נתניהו עצמו, שיחות ארוכות. גורמים בימינה טענו שהיא סגרה איתו דיל. זה כנראה לא קרה, אולי בגלל וטו מבית.

יומיים לפני שבנט הכריז על הליכתו, סופית, עם גוש השינוי להקמת ממשלה, נתניהו העביר לשקד הצעה משודרגת, שרת החוץ בממשלתו. "בסך הכל שקד מסכנה, היא נקלעה לקלחת", אמר ל'ליברל' שלומי לוי, מראשי מחנה שקד בימינה. "היא כמעט קיבלה קיצור דרך לליכוד. בדרך הרגילה היא תצטרך להמתין שנים עד שתוכל להיבחר שם". לוי היה בין אלה שדחפו את שקד לזרועותיו של נתניהו. "אמרתי לה שייזהרו, שלא ילכו נגד המחנה הלאומי. לא הבנו מה מוביל את בנט לזה. יש גבול. הבעיה שאנשים כבר לא מאמינים בו. אבל עזבי, ברגע שאני נכנס בבנט, איילת מתעצבנת".

הקשרים בין בנט ושקד כבר מזמן אינם אותה עיסה חמה ודביקה המוצגת לתקשורת. המתיחות גאתה בשנתיים האחרונות, וביתר שאת בחודש האחרון. כשנראה שממשלת השינוי יורדת מהפרק, אמר לנו אדם המכיר היטב את שניהם כך: "שקד הצליחה לעשות את מה שמשפחת נתניהו חלמה לעשות הרבה מאוד שנים, לסכל את הקריירה של בנט. באופן מפתיע, משפחת נתניהו מצאה את בת הברית הכי לא צפויה".

גם אם לא כיוונה לשם, שקד לא הייתה מזילה דמעה אם בנט היה מחליט לפרוש. ולהפך. אם בעבר היו הנזל וגרטל של הפוליטיקה, בלתי נפרדים, משלימים זה את זה, זה השתנה. בניגוד לתדמיות, בנט דווקא נחשב למוח האנליטי, ושקד לאחות הרחומה של הפעילים, מחוברת לשטח יותר ממנו, מחפה ברגש על קור הרוח של בנט. היום הם בעיקר דורכים על בהונות. מכניסים פה ושם סכינים. חלק מהפגישות של בנט עם גוש השינוי נעשו ללא ידיעת שקד. בנט, שבעבר התייעץ עם שקד על כל צעד שולי, עושה זאת עם אחרים. אם כי במהלך ניהול המגעים הקואליציוניים, הוא התחשב בדעתה במיוחד, מחשש שתעזוב אותו יחד עם חצי סיעה.

סער יסדר

שקד לא מתלהבת מהמעמד של בנט, מההצעות שזרמו אליו, ובראשן ראשות הממשלה, בזמן שהיא אפילו לא יכולה לחזור למשרד המשפטים, משאת נפשה. "בסביבתה הכניסו לה לראש שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה", אומר פעיל ימינה, תומך בנט. "היא תוכל לייצר פחות קיטוב", אומר תומכה שלומי לוי. "אישה, חילונית, פטריוטית־לאומית, מקורבת לציבור החרדי והדתי". אדם המכיר היטב את שניהם פחות מתלהב: "שקד נכשלה כשעמדה בראש המפלגה, בנט הציל את המצב. הוא נתפס היום כמנהיג".

"תנוחו", התייחסה שקד בפוסט בפייסבוק לשמועות עליה ועל בנט, "לכל הסכסכנים, המדליפים, הרכלנים, הקשקשנים והשקרנים". היא עצמה לא נחה. השקיעה מאמצים אדירים בניסיון להקים ממשלה תחת נתניהו. המניעים היו מעשיים ואידיאולוגיים כאחד. רצתה לוודא שאם ילכו לבוחרים, יוכלו לומר שעשו כל מה שאפשר כדי להקים ממשלה כזו. היא נפגשה עם כל מי שרלוונטי בליכוד, עם החרדים, עם חלק מראשי גוש השינוי. הפעילה לחץ אדיר על סמוטריץ', בין השאר באמצעות רבנים שנפגשה עמם, בראשם חיים דרוקמן הבלתי נלאה. דרוקמן סירב ללחוץ על סמוטריץ'.

