fbpx
Desktop Image Mobile Image

המפכ"לים: היחסיהם הסבוכים של מפקדי המשטרה והפוליטיקאים | מאת אמיר אורן

מסע בזמן אחרי הקריירות של מפקדי המשטרה, ונבחרי הציבור שתמרנו אותם - ונחקרו על ידם

0

במינוי קובי שבתאי הוכיח נתניהו שוב כי כמו בכל שלטונות היחיד, הוא רוצה במשטרה חזקה כלפי האזרחים וחלשה כלפיו. אבל הקלקולים לא התחילו בשנים האחרונות: כך נראו יחסיהם הסבוכים של מפקדי המשטרה והפוליטיקאים, ממאבקי היוקרה והשכר ועד חקירות השחיתות השלטונית, מתחילת המדינה ועד היום

ארגון מחאה יוזם הפגנות, עצרות והתפרעויות, להמחשת מצוקת חבריו ושולחיו. למשטרה יש בארגון מקור צמרת, אשרף מרוואן תוצרת הארץ. האם נשתל שם, או שפעל שם תחילה ואז גויס כנכס מודיעיני? פרט זה לא נודע, אבל הוא מתגמד לעומת הנתון המדהים מכולם: הסוכן המשטרתי משתתף מטעם הארגון (ובסתר, מטעם המשטרה) בפגישה עם ראש הממשלה, מדבר שם, מדווח למפעיליו על חילופי הדברים בין רה"מ לחברי המשלחת, ואף מתמנה לממלא מקום המנהיג אם ראש הארגון ייעצר.

זה קרה באפריל 1971, בשיא מחאת 'הפנתרים השחורים'. לא מפתיע שהבולשת בירושלים כיסתה את הפנתרים בשמיכה מודיעינית. הבולטים באנשיה התחככו בפלילים. סמים ועבירות קלות. סביבה עבריינית מייצרת חיכוך מודיעיני. תמיד יש למשטרה מה להציע, סגירת תיקים או הקלה בעונש למקור או למקורביו. המרתק בפרשה הוא המתח שבתוכו שרויה המשטרה, רגליה במדמנת הפשע וראשה בפסגת השלטון. לעיתים, כמו בתיקי נתניהו, אולמרט ושרון, היא חוקרת חשדות נגד ראשי ממשלה; ולעיתים, כמו בסיפור הפנתרים, אף שאינה מרגלת אחר ראש הממשלה במובנו הפשוט של ריגול אלא מנצלת מצב שהתהווה, היא מחדירה מקור שלה לשיחה עם רה"מ ויכולה, אם רוצה, גם להשפיע על כיוון ההידברות בין רה"מ לבין המוחים, שאינם חושדים בחברם.

לפני הרחבת העבר, מצלמת גוף אל ההווה. משטרת ישראל היא מערכת איטית, מגושמת ומסורבלת, למעט בתחום אחד, שמהירותו אינה נקלטת אף במכמונות: המעבר מניצב אסיר תודה על מינויו למפכ"ל המשטרה, לרב־ניצב כפוי טובה, המתעמת עם השר שבחר בו והממשלה שמינתה אותו. עוגמת הנפש לשר מובטחת מראש. לפחות פעם אחת, בסוף 2000, כאשר שלמה בן עמי כפה על המפכ"ל המיועד שלמה אהרונישקי את מינוי ראש היאחב"ל – הלוחם בשחיתות משה מזרחי – לראש אגף החקירות, איים השר כי אם יעמוד אהרונישקי במריו יתמנה מפכ"ל אחר. אהרונישקי נכנע, אבל לאחר חודשיים קמה ממשלה אחרת, עם שרים בעלי מחויבות אפסית למאבק בשחיתות.

גלעד ארדן עם רוני אלשיך, 2018 צילום רמי שלוש, ׳הארץ׳גלעד ארדן עם רוני אלשיך, 2018 צילום רמי שלוש, ׳הארץ׳

גלעד ארדן עם רוני אלשיך, 2018 // צילום: רמי שלוש, ׳הארץ׳

המשטרה רקובה. איש בה אינו נוטל אחריות על כישלונות; היה לקצינים ממי ללמוד. הצלחתה להרתיע אזרחים יראי חוק מעבריינות התבססה על אחיזת עיניים של קוסמים עם צ'קלקה: אם תהיה ילד רע יבוא שוטר; אם תהיה ילד טוב – לא יבוא. ואם יבוא שוטר, סימן שאתה ילד רע.

מלחמת נתניהו בכל מי שקשור לתיקיו הפליליים קרעה את המדים הכחולים. זה למעלה מחמש שנים לא התמנה מפכ"ל מקצועי. בזדון הסתפקו בתחליף, יבוא אישי, מילוי מקום, על יד, כאילו אבל לא ממש. מוטי כהן איפשר להתעמר בו שנתיים כבעובדת בבלפור. ניצב ותיק יעץ לו להבין שהאישיו הוא טישיו: ישתמשו בו וישליכו אותו, ושמוטב לו להודיע שאינו מצפה למינוי קבוע, להיאבק על גמלה של רב־ניצב ולצאת לפרישה מכובדת, יחסית. כהן לא שעה לעצה, ספג בשקט התערבות פוליטית בתפקוד המשטרה ונזכר למחות עליה בקול דק, רק כשנזרק.

והוא עוד עזב. במשטרה, קצין המתעקש להישאר עד גיל 67 ולתפוס תקן, אינו בר־פיטורים. יישב באפס מעשה, שכרו יופקד חודש בחודשו, מכוניתו תשודרג. ואין למשטרה עתודה של תנ"צים ונצ"מים רציניים, שמסלולם ותכונותיהם הכשירו אותם לעמדות המפתח. המפכ"ל קובי שבתאי, שאין ספק בהתאמתו לראשות מחלקת אמצעי הלחימה במשטרה, קידם מקורבים בוסריים לתפקידים מאתגרים מדי, וחשף בכך מרבצי טינה של מאוכזבים הנערכים לבוא איתו חשבון על שנותיו במשמר הגבול.

שבתאי עוד יסתכסך עם השר לביטחון הפנים, איך אפשר אחרת, אבל רק בממשלה הבאה, יהיה השר מי שיהיה. שבתאי, מועמד לא טבעי לפיקוד על המשטרה, חובב לוחמני של חידושים טכנולוגיים, מין שילוב של מקגייוור, נינג'ה וטקסס ריינג'ר, קצין מג"ב שהיה מפקד תחנה ומרחבים אך לא מחוז (במונחי צה"ל, מג"ד ומפקד חטיבה או אוגדה, אבל לא אלוף פיקוד או ראש אגף במטכ"ל. מפקד מג"ב, למרות התואר, הוא בעצם רק קצין חיל ראשי). הוא נלקח אל המלוכה מן האתונות. על הנאשם בפלילים העומד בראש הממשלה נאסר להתערב במינוי. העניין הושאר לשיקול דעתו של השר אמיר אוחנה, הידוע בחולשתו ובחולשתו לחלשים.

טקס הענקת דרגות למפכל הנכנס שבתאי צילום דוברות המשטרה

טקס הענקת דרגות למפכל הנכנס שבתאי // צילום: דוברות המשטרה

תעבירו מג"ב

בהיותו שר המשפטים מינה אוחנה למ"מ פרקליט המדינה את דן אלדד, לא מהתקיפים שבתובעים, ומי שלולא אוחנה לא היה נכלל בתריסר ויותר השמות שניתן לשלוף בהגרלת הפרקליט. כשהועבר לביטחון הפנים, בממשלה הנוכחית, דילג אוחנה על כל המועמדים הסבירים ובראשם מפקד מחוזות הדרום וירושלים לשעבר, וגם הימ"מ ולהב 433 – הניצב בדימוס יורם הלוי, שכנגד יתרונו כקצין תקיף וסמכותי, נזקף לחובתו היותו קצין תקיף וסמכותי. כל שר היה יכול למנות את הלוי, כפי שבשנים קודמות היה כל שר יכול למנות ניצבים מעולים כדוד צור או בנצי סאו. הם לא התמנו, כי החוכמה הפוליטית היא למצוא מועמד שלא היה עובר את המסננת בלי שר כאוחנה. על כן, לא חשוב שלקראת המינוי התלהב אוחנה לרגע מהלוי ולכאורה רצה בו; רצה אבל פחד, ולקח את שבתאי.

