עכשיו, כשהמסע שלי למועצת העיר תל אביב הגיע לסיומו (לפחות בינתיים), הגיע הזמן לסיכומים.
אמנם נשארתי בחוץ אבל הרשימה שלנו, האיחוד של מרצ, חוזה חדש והירוקה, רשימה שאיחדה לתוכה גם את האגפים השונים של המחאה – הגיעה להישג פנומנלי. יש לנו הרבה מה ללמוד מהמקפיין הזה בפרט ומהבחירות המקומיות בכלל, כולל המקומות שבהם התוצאות לא היו ממש מעודדות, כדי שנגיע מוכנים הרבה יותר לבחירות הארציות שיערכו במהרה בימינו.
אז הנה כמה דברים שאני לוקחת מהבחירות המוניציפליות:
- אפשר לעשות בחירות בזמן מלחמה, גם לכנסת
עמוק בתוך המילואים, התנגדתי לקיום הבחירות בזמן שהקשב הציבורי מועט כל כך וישנם המוני מגוייסי מילואים, המוני מפונים וחטופים וחטופות בעזה. אבל על פי החלטת הממשלה הבחירות המוניציפליות התקיימו בכל זאת, והוכיחו שאפשר לנהל בחירות בזמן מלחמה. ישנה טענה שאחוזי ההצבעה הנמוכים מעידים על כך שאנחנו לא מוכנים כרגע לבחירות. שאנחנו פשוט לא שם.
אז בואו נזכור שבסופו של דבר אחוז ההצבעה היה דומה מאוד לזה של הבחירות הקודמות, שגם הוא היה נמוך, כי ככה זה בבחירות מקומיות.
מצד שני, בבחירות האלה ראינו איך דווקא בתקופה שבה אנשים רוצים יציבות וביטחון, מצביעים הלכו לקלפי והחליפו ראשי רשויות ותיקים.
מסקנה: מה שטוב למועצות – טוב לכנסת. אין סיבה לא לקבוע בחירות ארציות ולפרק את ממשלת המחדל.
- כוחינו באחדותינו – גם ברשימות הליברליות
הרשימה שלנו נבנתה כאיחוד של שלוש סיעות: חוזה חדש, מרצ ת״א יפו והירוק במרכז. בשיחות עם מצביעים היה ברור שהאיחוד משמח אותם. הם הרגישו שהלקח מהבחירות הארציות נלמד ותגמלו אותנו על זה (במקרה שלנו – הרשימה גדלה מ-3 מקומות במועצה בבחירות הקודמות כשמרצ רצה לבד, לחמישה מקומות כעת). זה נכון לא רק אצלנו , אלא גם למקומות נוספים שבהם היו איחודים בתוך המחנה הליברלי.
מנגד, ראינו איך רשימות קטנות ומתבדלות בעלות מאפיינים מאוד מובחנים (למשל – נציגי שכונה ספציפית או זהות מינית), לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה, נשארו מחוץ למועצות וקולות של המחנה הליברלי נמחקו.
מסקנה: ברורה, לא? כולנו למדנו על בשרנו כמה מסוכנת התמודדות ברשימות נפרדות. אסור שבבחירות הכלליות זה יקרה שוב.
- הציבור רוצה לראות את אנשי המחאה במוקדי קבלת ההחלטות
כשהצגנו את עצמנו לבוחרים ולבוחרות בתור "הרשימה של המחאה", אורו עיניהם.
26 רשימות של חוזה חדש שמזוהות עם פעילי ופעילות מחאה הצליחו להיכנס למועצות שונות וחלק גדול מהמועמדים שנבחרו הם חסרי ניסיון קודם בשלטון המקומי. בת"א משל, 60% מחברי המועצה החדשים מהרשימה שלנו הם כאלה.
מסקנה: מועמדים חסרי ניסיון, נקיים מ״פוליטיקה״, שבאים לעבוד ורואים את טובת הכלל לפני טובתם האישית – הם נכס אלקטורלי כשהם משלבים כוחות עם מועמדים מנוסים שמכירים את העבודה.
מסקנה חשובה יותר: זה הזמן לדם חדש במערכת. האנרגיות צריכות לעבור מהרחובות למקומות שבהם מתקבלות ההחלטות. אנחנו הא.נשים להם חיכינו – אנשי עשייה ואקטיביזם.
- העם רוצה תוכנית עבודה, ולא להמשיך לשמוע ״מה לא״
חלק גדול מהמסרים של תנועות המחאה בשנים האחרונות היו מסרים "נגד": נגד ההפיכה המשטרית, נגד ביבי. בציבור יש היום צמא אדיר לתוכנית עבודה. להחלטות ולמעשים קונקרטיים, לאנשים שיציעו מה כן, לא מה לא.
מסקנה: נחוץ צוות עבודה שיבנה תוכנית לשיקום ישראל ובנייה שלה מחדש, מתוך תפיסת עולם ליברלית ולאור ערכי מגילת העצמאות. ישבו שם מומחים ומומחיות מתחומים שונים, נציגי חברה אזרחית, פוליטיקאים, אנשי מקצוע ועוד.
- בחירות הן עניין אמוציונלי
עוד לפני שנכנסתי לזה ידעתי שכשאנשים מגיעים לקלפי, מה שמכוון את היד שלהם לפתק מסוים הוא הרבה פעמים הרגש ולא איזה ניתוח רציונלי מדוקדק. הפעם ראיתי את זה קורה במו עיני. קיבלתי, למשל, כמות אדירה של הודעות מאנשים שהתוודו שקשה להם רגשית לשים בקלפי פתק של מרצ.
מסקנה: כולנו פועלים גם מתוך רגש. וזה בסדר, אנחנו רק בני אדם, אבל כדאי שלפחות נכיר בזה וננסה שהדעות הקדומות שלנו לא יצביעו במקומנו.
ענבל אורפז היא פעילה במחאהת ההייטקיסטים והתמודדה במקום השמיני ברשימת חוזה חדש, מרצ ת״א יפו והירוק במרכז.