המשבר המתחדש ביחסי ימינה והליכוד השליך את בנט לזרועות לפיד מוקדם מהצפוי. קודם בנט התנהל בנחת, שיחק בקור רוח. נפגש עם נתניהו יותר מאשר עם לפיד, הצהיר על מחויבות לימין. לפיד, שהבין מיד עם פרסום מדגם הבחירות שבנט יכריע את הכף, הזדרז עם ההצעה המפתה הידועה. בנט לא מיהר להשיב. המסר היה ברור, שום דבר לא בוער לו.

ברגע מסוים דרש פתאום חתימה מיידית, בטרם פקיעת המנדט של נתניהו. בשורת שיחות בארבע עיניים ובין צוותי המו"מ, בנט ולפיד הגיעו להבנות על עמעום האידיאולוגיה אצל הממשלה, אך שמירת דברים שקריטיים לימין, כמו מניעת פינוי יישובים או חקיקה אנטי־דתית. השניים התווכחו על מספר השרים, בהתאם להתחייבות יש עתיד לממשלה רזה של 18 בלבד. בנט ידע שכדי להקים קואליציה כזו, ולהביא את ימינה, לפיד יצטרך לוותר על העיקרון הזה ובגדול. מאחר שגנץ לא היה מוותר על משרד הביטחון, וסער בהתאם לא על משרד המשפטים, בנט ויתר על המשרד האחרון, שאיפתה של שקד. זה לא עודד אותה לתמוך בו יותר מדי, בלשון המעטה.

סער ובנט יצרו קואליציית ימין משל עצמם בתוך גוש השינוי. סער כעס לא פעם על בנט, והיה מאוכזב ממנו לאורך שלבים רבים, אבל השניים היו מתואמים רוב הזמן. בין השאר סגרו ביניהם על שמירת תיקים למפלגה חרדית, אם כזו תסכים להצטרף בהמשך. באתרים דתיים נכתב שסער שומר על בנט, מוביל אותו לדרך הנכונה.

כשנראה שבנט עוד מעט חותם על הסכם קואליציוני עם גוש השינוי, קיבלו כמה מראשי הגוש שיחות טלפון מפתיעות. זה קרה בהתגברות הלהבות בעזה ובתוך ישראל, ואחרי אולטימטום של שקד. עצרו הכל, אני משנה כיוון, הודיע בנט. "לא הופתעתי", אמרה ל'ליברל' בימים ההם תמר זנדברג (מרצ). "עוד לפני הלחימה חששתי שבנט יקרוס. רציתי להאמין שזה לא יקרה אבל חששתי שזה יקרה. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לו. ככה היה כשראש המל"ל נשלח לרב דרוקמן כדי להוריד את בנט מהעץ ולהשאיר אותו בקואליציית נתניהו. הוא פשוט לא עמד בלחץ של הסיטואציה, הרי לא הייתה לו שום סיבה ממשית לעשות את זה. לקריסה כזו אין קווים פוליטיים. זו קריסה פסיכו־פוליטית". לעומתה, היו גורמים מכילים יותר: "מיד חשבתי שהוא נמצא במצוקה גדולה אפילו יותר מאשר אנחנו", אומרת אמילי מואטי (העבודה). "לא ראיתי בצעד שלו תחמנות או רוע. הוא נקלע למצב קשה במפלגתו".