לדעת שופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, לשעבר מבקר המדינה, שבתאי גם לא היה ראוי לעבור את מסננת ועדת המינויים הבכירים, בגלל צללים שהעיבו על תפקודו. אבל ועדת גולדברג, לפנים ועדת טירקל, אינה ועדת איתור, כמו אלה הממיינות ומדרגות מועמדים לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי לממשלה. היא רק ועדת אישור או איסור, בדרך להצבעת הממשלה על המלצת השר. היו"ר גולדברג עשוי להכריע בקולו הכפול (או בסמכותו המוסרית, המרמזת שיורשיו בבג"ץ יתייצבו לצידו לעת עתירה) תיקו, כפי שאירע ב־2018, כשהניצב בדימוס משה (צ'יקו) אדרי נחסם על אפו וחמתו של גלעד ארדן; אבל הוא תמיד יפסיד אם יישאר בדד מול שלושה, ולא פוליטיקאי במצור כנתניהו יזניח את מינוי השלושה.

האם כמו במעשיות מסורתיות מסוג 'פאוסט' או 'השטן ודניאל וובסטר', נכרתה עסקה (בפועל, גם אם לא הוחלפה מילה מתועדת) בין הממנה והמתמנה? שבתאי חתם על שטר המוגש לו לפירעון מיידי, שוטף לא פלוס 60, בציפייה שקופה ובהבנה שבשתיקה: להפעיל את מיטב שיפוטו המקצועי באופן ההולם את הצורך הפוליטי של אוחנה? ממשמר הגבול למשמר השלטון?

לכן הוא משתף פעולה עם ציר המאמץ של הליכוד ביישובים הערביים, כגון הזדמנויות צילום של נתניהו בפתיחת תחנות, ומבטל את החלטת מפקד מחוז חוף, ניצב יורם סופר, להחזיר לשירות במחוז את הקצין שירה בסלומון טקה. הקצין הועבר "בהסכמתו" לנציבות הכיבוי וההצלה, הכפופה גם היא לאוחנה, עד תעבור קלפי. די היה בחשש מפני מחאת יוצאי אתיופיה, השקולים כנגד כשלושה ח"כים, לקפל את השר מהליכוד ואת המפכ"ל שלו. המחיר: טינה רוחשת בסגל הפיקוד מצד יורם לא־סופר־את־שבתאי. זה ייגמר שם בפיצוץ, מהסוג שהסיכויים בו נוטים לרוב לטובת המפכ"ל ולרעת הממ"ז (מקרה בולט: רנ"צ דודי כהן נגד ניצב אורי בר־לב). כך זה בארגונים המקדשים את הקודקוד, עד חלוף זמנו, דוגמת המאבק בשב"כ סביב קו 300. 

שרשרת המזון של המדים

בסיפור החלטתו של שבתאי למנוע גיבוי מהקצין שמאקדחו נורה טקה וממפקד המחוז שלו, החלטה שמסייעת למערכת הבחירות של נתניהו ואוחנה, יש שני רבדים: מקומה של המשטרה בטבלת השירותים הביטחוניים וזיקתה לשר ולראש הממשלה.

המשטרה סבלה תמיד, לרוב אם גם לא תמיד בצדק, מתסביך נחיתות לעומת צה"ל. זה לא אותו דבר, סיכם קצין שעבר מהצבא למשטרה וחווה את התרבות הארגונית השונה. "בצבא משרתים", פסק, "במשטרה עובדים. בצבא כולם נגד אויב משותף, מבחוץ. המשטרה נשלחת למלחמת אזרחים". המפכ"ל הוא מפקח כללי, לא "ראש המפקדה הכללית" במינוח של צה"ל לרמטכ"ל. השוטר מס' 1 עונד דרגות של גנרל שלושה כוכבים, אבל יומרתו להידמות לו ולהיות רמפכ"ל אינה מטעה איש.

בדומה לשב"כ, המשטרה נולדה מצה"ל, כאחד החילות בתש"ח. אבל השב"כ, שהתגלגל מהצבא למשרד הביטחון, ומשם אחרי פרישת בן־גוריון אל משרד ראש הממשלה לוי אשכול, היה עלום, מפחיד ויוקרתי. המשטרה כרעה תחת נטל כפול: היותה לא־צה"ל והמורשת המפוקפקת של המשטרה הבריטית.

"הקמת משטרה עברית, לא היה לה מן המוכן מה שהיה לצה"ל", ניחם בן־גוריון את המפכ"ל הראשון יחזקאל סהר, שנאלץ לפרוש לאחר עשור כששופט קבע ששיקר (בעניין הקשור בבנו של ראש הממשלה, סגן המפכ"ל עמוס בן־גוריון). "צבא יהודי מיד היה אהובו של העם – כי הוא הבטיח קיומו ועצמאותו. אולם היהודים התרגלו בגולה וגם בארץ, בימי השלטון הטורקי וגם בימי שלטון המנדט, להתייחס באי־אמון ובאיבה לכל משטרה. והוטל עליך להקים יש מאין, ולארגן משטרה שתרכוש אמון הציבור ותהיה ראויה לתפקידה הקשה". בן־גוריון ניסה לעודד את המשטרה המדוכדכת ולטפוח על השכם שליד שרוך המשרוקית. "בשם הממשלה כולה ובשמי אני שולח לך הוקרתנו והערכתנו העמוקה למשטרת ישראל", כתב לסהר בדצמבר 1950, "על המבצע החרוץ והמוצלח של גילוי חמשת הפושעים המזוינים".

בן גוריון עם יחזקאל סהר צילום ארכיון צה״ל

בן גוריון עם יחזקאל סהר // צילום: ארכיון צה״ל

בשנות ה־50 המוקדמות, לפני שהשתזף צה"ל בבוהק הצלחתו במבצע קדש, ולאחר נטישת מפקדי הפלמ"ח, שקע הצבא באפרוריות בינונית ומשמימה. בלי מלחמה באופק, לא היה לשירות הקבע דימוי חיובי. הרושם העממי היה שמי שאינו יודע להסתדר באזרחות נשאר בצבא, ומי שאינו צפוי להתקדם בצבא עובר למשטרה.

וזאת עדיין אינה תחתית שרשרת המזון. המשטרה מתחת לצבא, אבל מעל לשירות בתי הסוהר, שגם אם יכנו אותו "ארגון הכליאה הלאומי" ואת אנשיו "סוהרי ביטחון", לא תיעלם מהותו המדכאת, שחיונית ככל שהיא בחברה אנושית שלא מצאה באלפי שנותיה שיטה נכונה יותר לענישה ולהרתעה, אינה מושכת לשורותיה את עידית בעלי התכונות והכישורים. להפך: בדימוי העממי, התוהה על הממשק שבין שוטרים וגנבים, מיטשטש הסורג המפריד סוהרים מאסירים. 

על סמכות ועמימות

אז מתחת לצבא יש משטרה, ומתחתיה שב"ס, ומתחתיו הכיבוי. כמו קבוצת כדורגל שנופלת ליגה, או מועמד לסיירת מטכ"ל המגיע לדובדבן. שב"ס נכלל בראשיתו במשטרה. איזו משטרה, בדיוק על כך התקוטט סהר עם השר הממונה בכור שלום שטרית, בתואר שהתנוסס על מסמכיו: "המפקח הכללי של המשטרה ובתי הסוהר". שלי, אמר המפכ"ל. אל תבלבל את המוח, אמר שטרית, לשעבר שוטר ושופט. אני בכלל לימדתי אותך מה זאת משטרה, וסמכותי גוברת על סמכותך.