משני צידי ההפגנה

היועץ רונן צור, שהוביל את המו"מ מטעם מפלגת העבודה, אומר שהאירוע כולו היה מוזר ותקדימי. "קצוות שנפגשים, דמויות פוליטיות הכי רחוקות שמנהלות מו"מ. מי העלה על דעתו שיגיע יום ובנט ייפגש עם מנסור עבאס למו"מ קואליציוני. היום אנחנו מדברים על זה כעל משהו צפוי או הגיוני. הודעת הנטישה של בנט השתלבה בתוך אירוע מפתיע מיסודו. זה לא הגיע מתוך תחכום, אלא מתוך בלבול. מהרגע שהוא הבין שאין ממשלת ימין, ועומדת לפניו אפשרות להיות ראש ממשלה עם מפלגות שקשה לו לחיות איתן בשלום, נוצר אצלו בלבול".

פעילי ימינה היו באפלה, כמו כל המדינה. "לא ידעתי מה קורה. בנט לא עדכן אותנו", אומר יוסי הרוש, פעיל בולט במחנה בנט. אבל, "הוא אמר בצורה מפורשת שהוא הולך לממשלת ימין ולא הולכים לבחירות חמישיות. כשזה לא הסתדר, טבעי שיחפש אלטרנטיבה אחרת".

ביש עתיד ניסו לא לקחת את הנטישה באופן אישי. "כשגנץ עבר צד הופתענו וכעסנו", אמר לנו אז ח"כ של המפלגה. "במקרה של בנט לא הרגשנו נבגדים כי זה מעשה שקשור אליו, אין לזה שום קשר אלינו. הוא פשוט קיבל את ההחלטות שלו. אם כי זה לא היה צעד מפתיע. כשביקשנו ממנו שיצהיר אם הוא איתנו או עם נתניהו הוא סירב. זאת הסיבה שהתעקשנו שהמנדט יהיה אצלנו. חשבנו שיהיה לו עמוד שדרה. התברר שלא".

היו שסברו כי בנט עשה תרגיל מתוחכם, שסופו המתוכנן חזרה מפוארת לגוש השינוי. רק להוריד את הלחץ הציבורי, עד לשעת כושר חדשה. לפיד כעס. אמר לחבריו שבנט כבר לא יהיה ראש הממשלה גם אם ימינה תחזור לגוש השינוי. ח"כים של יש עתיד הבהירו אז שבנט יכול רק לחלום על בלפור: "נקודת הפתיחה שהייתה לו כבר לא קיימת".

בנט המשיך לחלום. במהלך הלחימה הצהיר שאינו עוסק בפוליטיקה, והרבה להתראיין לרשתות הזרות כדי להגן על ישראל. בפועל, המגעים נמשכו על אש קטנה כל הזמן. גורמים בסביבתו גם הבהירו לליכוד שגוש השינוי לא מת.

המבחן הבא היה בשאלה אם ימינה תיתן יד לחוקים נגד נתניהו. ימינה הצביעה נגד, אבל כן תמכה בהצעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון, בניגוד לעמדת הליכוד. בין סיום המבצע לחידוש הרשמי של המגעים, בנט אמר לסיעתו שאין אופציה לממשלת שינוי. שקד אמרה שלא היו מגעים עם גוש השינוי במהלך הלחימה. מאיר כהן, מקורבו של לפיד, היה כן יותר ("עוברים מסרים כל הזמן בין לפיד לבנט"). בהמשך נפגש בנט עם גנץ, ואז גם עם לפיד שוב. לכולם כבר היה ברור שהמו"מ התחדש בכל הכוח.

במקביל השטח בער. שליחי הליכוד, רבנים, מפגינים, הפעילו לחץ בכל הצורות. מצד שני, פעילי ימינה תומכי שינוי הציפו את הכנסת, נפגשו בין השאר עם אביר קארה, שתמך לכל אורך הדרך בממשלה כזו. "אנחנו רוצים שתהיה ממשלה", אמר קארה ל'ליברל' כשהמו"מ הרשמי התחדש, "ונעשה הכל שתהיה ממשלה מתפקדת". יוזמות בימינה, חלקן בהנעתו של בנט, הביאו עשרות פעילים לחתום על קריאה להקמת ממשלת אחדות. עצומות תמיכה בבנט ובממשלה כזו החלו להופיע ברשת. המארגנים הכחישו שבנט מאחוריהן. "מעולם לא פגשתי אותו", אמר ל'ליברל' מתן ברזילי מנחושה, שעמד מאחורי אחת העצומות. "זו יוזמה שיצאה מהשטח. בהתחלה עמדנו לבד בצמתים, אחר כך העברנו עצומות. אין לנו אלפי בחורי ישיבה שהולכים אחרינו על פי קריאה. עם הכלום שיש לנו אנחנו זועקים את הזעקה שלנו. חייבת לקום כאן ממשלה. נתניהו היה זה שהכשיר את קולות הערבים".