העילה למריבה הייתה הדחת מפקד בסיס ההדרכה של המשטרה בידי סהר. האיש, בעל השם המתגלגל גרו גרא, היה חבר ותיק של שטרית מטבריה, שחטאו הנטען הצטמצם בהקצאת אספקה לשבועיים ממחסן היחידה למשלחת מהבסיס שיצאה לירושלים הנצורה. סהר התעקש לכנס בית דין משמעתי ולהדיחו. שטרית התחכם ומינה אותו לנציב בתי הסוהר, בכפיפות ישירה אליו.

פקודת המשטרה נותנת לשר עוצמה רבה מזו של שר הביטחון כלפי הצבא. שר הביטחון מאשר (או מסרב לאשר) מינויי אלופי משנה ומעלה, שמציע הרמטכ"ל. בפועל, כמובן, גם נרקמות ביניהם עסקות. שר המשטרה, בנוסף לנוהג דומה של חתימה על כל נצ"מ, תנ"צ וניצב, גם "רשאי למנות שוטר או אדם אחר למלא כל תפקיד מתפקידיו של קצין משטרה בכיר או להשתמש בכל סמכות מסמכויותיו".

הסמיכות של הסמכות עמומה, ולכאורה ניתן לפרשה כאילו השר עצמו ולא רק אותו "אדם אחר" שהוא רשאי למנות יכול להשתמש בסמכות קצין בכיר. כלומר, אוחנה יכול, למשל, להשתמש בסמכות פתיחה בחקירה של ראש אגף החקירות, או להדיח ראשי יחידות חקירה. אך גם לפי החלופה השנייה לפרשנות, הוא יכול למנות לראש אח"ם את ידיד האגף דודי אמסלם, אם יתפטר מהכנסת, או – מדוע לשלם דמי תיווך? – את יאיר נתניהו.

ב־1975 מינה שר המשטרה שלמה הלל את פרקליט מחוז תל אביב יעקב קדמי, לשעבר סא"ל בפרקליטות הצבאית והתובע הצבאי הראשי תחת מאיר שמגר, לראש אגף החקירות בדרגת ניצב. הלל, שמת בחודש שעבר, היה הטוב בשרי המשטרה. גם בזכות שיתוף פעולה נדיר עם המפכ"ל שאול רוזוליו. הלל ורוזוליו סייעו לקדמי, בחסות היועמ"ש אהרן ברק, לפתח את יחידות החקירה ומטה האגף. המפכ"ל הבא חיים תבורי נסוג לתנוחת המשטרה הישנה, ודחק את קדמי להעדיף את המסלול השיפוטי, שהביא אותו לצד שמגר וברק לעליון.

מינוי רוזוליו -מימין - למפכ ל, 1972. במרכז שלמה הלל צילום פריץ כהן, לע מ

מינוי רוזוליו (מימין)  למפכ"ל, 1972. במרכז שלמה הלל // צילום פריץ כהן, לע"מ

שלוש המשימות הקבועות של המשטרה הן אבטחה, שמירת הסדר הציבורי ולחימה בפשיעה – יחידנית, מאורגנת ושלטונית. זו האחרונה שנואה על המפקחים הכלליים; נגזר שהיא תסבך אותם עם אדוניהם. בחריגים מעטים, קציני משטרה – כמו אנשי הפרקליטות – אינם לוחמניים מטבעם, ואם כן, הם מעדיפים להתגושש עם שודדים וראשי כנופיות ולא עם פוליטיקאים. תיק של חשוד כנתניהו הוא להם כאב ראש, ולא כתר מוזהב.

ההתנגדות למשטרה, אמר בן־גוריון בישיבת ממשלה בסוף שנות ה־50, עוקץ את שרי המפד"ל וגם את יצחק גרינבוים, שר הפנים שבממשלה הזמנית סירב לכלול את המשטרה במשרדו, היא "מסורת גלותית, כאילו המשטרה היא אויב. המשטרה היא מועילה לציבור וידידותית לציבור, במדינה מתוקנת". לאיזה ציבור, נמנע בן־גוריון מלומר. "אין לי ספק שיש אווירה מורעלת בציבור ושבחלקה היא פרי מעשי שחיתות", הודה פעם בן־גוריון במכתב לקבוצת מפא"יניקים בחיפה. "ואין לי ספק שיש לעקור כל מעשי השחיתות, אם הם רבים או מועטים, וייתכן שאינם מועטים כלל וכלל, קודם כל בתוכנו וגם במדינה בכלל". 

אבחוני הפרקליטה

בפברואר 1998 השתתפה פרקליטת המדינה עדנה ארבל ביום עיון על 'מדינה, פשיעה ופוליטיקה' באוניברסיטה העברית. ארבל דיברה לאחר חקירת נתניהו וסגירת תיקו בפרשת חברון – אך לפני פרשת עמדי – ולאחר זיכויו של אהוד אולמרט בפרשת חשבוניות הליכוד (שארבל שוכנעה, בלי חמדה, שלא לערער עליו כדי שהפרקליטות לא תשוקץ. שוב כרודפת נאשמים שזוכו). אל דאגה, אמר באותם ימים חוקר מנוסה במשטרה, אולמרט ונתניהו עוד יחזרו אלינו. הם לא יפיקו את הלקח הנכון מכך שהפעם ניצלו, כחוט השערה.

"ברצוני להודות לעו"ד גדעון סער", כתבה ארבל על מי שהיה עוזרה אז, "על הסיוע הרב (…) ועל הערותיו המועילות", כשהסבה את ההרצאה למאמר. סער היה אז בצד של אוכפי החוק, אף שבין קציני החקירות שהגיעו תכופות לדיונים רגישים על נתניהו ודומיו אצל פרקליטת המדינה, היו שטרחו למדר אותו, כדי לחסוך ממנו ייסורים ולבטים. קצת אחר כך, כבר לא בצלאח א־דין, היה לעוזרם של צמד הויינים, עורכי הדין יעקב וינרוט ויהודה וינשטיין, במאמציהם מול ארבל, היועמ"ש אליקים רובינשטיין ופרקליט מחוז ירושלים משה לדור, לחלץ את בנימין ושרה נתניהו מאימת תיק עמדי והמתנות. אם המשחק מכור, אם התיק תפור, הרי הוא תפור ומכור לטובת החשודים והנאשמים בעלי השררה. ארבל הסבירה לשומעיה ולקוראיה את תופעת "זיכויים של נבחרי ציבור בעת האחרונה".

הפרקליטות ומעליה היועמ"ש פועלים בתיקי השחיתות ברוחן המחמירה של פסיקות העליון (בעידן שמגר, ברק, חשין, גולדברג) – כשהראיות חמורות לכאורה כדי הרשעה, התביעה אנוסה להעמיד לדין. בה בעת, בענף אחר של תעשיית המשפט, במקביל לענף המשטרה־הפרקליטות, המצב שונה: שופטי שלום ומחוזי סלחניים כלפי אישים חשובים, שבוודאי היו טרודים בהצלת העולם והאומה ופזורי דעת מכדי להבין שהם גונבים, משוחדים או מפרי אמונים. ויש אותו עליון שציווה להאשים ושותף להנחת המוצא שהייתה תשתית להרשעה, שנרתע מקבלת ערעור המדינה על הזיכוי במחוזי.

בדומה לבן־גוריון, הצביעה ארבל על שורשים חברתיים ותרבותיים ל"(קשיים ניכרים שידעה) התמודדות המערכת המשפטית עם תופעות עבריינות שלטונית ופוליטית בישראל". תופעות אלה, אמרה בלי לנקוב בשמות דרעי ונתניהו, "רווחות ואף נהנות מאהדה ומתמיכה ציבורית".

בעזרת הפרופסורים אהוד שפרינצק ותיאודור וינשל (ובסיוע סער) דיברה ארבל על "אידיאולוגיה של אי־לגליזם, הצדקה רעיונית של אי־כיבוד החוק ואי־ציות לו; חוץ־פרלמנטריזם אי־לגלי, שביטויו הקיצוני גולש לפעולה אלימה ואף טרוריסטית נגד יריבים פוליטיים; שחיתות פוליטית, למטרות אישיות או מגזריות ופוליטיות, שבעל המשרה רוצה לקדם; פטרנליזם, טובות הנאה – בעיקר משרות וכיבודים – שהשלטון נותן תמורת תמיכה".

מקור האי־לגליזם, ציטטה ארבל את שפרינצק ובהמשך את וינשל, בתרבות הפוליטית "ביישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי וזו ששררה בארצות התפוצות שמהן היגרו יהודים לישראל, בעיקר ארצות מזרח אירופה וערב. שלושת טיפוסי האב הבולטים: תרבות הגטו, תרבות הבקשיש ותרבות הסוציאליזם הנאיבי. היהודים עקפו את חוקי מדינותיהם ושמרו אמונים לחוקי הדת; הפרת חוק במאבק הלאומי והציוני נגד איסורי העלייה, ההתיישבות והכוח הצבאי נחשבה כשרה. אי־לגליזם מלמטה פגש אי־לגליזם מלמעלה".

לכן, המשיכה ארבל, "בשנות הביכורים של המדינה נותבו חשדות (צמרת) לערוצים חלופיים למסלול הפלילי, כגון עונשים משמעתיים והדחות מתפקידים. עוצמת הרשות המבצעת הייתה אדירה לעומת
הרשות השופטת והרשות המחוקקת. פעולת רשויות התביעה בראשות היועמ"ש לאכיפת החוק על בכירים ונבחרים הייתה קשה ביותר ורצופת מכשולים". 

הנ"ל, רנ"צ מאנ"ש

איכשהו, הסתבכו בעיקר ח"כים מהמפלגות הדתיות, מפד"ל ואגודת ישראל (דרעי טרם נולד אז): ישראל שלמה רוזנברג, שלמה לורנץ, יצחק רפאל. עמיתיהם בכנסת התייצבו נגד היועמ"שים חיים כהן ומשה בן זאב, והכבידו עליהם בהסרת החסינות (לורנץ נותר חסין, רוזנברג ורפאל זוכו). המשטרה והפרקליטות הותקפו גם כשח"כ שמואל רכטמן מהליכוד הועמד לדין, הורשע ונכלא. דתיים או חילונים, אנשי כספים (יהושע בן ציון), מנהלים (מיכאל צור), פוליטיקאים (אשר ידלין) – איש מהם, עד שהגיע השר אהרן אבוחצירא, לא היה ממוצא המתואר כ"מקופח".

שלטון מפא"י, ככל שלטון ממושך המועד להסתאב, היה נגוע בשחיתות. בן־גוריון הודה בכך, אך ייחס לשחיתות – במפלגה ובמדינה – נפח גרגיר, לא הר. גם יריביו הפוליטיים לא התעניינו במיוחד בממד זה של פעילות המשטרה. העסיקה אותם יותר מידת זיהויו של המפכ"ל עם מפלגת השלטון.

כשסהר פרש, הודיע בן־גוריון שמעתה ואילך תהיה התחלופה במשטרה מהירה יותר ודומה לזו שבצבא. לפני שהתמנה המפכ"ל השני כבר התמנה רמטכ"ל חמישי. בן־גוריון טעה. בפעמיים הבאות יתמנה שוב מפכ"ל על כל שני רמטכ"לים. עד שמצאו מפכ"ל שאפשר לסמוך עליו, לא מיהרו להיפרד ממנו.

ב־24 השנים הראשונות למדינה, עד למינוי אהרן סלע ב־1972, לא נמצא בקרב הסגל הבכיר של קצונת המשטרה ניצב ראוי לקידום מבפנים למפכ"ל. יוסף נחמיאס, המפכ"ל השני, היה סגנו היעיל של סהר בחמש השנים הראשונות, אך פרש ועבר למשרד הביטחון, כסגנו של המנכ"ל שמעון פרס. פנחס קופל, המפכ"ל השלישי, היה המפקד המייסד של משמר הגבול, ניצב, אך לא באמת שוטר.

שאול אביגור, סמכות ביטחונית ללא תפקיד מוגדר במערכת, שבדק לאחר 'קדש' את מבנה קהילת המודיעין, התבקש לבדוק גם את מצב המשטרה. "הליקוי העיקרי עכשיו במשטרה", תמצת בן־גוריון את אביגור, "סכנת ההתפוררות לרגל ההשמצה והיעדר יד תקיפה". לנחמיאס, הבטיח, יש יד כזאת. שרים ממפלגות אחרות התנגדו והציעו מועמד משלהם: השגריר במוסקבה, אלוף יוסף אבידר, שהיה במטכ"ל מספר 2 של משה דיין. לאבידר, חבר מפא"י, לא היה ניסיון משטרתי. לנחמיאס, להלכה בלתי־מפלגתי, היה רקע הולם, אבל הוא נחשד, או לפחות נחשב, לקרוב מדי לפרס, עדיין מנכ"ל הביטחון אך בדרכו הוודאית לכנסת ולסגנות שר הביטחון.

יחד עם דיין נכשל פרס בשכנוע למנות אלוף המקובל עליהם לרמטכ"ל אחרי דיין. ראש המוסד והממונה על השב"כ היה יריבם של דיין ופרס, איסר הראל. במשרד החוץ שלטה יריבה נוספת, גולדה מאיר. נותר המשלט המשטרתי, שעליו לא ויתרו הביטחוניסטים החוסים תחת כנפי בן־גוריון.

כשהביא לממשלה ב־1953 את מינוי דיין לרמטכ"ל, הזכיר בן־גוריון לשרים, הייתה כלפיו התנגדות שלא נודעה אצל קודמיו ואצל לסקוב אחריו: ארבעה שרים הצביעו נגד. "כל הציונים הכלליים הצביעו נגד מינויו. אני יודע גם הליקויים שלו. אין אדם שאין לו ליקויים. משה רבנו, כפי שהתנ"ך מתאר אותו, היו לו ליקויים. נדמה לי כי העם היהודי לא הפסיד הרבה על ידי משה רבנו". דוד המלך בן־גוריון על משה רבנו דיין. נו, קנטר בן־גוריון, ומה קרה? הרמטכ"ל הרביעי שיקם את הצבא והוביל אותו למהולל בניצחונותיו. עכשיו מתנגדים השרים לנחמיאס כמפכ"ל, שוב ללא הצדקה. המתנגדים סירבו להסיר את מועמדות אבידר. נחמיאס נבחר ברוב של 7–4.

שאנחנו נרדוף אחרי חרדים?

בשש שנותיו היה נחמיאס ראש טוב למשטרה בינונית, שבעייתה העיקרית הייתה איכות שוטריה, רבים מהם דלי השכלה ובורים בעברית. כבר ב־1949 הוקמה ועדת שרים להתמודדות עם ההתפטרויות ההמוניות מהמשטרה. לא הייתה בכך תועלת. נוצר מעגל קסמים: משטרה עלובה, זעומת שכר, שאינה קוסמת לצעירים נמרצים ומוכשרים, שבהיעדרם היא נשארת משטרה עלובה.