הסופרת חיותה דויטש, שחתמה על עצומה כזו, אמרה לנו שקולות התומכים בשינוי היו בימינה מתחילת המו"מ הקואליציוני. "ימינה היא קול מורכב יותר. מצד אחד זה קול ימני, מצד שני יש בו מידה של חופש, ליברליות, ערכים חברתיים, חילונים ודתיים. המשימה הפוליטית היא ריקוד. שום דבר אינו פשוט".

הפגנות תמיכה, קטנות יחסית, בממשלת השינוי, התקיימו מול בתיהם של בנט, שקד וניר אורבך. בהמשך תפסו נפח גדול יותר. חמישי אחר הצהריים, יום לפני פרסום הידיעה שפניו של בנט לממשלת שינוי, הפגנת תמיכה מול ביתה של שקד בשכונת בבלי בתל אביב. פעילים ספורים עומדים. מספרם של השוטרים ואנשי התקשורת עלה על שלהם. חלק מהפעילים הם מקבוצת השולמנים של קארה. יוסי סבג, מנהל מטה ימינה באשדוד ומארגן הפגנות תמיכה, אמר ל'ליברל' שהתעורר מאוחר מדי, שצריך היה להפגין תמיכה עוד לפני, "אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. זה או שינוי או בחירות חמישיות. קשה לי לאכול את ממשלת השינוי אבל היא כורח המציאות". בימים הבאים הגיעו מאות מפגינים, חלקם אנשי מחאת בלפור.

 שעת הכרעה

ביש עתיד ראו שהברזל התחמם שוב, והכו בו במהרה. לפיד הזמין את כל מפלגות גוש השינוי לפתיחה מחודשת של המו"מ, ללא בנט. קיווה להפעיל תנועת מלקחיים. משום מקום התחילו לרחף דיבורים אחרים על רוטציה, עם בנט כשני בתור, אבל כבר לא דחייה מוחלטת. הח"כים של יש עתיד, בהוראת הבוס, שינו מסר. אני מקווה שבנט יחזור, הכריז בועז טופורובסקי, "נעשה הכל כדי להשיג אותו". "אנחנו ממתינים לבנט", הודיע מיקי לוי. "בנט טעה. קרס תחת הלחץ ונכנע לאיילת שקד. בנט, אל תקרוס, תבוא עם הרבה אומץ". אורנה ברביבאי שרה לו בסרטון בטיקטוק: "נפתלי עוד לא אבדה תקוותנו, אנחנו מחכים לך כאן במחנה השינוי".

אני משער שתהיה ממשלה, אמר לנו יואב סגלוביץ' (יש עתיד) טרם הכרזתו של בנט. "ליותר מדי אנשים יש יותר מדי מה להפסיד אם נלך לבחירות. אם לא ההיגיון והערכים יובילו אותם, אז הפחד יוביל".

פחד או היגיון, בנט, טל גן־צבי ושלום שלמה הבינו שאם לא יעשו סיבוב פרסה, בבחירות הבאות ימינה עלולה להיעלם מהמפה. סקרים שונים איששו את החשש. אפילו אמו של בנט, מירנה, הביעה תמיכה. "אני גאה ומאושרת", אמרה ל'ליברל'.