בקיץ 1963, במעבר מבן־גוריון לאשכול, קלט נחמיאס ששוב אינו כה רצוי. "הוא היה ממושמע", החמיא שטרית לעצמו לא פחות מאשר למפכ"ל היוצא. "הקפיד על המשמעת. אוהב סדר. יכול היה להתווכח על הרבה עניינים כאשר לא קיבל את דעתך, אבל לאחר הבירור, כאשר היה מקבל הוראה – היה מקיים אותה". אבל קרבתו של נחמיאס לפרס, לחבורת בן־גוריון שעמדה להתפלג ממפא"י ולהקים את רפ"י, פעלה נגדו. בסיור במשטרות במזרח אפריקה, עם מפקד מג"ב פנחס קופל, גילה לו שפרישתו קרובה והציע לו להיערך להתמודדות על התפקיד. קופל הופתע. הוא היה נטע זר למדי במשטרה. מג"ב, באופיו הצבאי למחצה (פלוגותיו אבטחו את גזרות המרכז והצפון, צה"ל היה אחראי לדרום), לא ממש התערה באווירת המטה הארצי, המחוזות, הנפות והתחנות.

במהומת מפא"י־רפ"י, קופל היה נוח לשטרית; ויגאל אלון, שותפו החדש של אשכול, יריבם של פרס ודיין, דיבר בעדו בממשלה, כחברו לנוטרות במשטרת היישובים העבריים בשנות ה־30. הוא מונה. קופל לא היה איש תככים, אבל במשטרה – ביחידות החקירות ובמחלקה לתפקידים מיוחדים – הצטברו דרך שגרה ידיעות, שמועות והלשנות מכל צבעי הצווארון, לעיתים בעלות ערך רב לדרג הפוליטי. בנובמבר 1966 שלח לאשכול סגנו במשרד הביטחון צבי דינשטיין, איש משרד האוצר בעבר, מידע עסיסי שהגיע אליו על חקירה כלכלית. "אשכול," כתב דינשטיין, "קיבלתי היום דו"ח (לא סופי עדיין) מהמשטרה בעניין לשם (חתנו של הזקן) וחברתו". דוד לשם, בעלה של רננה בן־גוריון, היה יורש מפעל השעונים המשפחתי 'אורלוגין' ואיש עסקים. חמיו, ראש הממשלה לשעבר, שהובס בבחירות ואיבד בהדרגה את צלילות זיכרונו, לא הרפה מאשכול ותלה בו שוב ושוב פגמים ומחדלים.

דינשטיין, השמעון פרס של אשכול, ביקש לספק לבוס רגע של נחת. לשם "מסובך כהוגן, והמלצת המשטרה להעמיד אותו וכמה מחבריו למשפט". חצי שנה אחר כך, בעקבות מלחמת ששת הימים, באה חנינה גדולה וסגרה את כל התיקים, או הצדיקה הימנעות מפתיחתם, כולל (בטיעון מפותל של היועמ"ש שמגר, בתחילת שנות ה־70) חקירת עבירות העתיקות של דיין.

היבטים אחרים של פעילות המשטרה היו שזורים בפוליטיקה פנימית ובמדיניות חוץ גם יחד. בתחילת שנות ה־60 גברה אלימות חרדים, בעיקר נטורי קרתא, נגד פעילות מיסיונרית בירושלים. העם הנבחר מעולם לא בטח בכוחו למנוע עריקה של חלשי דעת העלולים להתפתות למקסם השווא של משווקי ישו. בממשלה נבהלו: בכוחו של הוותיקן להפעיל באו"ם מדינות קתוליות נגד ישראל ולהסית קהילות נגד יהודים. מדוע המשטרה אינה משתלטת על הבריונים?

המפכ"ל נחמיאס, שהוזעק לישיבת הממשלה, הסביר לשרים ש"השוטרים נופלים מהרגליים", גם בגלל ההפגנות נגד תחבורה בשבת, אך שלא העומס הוא הגורם המכריע. על הממשלה להחליט אם היא שולחת את המשטרה לרדוף אחר זורקי האבנים לתוך החצרות ההומות והבתים הצפופים בשכונות החרדיות. אם הממשלה תגדיר את הציבור החרדי האלים כיעד, תוכל המשטרה גם לפרוש בו רשת מודיעינית, כפי שעשה השב"כ בפרשת יוסל'ה שוחמכר.

שר החקלאות דיין הדהד את הזווית המודיעינית: מידע מקדים יאפשר מניעה וסיכול. נכון, אמר נחמיאס, בלי החלטת ממשלה – גיבוי פוליטי – לא תוקם רשת מודיעין "במשטרה או בשירות אחר שיעקוב אחר עניינים אלה", הלוא הוא השב"כ. "אם ארגון פועל פעולות בלתי חוקיות, צריך לטפל בו כבארגון בלתי חוקי", קבע אשכול, "אך אין אנו צריכים להיכנס לפרטים. אני רק רוצה שהמשטרה וצמרתה יידעו את גישתנו החמורה לעניין ותאחז בכל העניינים שצריך ושאפשר". לעומתם רטן השר יוסף בורג מהמפד"ל, והשוטר היחיד שזכה לאזכור חיובי מפיו היה הקצין יעקב מרקוביץ. לימים, במשרד הפנים של בורג, נאבק הצמד בורג־מרקוביץ במאמצי המפכ"ל הרצל שפיר לשרש את שחיתותם של גורמים פוליטיים־דתיים בשלטון המקומי והמרכזי. 

בוחשים כמו פנתרים

בתקופות תסיסה חברתית ראתה המשטרה בעצמה, ככותרתם המליצית של זיכרונות ניצב יוסף בן פורת, 'מחסום לתוהו'. באביב 1971, כאשר כיהן בן פורת כמנכ"ל משרד המשטרה, פנה אליו ובאמצעותו לשר הלל, קצין המודיעין הראשי נצ"מ ליאו קופל. הקמ"ן העביר מסמך. "הנדון: הפנתרים השחורים. רצ"ב דו"ח מודיעיני על תגובות החבורה לפגישות עם ראש הממשלה. אנו מניחים שהשר ימצא עניין בתגובות אלה".

גידי וייץ פרסם ב'הארץ' את פרשת הפעלת המקור בעור פנתר, ובהמשך חשף ארכיון המדינה בצנעה את המסמך, מצונזר חלקית, שלא עורר עניין ציבורי רב. המוקש שהוטמן בו לא התפוצץ. עניין של מה בכך: למשטרה יש מקור המוזמן לשיחה עם ראש הממשלה, מדווח למפעיליו והם מעדכנים את השר הממונה, שלא נכח בפגישה. גולדה הזמינה את נציגי הפנתרים לפגישה ב־14 באפריל 71', אך הפגישה הוקדמה ביום, עובדה שהוסתרה מאחד הפלגים בתנועה, 'פשיש, פנתרים שחורים – ישראל השנייה' בראשות אדי מור (מלכה), כדי שלא יוכל להשתתף בשיחה. הביטוי המיובא מבריטניה "ישראל השנייה" עבר כבר אז פיחות מואץ, כמו בין הלירה האנגלית לישראלית, וממנה לשקל.

ערב הפגישה נועדו 45 מאנשי הפנתרים בביתו של רוברט אברג'יל במוסררה. המקור המשטרתי, יעקב אלבז מהנהגת הפנתרים, דיווח שנכחו גם "פרופסור מהאוניברסיטה ממוצא אנגלי (שהתלווה אל) נעמי קיס ושני צלמים אמריקאים אלמונים". בעזרת הפרופסור נקבעו ונוסחו הנושאים לשיחה עם גולדה: חינוך, דיור, מעונות לפעוטות, גיוס לצה"ל, המשטרה. הכנה נוספת נערכה בבוקר הפגישה, ובסופה "עלו על מונית ונסעו ללשכת ראש הממשלה החמישה" שנבחרו לייצג את הפנתרים: אברג'יל, אלבז, סעדיה מרציאנו, רפי מרציאנו ודוד לוי (לא הפוליטיקאי).

המקור דיווח למפעילו, ראש ענף תפקידים מיוחדים אברהם תורג'מן, מי אמר מה ומתי. "ראש הממשלה אמרה לרוברט שהיא יודעת שיש פער חברתי וכלכלי ושהממשלה עושה ותעשה לחיסולו. על זה ענה רוברט, 'אני לא מאמין לך, את שקרנית'. ראש הממשלה בפנים זועפות ובקול רם: 'מי אתה שלא תאמין לי ושתגיד שאני שקרנית. תתבייש לך, אתה מחוסר חינוך'. רוברט התנצל". לוי "דיבר על מכות במשטרה ועל התנאים בבית הסוהר". סעדיה מרציאנו "אמר שחבל ששר המשטרה לא נוכח בפגישה, כי היה רוצה לשאול אותו מדוע מכים חשוד ומענים אותו כדי להוציא ממנו הודאה". אברג'יל הצליח להצית שוב את הפתיל של גולדה: הוא "ביקש שהממשלה תקים ועדה שתטפל בבעיה ואנחנו, הפנתרים, נשקיף מהצד. כאן כעסה ראש הממשלה ונזפה בו באומרה, 'מי אתה שתשקיף לי מהצד, יש לי משקיפים משלי, הממשלה תטפל בזה'". אלבז, המקור, נזהר שלא ללבות מחלוקת. הוא רק ציין שעברם הפלילי של הצעירים מונע מהם גיוס לצה"ל ובהמשך קבלה למקומות עבודה. בתום הפגישה התגלעה מריבה בהנהגה. "סעדיה מרציאנו יצא נגד רוברט אברג'יל על כי רימה את אנשי 'ישראל השנייה' כשלא גילה להם שמועד הפגישה הוקדם. רוברט פנה למקור ואמר לו שהוא בוטח בו והוא רוצה להכיר לו מספר 'אנשי מפתח' בתל אביב, כי הוא רואה בו את מחליפו בארגון למקרה שייאסר".

כדאי לעצור לרגע ולעכל את המשמעות: לא רק שבזכות מקור מודיעיני מצוין שטיפחה, מתודרך כהלכה ומתעד פרטני, יודעת המשטרה מה רה"מ אומרת לאורחיה, אלא גם מתגלגלת לידיה הזדמנות למשוך בחוטי הפנתרים השחורים, כי אם תייצר עילה למאסר המנהיג, יתמנה המקור למנהיג הבא.

מסמך קופל־תורג'מן, סודי/שמור, ממשיך ומספר: "בשעות הערב נסעו המקור ורוברט לתל אביב. בתחנה המרכזית רוברט התקשר טלפונית וכעבור מספר דקות הופיע גבר כבן 26 שהוצג בפני המקור כיוסף צור, בעל בית מלאכה לחידוש בלמים בשכונת הרכבת. יחד עם צור היה בחור כבן 30 בשם יחזקאל. במכוניתו של צור (…) נסעו לבית המלאכה. רוברט הראה לצור את ההזמנה למשפט והודיע לו כי ייתכן שייאסר ולמקרה כזה המחליף שלו בירושלים יהיה המקור. יחזקאל אמר שלא מוצא חן בעיניו שעושים הכל בצורה שקטה והתבטא, 'צריך להפוך את המדינה'. על כך ענה המקור, 'מה אתה רוצה, שתהיה מלחמת אחים?' ויחזקאל אמר, 'צריך לארגן הפגנה בכל הארץ בעת ובעונה אחת'. יוסף צור פנה ליחזקאל ואמר, 'הרי אתה יודע שאין לנו עדיין את הכוח המתאים (…) ייקח עוד קצת זמן עד שנוכל לארגן דבר כזה'. בגמר שיחה זו הלכו לביתו של צור בשכונת התקווה (…) בית גדול, יפה ועשיר".

הבו לנו קצונה ראויה

המסמך גדוש פרטים נוספים על כספים, חותמות, כרוזים, אנשי קשר, תוכניות והוראה למקור לגייס מקור נוסף בתוך הפלג הפורש, 'ישראל השנייה'. מבצע מקצועי להפליא של יומינט, הפעלת מקור, שכיום היה בוודאי מתבצע ברובו בסיגינט, כיסוי אלקטרוני; ורק מבצבצת תהייה מי הפעיל את מי, המשטרה את הסוכן או להפך, כי אלבז היה קשור גם באנשי חרות הקדם־ליכודית בירושלים, ולפיכך גם ליריבים הפוליטיים של גולדה היה ערוץ אפשרי למידע ולהשפעה.

מראית פני השטח אינה מגלה את כל שנחבא מאחוריה – גם כשמדובר בתנועה שאחד מפלגיה מתקרא 'ישראל השנייה' – אך פרשת הפנתרים השחורים מלמדת שבמשטרה נבנתה עד ראשית שנות ה־70 תשתית מיומנת לחקירות, שתוצאותיה נראו לאחר מלחמת יום הכיפורים בפרשיות שזעזעו את שלטון המערך: ממיכאל צור לנגיד המיועד ידלין, ממנו לשר אברהם עופר ולבסוף לראש הממשלה רבין, בחשבון הדולרים. אלא שהתשתית וחוקר הליזול בנימין זיגל לא היו באים לידי ביטוי לולא שר כמו הלל, מפכ"ל כרוזוליו, ראש אגף חקירות כקדמי ויועמ"ש כברק.

בעקבות מלחמת 1973 – ולא פחות ממנה, הפיגועים הקשים (מעלות, בית שאן) של אביב 1974 – נבנתה המשטרה מחדש, עם אחריות להגנת העורף. יותר משימות, יותר תקציבים. מערכים חדשים: ימ"מ, משמר אזרחי, חבלה. מתוכם, ומהתביעה המשטרתית שהבטיחה לתלמידי משפטים תעסוקה והתמחות, תצמח הקצונה שמשנות ה־90 ואילך שינתה את פני המשטרה. מערך שהניב ניצבים ולפחות מפכ"ל אחד. צוואר הבקבוק המנופץ של המשטרה היה עד אז הסיור – המתגייס חויב לשחוק סוליות לפני בילוש וקצונה. רבים התייאשו ונטשו בין השנה השנייה לשלישית. הגיוס הרב־שכבתי פתח שער לקצינים זוטרים שלא רצו להישאר בקבע בצה"ל ונקלטו בדרגותיהם, פחות או יותר. בצה"ל, המנבאת הטובה ביותר לקידום הייתה ועודנה הכומתה האדומה – למי שלא התנדב בגיל 18 לצנחנים או לסיירת מטכ"ל, סיכוי נמוך יותר להגיע לאחר 25 שנה לדרגת גנרל. במשטרה, וכך גם בשב"כ ובמוסד, מיטיבים לנצל גם יוצאי קשר, הנדסה, שלישות ותותחנים, שבגלל אופי ונסיבות חיים ולחץ משפחתי לא רצו להיכלא במסלול מ"פ־מג"ד־מח"ט, והעדיפו ארגון המחשיב את הראש יותר מאשר את הכומתה שהונחה עליו. לא לבדו: גם קשרים אינם מפריעים.

הפגנת חרדים בירושלים, 1987 צילום יעקב סער, לע מ

הפגנת חרדים בירושלים, 1987 // צילום: יעקב סער, לע"מ

מגמת השיפור במשטרה נבלמה בתקופות מפכ"לים מתקופת האבן (תבורי, איבצן, קראוס). מדי פעם הוצא מהמקפיא להפשרה רעיון ישן – להצהיל את המשטרה, לחקות בה מה שנראה מוצלח יותר בצה"ל, בין השאר באמצעות קציני צבא שיוקפצו במשטרה מתת־אלוף לניצב. פעמיים יובאו קצינים בכירים לתפקיד המפכ"ל. הרצל שפיר, כמעט מפכ"ל, במישרין, ותא"ל יעקב טרנר מחיל האוויר לראשות אכ"א ופיקוד מחוז, לקראת המפכ"לות. 