המגעים עם הליכוד נמשכו גם הם. נתניהו חזר להציע הצעות מפליגות, אך לא אמינות. שוב שריונים בליכוד, שוב רוטציה, אבל כשבנט שני. משרד הביטחון, משרד החוץ. הבטיח שרק בנט חותם, ומיד מגיעים עריקים מתקווה חדשה ומשלימים מניין. שקד תמכה בכך. בנט נטה להיענות ולסיים סוף־סוף את הסיוט, אבל ברגע האחרון קיבל רגליים קרות, הבין שהוא הולך להיות שחקן מרכזי בתיאטרון הפייק של רה"מ. לנתניהו אין ממשלה, וכל הסכם יהיה אות מתה.

הקשר עם לפיד התחמם מחדש. בסוף השבוע האחרון של מאי השניים סגרו ביניהם את הסגירות העקרוניות. בנט היה מוכן להכרזה הרשמית. לפיד אף היה מעורב בכתיבת ההצהרה של בנט בפריים טיים, שבה הודיע שפניו לממשלת אחדות. לפיד הציע לבנט לשנות גישה, להציג את ממשלת השינוי כאירוע חיובי ולא כברירת מחדל. ברית האחים חזרה, בעירבון מוגבל כמובן. פגישות עם ראשי המפלגות של הגוש נערכו בנוכחות בנט ולפיד. בסופ"ש ההוא פגשו השניים בביתו של לפיד את הורוביץ, סער וגנץ.

חלוקת התיקים לא הייתה אמורה להוות מכשול מיוחד. מתן כהנא למשרד הדתות, שקד לפנים. וכששקד הבינה שהמעשה גמור, החליטה לעלות על בריקדות ולמקסם הישגים. היא הגיעה לחדרי הדיונים בכפר המכבייה כדי לשטוח את בקשותיה. דרשה את משרד הנגב והגליל לצד משרד הפנים, ותבעה להיות חברה בוועדה למינוי שופטים במקום מרב מיכאלי. גם דרשה את ביטול העברת מינהל התכנון ממשרד הפנים למשרד האוצר, מה שישאיר אותה עם מיניסטריון מדולדל. גם ניר אורבך הגיע לכפר המכבייה לקראת סבב השיחות האחרון, רצה להיות בטוח שבנט לא עובר את הגבול.

בישיבת הסיעה הקריטית, סביב ההכרזה, בנט לא סיפק מידע אבל הבטיח שבקרוב הכל יסתיים. חברי הכנסת של ימינה שחררו קיטור, דיברו על הלחצים. עידית סילמן פרצה בבכי כשתיארה מה עבר עליה. היא לא הייתה היחידה. הח"כים של ימינה עברו גיהינום. לבנט ולשקד הוצמדו מאבטחים. מודעת אבל על בנט הופצה ברשת. בישיבת מרכז הרב ביטלו הזמנה שלו לטקס. מודעות נאצה, בוגדים, שמאלנים, ממשלת שמאל מסוכנת, הפגנות ליד הבתים. ביתו של ניר אורבך בפתח תקווה הפך למתחם הפגנות קולניות ואלימות במיוחד. אצל נתניהו יודעים לזהות את הכבשים החלשות בעדר. אפילו רבנים, כולל דרוקמן, הגיעו להפגין מול ביתו של אורבך. "אורבך חבר שלי", אמר לנו לעומת זאת עו"ד צבי וישנגרד, שהשתתף במחאה הזו. "תמכנו בו, אנחנו מצפים שיקיים את מה שהבטיחו לפני הבחירות".

פחד ותיעוב בסיעת ימינה

אדם מרכזי בימינה אומר ל'ליברל' שהלחץ על חברי המפלגה הגיע לרמות בלתי נתפסות. הוא מסרב להזדהות, חושש מהתקפות. "קללות, איומים, מה אנחנו לא סופגים. אספתי את הילדים מבית הספר ומישהו צעק לי 'מכרת את המדינה, תכינו את כרטיסי הטיסה, תחטפו סרטן'. שקד מקבלת אלפי הודעות כאלה ביום. אני לא מתפלא שהיא החליפה את מספר הטלפון".