מבצע לוקש

טרנר לא היה גדול הטייסים ולא הובא למשטרה בידי השר, הרמטכ"ל בדימוס חיים בר־לב (בעצמו טייס קל אך נורא ואיום) כדי להטיס אותה. הציפייה ממנו הייתה לדאוג לחלק הבעייתי ביותר במדי השוטר – הכיס. יותר מהגנבים, יותר מהשחיתות בצמרת המשטר, העסיקו השטרות את השוטרים. תלונות על דלות שכרם ותנאיהם מעולם לא פסקו, לפחות עד דרגת רב־פקד, שם נתקעים רבים מהקצינים, כי הבכירים מהם אינם ממהרים לפנות את תפקידיהם ויוצרים פקק תנועה כמו בנתיבי איילון בערבי חמישי.

למקורבים, כולל 20 נהגי ניצבים, נמצאו מעקפים. המפכ"ל קופל שירת (גם כנוטר, בצבא הבריטי ובצה"ל) 28 שנה חסר חודשיים. לא מספיק לגמלה של 70% מהשכר האחרון, לפי שתי נקודות לשנה. בא רב־ניצב רוזוליו והודיע שתקופת השירות של מפקדו לשעבר תיחשב ל־35 שנה. אלה לא רק חדשות בעתיקות: כשצחי הנגבי הודיע למשה קראדי שהוא מועמדו למפכ"ל, שמח קראדי בן ה־44 אך גם התחיל לדאוג, מה יקרה לגמלתו בהגיעו מוקדם מדי, לפני גיל 50, לסוף דרכו במשטרה. זה אכן קרה, ואף מוקדם מהצפוי; אפשר שקראדי התנחם בעבודתו אצל יצחק תשובה, לצד חברים נוספים במועדון הניצבים והרנ"צים.

שיטה קבועה להגדלת שכר ניצבים הייתה למנותם לנציבי שירות בתי הסוהר. הפער בשכר בין ניצב לנציב הוא עשרות אלפי שקלים לשנה. היו גם תמרונים להצמדת שכר המפכ"ל לזה של שופט. באוצר תמיד התנגדו; להצמדה אין סוף, תחילתה לרוחב והמשכה לאורך, ראשה בשופט עליון ורגליה בשוטר אביון.

ב־1977 החליטה הממשלה להצמיד את שכר המפכ"ל לרמטכ"ל, אבל בממשלתו הראשונה של נתניהו התחכם הממונה על השכר באוצר – המשתכר בעצמו כפקידים מוקבל מנכ"ל, לא עשירית פחות מהמנכ"ל – והציע דירוג לראשי הארגונים הביטחוניים: הרמטכ"ל יקבל 100% משכרו של הרמטכ"ל (נשמע הגיוני למדי), המפכ"ל 90%, כך גם ראשי השב"כ והמוסד, ונציב שב"ס: 85%. הבדיחה לא הצחיקה את השרים הנזקקים למפכ"ל, מהם העשויים עוד להתארח בשב"ס.

אז כולם באותה דרגת שכר, והמספר הסופי תלוי בוותק ובהשכלה ובנקודות שטחים וכדומה, ועדיין יש הבדל קיומי בין מי שאחראי על הכנת צה"ל למלחמה ופיקוד על הגייסות בה, לבין מי שנמצא ברצף של אחריות להפעלת מכת"ז או לניהול מעשיהו. מפכ"ל כי יימצא פגם בתפקודו, כמו יהודה וילק במהומות אוקטובר 2000? רע, אך לא אסון. מי בציבור, או בקצונה, יוכל היום להצביע על הישג חשוב או על כישלון מסוים של רפי פלד או דודי כהן? היכן מסתיימת אחריות מפקד המחוז ומתחילה זו של המפכ"ל, ולהפך, בתחום המקצועי?

שירות שגריר

בצה"ל, על כל ליקוייו, מתייחסים ברצינות להכנת המועמדים לרמטכ"ל. רואים בסגנות הרמטכ"ל, המאלצת את המכהנים בה לצאת מערוץ המבצעים לבניין הכוח, משימוש במשאבים להשגתם ולחלוקתם, תחנה חיונית. גדי איזנקוט, שהמליץ על שלושה אלופים זולתו (קפלינסקי, הראל וגנץ) ככשירים ממנו לרמטכ"ל כי טרם היה סגן, השיק מסורת. אחריו נהגו כך, בהגיע תורם להישאל, יאיר גולן (נווה ואיזנקוט לפניו) וניצן אלון (גולן וכוכבי). במשטרה מבזבזים תדיר את תפקיד הסגן. הוא עוזר המפכ"ל, כל־בו, ראש מטה, רק לא מקודם למפכ"ל. מינוי דוד ביתן, בעשור השביעי לחייו – ולא ניצב שיכול להיות מפכ"ל בעוד שלוש שנים – לסגנו של שבתאי, ממחיש את זלזולו של אוחנה בתפקידו.

במשטרה לא רק התקנאו בצה"ל – ייבאו ממנו. סא"ל דרורה רדליך, שנודעה בצבא כאלופת המומחים לסעיפי השכר והכירה את כל התחבולות, התמנתה בשנות ה־90 לניצב־משנה, לראש היחידה לתכנון שכר במשטרה. בכל פעם שבצבא ניסו לכרות מנהרה מתחת להצמדה, רדליך חשפה אותה ושלחה את פיקוד המשטרה והנהלת משרד הבט"פ לתבוע לשוטרים כנ"ל. כיום, השירות במשטרה מתגמל.

בסדר הכוחות של המשטרה, כולל משמר הגבול (ובו אלפי חיילי חובה), 32 אלף שוטרים וקצינים. בשב"ס עוד למעלה מ־9,000. יחד עם בני משפחותיהם, בעלי זכות ההצבעה, זה ציבור שווה ערך לשניים־שלושה ח"כים, אם יתארגנו כמו (למשל) עובדי התעשייה האווירית. ואכן, אף שלשוטרים עצמם אסור לשבות או להגיש למעבידתם, הממשלה, דרישות קיבוציות ("על כל אחד מהשוטרים להבין כי זהו ארגון ממלכתי שיסודו במשמעת ואין לפי דעתי להשוותו לארגונים אחרים המאוגדים באיגודים מקצועיים", כתב ראש הממשלה בגין לנציגיהם ב־1978), לנשות השוטרים מותר. אם חדלו מכך, משמע שמצבם הכספי של השוטרים השתפר בשנים האחרונות. היוקרה לא המריאה, אבל גם ההתפעלות מהארגונים הביטחוניים האחרים בירידה. לאור הקורונה, כולם נראים אפורים מתמיד.

כדאי להיות מפכ"ל, ואם לריב עם השר, אז רק על משאבים ועל גבולות התערבותו, שהרי המפכ"ל כפוף ערטילאית לחוק, שהיועמ"ש הוא פרשנו המוסמך, והשר מיותר לו אם אינו מביא כסף. התורפה במבנה זה היא כפיפותו המקצועית של ראש אגף החקירות והמודיעין לפרקליט המדינה וליועמ"ש. לא אבוד: מפכ"ל חזק כלפי פנים, המבין ללב השר וראש הממשלה, ימנה קצינים חלשים לראשי אח"ם, להב 433 ויאח"ה, או יפריד את להב מאח"ם – התוכנית שרוני אלשיך שוכנע לגנוז – ויפעיל השפעה ישירה על החוקרים.

לאלשיך הובטח (והוא סירב) לממש את חלומו ולהתמנות לראש השב"כ לאחר ריצוי עונש כמפכ"ל. לרוב, מפכ"ל שהתנהגותו הסבה נחת לדרג הפוליטי, התמנה לשגריר: סהר באוסטריה, נחמיאס בברזיל, רוזוליו במקסיקו, איבצן בליבריה וקניה, קראוס בהונגריה. המנהג בוטל כשהמשטרה התחילה לחקור ראשי ממשלה. 