חברי הכנסת של ימינה בסטרס, סיפר לנו בשעה ההיא אדם המכיר את רובם היטב. "הם בפחד מאוד גדול. מקבלים מכות על הראש מכל כיוון, חברים קרובים, מתפללים בבית כנסת, הציבור הגרעיני שלהם יוצא נגדם".

מלבד מקרה שיקלי, בשלב ההוא ובאופן מפתיע, סיעת ימינה שרדה את ההתקפות. רוב חברי הסיעה נאמנים לבנט, חייבים לו. הוא שיבץ אותם ברשימה לכנסת, חלקם חברים אישיים כמו מתן כהנא וניר אורבך. ללא בייס מושרש, רבים מהפעילים הוותיקים נשארו בבית היהודי. בלי מוסדות מפלגה, מזכירות, לשכה או כל גוף אחר, גורלם המקצועי תלוי ברצונו של בנט. "השתיקה שלהם לא מעידה על ערכיות", אומר אדם שהיה מקורב לבנט. "זה חלק מהזעם כלפיהם, על שתיקתם. אנשים קיבלו תפקידים והם סותמים את הפה".

רובם מדברים על בנט באופן אוהד. "מנהיג עושה דברים נכונים", אומרת סטלה ויינשטיין. "אנחנו נותנים לבנט את מלוא הגיבוי. הוא עושה את המרב בלי לחשוש מנפילה אישית", אומרת נעמה צדקיהו, מספר 18 בימינה. יוסי סבג אומר שהפעילים סומכים על בנט ושקד. "הכל נעשה בחדרי חדרים, אנחנו לא יודעים מה קורה אבל אנחנו סומכים עליהם. אלך איתם לכל מקום, גם לממשלת שינוי. הדרך האידיאולוגית תתקיים בכל מקום".

קארה וכהנא הבהירו לבנט שאין מה לדאוג לגביהם. סילמן עשתה סימנים של ישיבה על הגדר. בימינה סיפרו לנו שהיא נחושה להישאר על הגלגל, יתגלגל לאן שיתגלגל. ניר אורבך נחשב לחוליה החלשה, איים בהתפטרות, התלבט, התייעץ ארוכות עם מקורביו. ביום תום המנדט של לפיד, הטיל פצצה בדמות חזרתו האפשרית מתמיכה במהלך של בנט. מתן כהנא נשלח לרכך אותו. בעת כתיבת שורות אלה טרם ידוע כיצד יכריע אורבך – האיש שעליו תקום ותיפול ממשלת בנט־לפיד. 

עתיד מעורפל. סוף דבר

עמיחי שיקלי היה כזכור הראשון שמצמץ. זמן קצר אחרי שהביע תמיכה בבנט שינה כיוון, בין השאר בעקבות שיחה עם נתניהו. הוא הכריז כי לא יצביע עבור ממשלת השינוי. בימינה תהו על לחצים שונים ומשונים שהופעלו על שיקלי, לכאורה. "שיקלי אדם אמיץ", הילל נתניהו את הח"כ האלמוני. שיקלי הגיע לישיבת סיעה אחרי שיצא נגד בנט, אבל לאחר מכן ניתק מגע בהדרגתיות. גם כמעט נמוג לגמרי מקבוצות הווטסאפ של ימינה. בישיבת הסיעה המכרעת הבאה, לא השתתף. בנט ביקש ממנו להתפטר מהכנסת, שאליה הביא אותו על כפיים. שיקלי סירב. בימינה היו מי שהבינו את המהלך, אחרים זעמו. "הייתי בהלם טוטאלי", אמר ל'ליברל' פעיל במחנה בנט. "זה לא היה צפוי".

קארה זעם. יצא נגד שיקלי ברשתות החברתיות. גם תקף אותו על שהתראיין לתקשורת "בזמן שאנחנו שותקים בעוצר ראיונות. אפס לויאליות". שי מימון, מספר 10 ברשימת ימינה, הודיע על עזיבה זמן קצר אחרי שיקלי. נטישתו עוררה סערה זוטא. מימון הוא נכדו של זרח ורהפטיג, לשעבר שר הדתות מטעם המפד"ל. אלון דוידי, ראש עיריית שדרות ומקום שלישי ברשימת ימינה, העדיף לחזור לעירו זמן קצר אחרי הבחירות. בימינה אומרים שהרגיש לאן הרוח נושבת, וביכר להישאר בחוץ. בנט נסע לשדרות, לנסות לשכנע את דוידי לחזור בו. הבטיח לו תפקיד בממשלת השינוי אם תקום. דוידי לא היה מוכן לשמוע. בהמשך הפך אופנסיבי, והפעיל לחץ על אורבך שילך נגד בנט.

פעיל פוליטי ותיק שהולך שנים עם בנט, באש ובקרבות, מסכם לנו את הסערה הזו, שאיש לא חזה. "טירוף מוחלט בימינה. הדעות חלוקות. אנחנו עמך ישראל. יש אצלנו הכל, דתיים שלא מוכנים לשבת בממשלה עם תמר זנדברג ממרצ, אנשי מרכז שלא רוצים את נתניהו. המחנה של שקד שלא מתלהב מהשינוי. אם שקד הייתה מנהלת את המו"מ על השינוי הם דווקא היו בעד. בגלל שבנט מנהל את זה, אנשי שקד מתנגדים למהלך. בימים רגילים אנחנו חיים בין שני מחנות, של בנט ושל שקד. לשניהם אין בייס. בנט לא יודע לטפח פעילים. אני מהיחידים שנמצאים איתו כל כך הרבה שנים. רוב הפעילים הגיעו לימינה לאחרונה. כמעט כל מי שהיה בעבר סביב בנט עזב. הוא לא יודע להרים טלפון לפעיל, להתעניין. לגעת באנשים באופן אישי. עשרה חודשים הייתי מובטל, בזמן שבנט היה שר, ולמרות שאני פעיל ותיק שלו הוא לא הסכים לעזור ולסדר ג'וב. עד היום זה יושב אצלי על הלב. גם שקד כזאת. אולי זאת הבעיה הכי גדולה של ימינה. אין אצלנו רגש".

נכון לעת ירידת גיליון זה לדפוס, נדמה שבנט הצליח לייצב את ספינתו המדולדלת על המים הסוערים. גם אורבך הודיע לו, אחרי פגישותיהם, שלא ימנע ממנו הקמת ממשלה. אם אכן יגיע לכדי השבעת הממשלה ויחליף את נתניהו, יתחיל מבחן חדש. מבחן יומיומי של תחזוק קואליציה הטרוגנית, מוזרה, מרובת חלקים ואישים שונים. זאת אל מול האופוזיציונר היעיל וחסר העכבות נתניהו.

הסקרים מראים כי רוב הציבור תומך בהקמת ממשלה כזו, אך גם לא נותן לה סיכויי הישרדות גבוהים. בנט יהיה צעיר משותפיו הבכירים לקואליציה. רובם המכריע לא מעריכים אותו יתר על המידה, כך שיהיה לו קשה לנהלם. אבל הרצון הטוב, הצורך בהישרדות פוליטית, כל אלה בטלים בשישים מול הדבר החשוב באמת עבורו – ועבורם – להשאיר את נתניהו הרחק ממושכות השלטון, כדי לייצר פה מציאות פוליטית חדשה וטובה יותר. עבורם, וגם עבור המדינה.

–

• החליפי: בני שב משדה הקרב // מאת שרה ליבוביץ־דר
• ימינה צעד // מאת שרה ליבוביץ-דר
• הבית היהודי הישראלי: איך מתכוון נפתלי בנט לכבוש את ראשות הממשלה // מאת שרה ליבוביץ־דר
• ימי נתניהו // הטור של רותם דנון
• בדרכה שלה – לאן שואפת מרב מיכאלי אחרי שהפיחה חיים במפלגת העבודה | מאת שרה ליבוביץ־דר