המהנדס הכושל נתניהו

המשטרה נמצאת בשפל עמוק, באדיבות נתניהו וגלעד ארדן. ב־2015, עדיין עם צמד זה, נמדד שיא שפל קרוב, עם מכת הבכורות של חצי תריסר ניצבים שנאלצו לפרוש במכנסיים מופשלים. אלא שאז נחשפה בקלונה הצמרת בלבד. הצירוף של כישלון במינוי מפכ"ל (צ'יקו אדרי) ואז מילוי מקום מתמשך, תפקוד מבולבל לעת קורונה והיחס הכוחני למפגיני בלפור, שיקף בעיות בכל רובדי הארגון, כשברקע נתניהו מתגולל על המשטרה שהמליצה להעמידו לדין ואוחנה מעניש אותה במינוי שבתאי, חף מכל חשש לבקיאות בחקירות ומומלצו של הביביסט הקולני איציק זרקא. שבתאי יודע את נפש סוסי המשטרה, וכמותם לא פלט הברה נגד השחיתות השלטונית שנחקרה בשנים קודמות. לראש יאח"ה מינה את תנ"צ אלי מקמל, קצין הגון שלא ישבש חקירה, אך שכוחו בתיקים ביטחוניים ופליליים מסוגים אחרים.

בקיץ 2015, בתום כהונת יוחנן דנינו, נאלצה יאח"ה – לפני התאבדות תנ"צ אפי ברכה ולאחריה – לחקור את עבירותיה של שרה נתניהו בתיק מעונות ראש הממשלה. החקירה החלה רק משום התעקשותו של מני נפתלי להגיש תלונה, ומשום שמבקר המדינה העביר למשטרה באמצעות היועמ"ש חומר שעורר חשד כבד לפלילים. בעלה של החשודה לא התנזר מהתערבות במינוי המפכ"ל. הוא רצה להתרחק מהזרם המרכזי של המשטרה, למצוא דמות ביטחונית, לא מזוהה עם אכיפת החוק כמו פרקליט או שופט, וללא כל מחויבות לניצבים ולחוקרים.

לפני שננעל על אלשיך, קסם לנתניהו רעיון מינויו של גל הירש. בלבנון 2006 היה הירש הטוב שבאוגדונרים, בניגוד קוטבי להצגתו כשותף לכישלונות. אילו הבליג על ההתנכלות לו, בוודאי היה מתקדם לאחר תפקיד תא"ל נוסף, לדרגת אלוף. אבל הירש לא הסכים לרדת ממעמד מוביל, מקביל לבן מחזורו אביב כוכבי, לקצין שאפסו סיכוייו המעשיים להתמודד כאלוף על הרמטכ"לות. הוא פרש בזעם.

בשעת חצות, באחד הלילות באותו קיץ, הופתע קצין בכיר בצה"ל מצלצול הטלפון ומהקול בעברו השני של הקו: נתניהו. מה דעתך, התייעץ נתניהו, על הירש כמפכ"ל? איש הצבא הופתע. הוא חיבב את הירש ורחש כלפיו הערכה מקצועית מסוימת, אך הזהיר את נתניהו שלאחר תפקיד אחד של תא"ל בקבע, לא יתקבל מינויו לרב־ניצב בזרועות פתוחות במשטרה. אילו עשה את מסלולו של טרנר, למשל, כמפקד מחוז, מג"ב או ראש אגף, היה אחר כך מועמד סביר; לא מיד. נתניהו התאכזב. לא לתגובה כזו ייחל. בכל זאת הודיע על המינוי, שלא נבדק מראש עם היועמ"ש יהודה וינשטיין ומאגרי המודיעין והחקירות של רשויות החוק, ונכשל. מהירש נחסך הצורך להתעמת עם חוקרי תיק המעונות – מה שהמועמד הבא, אלשיך, עשה לרגע עד שנמלך בדעתו, הבין שלא רק הגברת מסובכת בפרשיות, ועבר מהצד של הממנים לצד של החוקרים.

הפגנה מול מעון רה מ, קיץ 2020 צילום תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

הפגנה מול מעון רה"מ, קיץ 2020 // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

הגולל שעל קריירת החוקר. סוף דבר

לקראת בחירות 2009 הבטיח נתניהו למפכ"ל לשעבר אסף חפץ, שאיתו התעמת בשנות ה־90, שנות חקירתו הראשונה, למנות אותו לשר הבט"פ, אם יחזור לראשות הממשלה. ההבטחה נעלמה באותו חור שחור שלתוכו נבלעו כל הבטחות נתניהו. חפץ, שדילג לשם כך ממפלגת העבודה לליכוד, נשאר בחוץ; הוא המפכ"ל בדימוס היחיד שניסה. בתמימותו האמין שנתניהו רצה במשטרה יעילה, בעוד שזה רק חצי נכון. נתניהו, כמו בכל משטרי היחיד, רוצה במשטרה חזקה כלפי הנתינים וחלשה כלפי השלטון.

התיק נלקח בידי אביגדור ליברמן, שמסר אותו לסמפכ"ל לשעבר יצחק אהרונוביץ', מהניצבים המעטים שנבחרו לכנסת. אחד מהם הוא יואב סגלוביץ' מיש עתיד. אם זו תמלא תפקיד מרכזי בהרכבת הממשלה הבאה, סגלוביץ' יהיה מועמד טבעי לתיק המשפטים או הבט"פ.

בקצין הצומח במערך החקירות והשואף להתמנות בחסד הפוליטיקאים למפכ"ל, מתרוצצים שני יצרים. הטוב חותר למיצוי מקצועי של התיקים, והרע – פחות. כמעט אין אפשרות לפתור את הסתירה. מי שמכוון לראשות אח"ם אינו מכוון למפכ"ל. הוא מוותר מראש על מינוי לממ"ז לקראת ההתמודדות הסופית (בתקופה שמועמדות מפקד מג"ב בלי פיקוד על מחוז נראתה בדיונית).

רק במקרים נדירים מגיע חוקר רב־קסם כיוחנן דנינו, שחקר היטב את תיקו של עזר ויצמן קל הלשון והתייצב כראש היאחב"ל, קוץ בבשרו של מפקדו מזרחי וחביבו של מפקד־מפקדו אהרונישקי, בצד הספקני להכעיס בחקירות אריאל שרון. חלקו בעלילה לא נעלם מעיני שר הבט"פ צחי הנגבי – לימים גם הוא מנחקרי האגף – והמפכ"ל קראדי, ששלף מהמחוז הדרומי בהסכמת שרון.

הנגבי מכחיש בעקביות את הסיפור הבא, שהגיע מפי קראדי והנשמע טוב מכדי להשאירו בילקוט הכזבים: כשקראדי נמצא בחפיפה עם אהרונישקי, היה עליו להציע בין השאר מועמד, תת־ניצב, לתפקיד המזכה בקידום לניצב: מזכיר ביטחוני של השר. "תן לי שמות של חמישה תנ"צים", מצטטת האגדה את הנגבי. ובעוד קראדי מהנהן, מתחיל לאייש במוחו את החמישייה הפותחת, באה שורת המחץ, "ושאחד מהם יהיה דנינו".

שרים וח"כים החולפים במליאה או במסדרונות על פני ראשים בדימוס באגף החקירות שהיו לעמיתיהם, תחילה מזרחי ובהמשך גם סגלוביץ', קצינים ישרים מכדי להיות מועמדי הפוליטיקאים למפכ"ל, נרתעים לעיתים באי־נוחות על גבול היראה. כאילו במוחם של הח"כים־החוקרים אצור כל המודיעין המשטרתי; כאילו יש לשרים ולח"כים שהתחככו בפלילים מה להסתיר והניצבים יודעים את הסוד וצופנים אותו מאחורי פרצוף חתום. אולי הם צודקים, ורק משטרה חזקה, חוקרת, מגובה בפרקליטות וביועמ"ש ובשופטים, חסרה להם.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook