fbpx

הלוחם השקט // מאת אור הלר

0

בין חזבאללה לחמאס, בין אזריה לרבנים, בין התקשורת המעצימה אירועים והחוסן האזרחי הפריך, בין נתניהו לליברמן ובין המלחמות,

סיכום כהונתו של הרמטכ"ל ה־21, גדי איזנקוט

 

בקדנציה של הרמטכ"ל ה־21, רב־אלוף גדי איזנקוט, לא הייתה מלחמה.

לרמטכ"ל ה־20 בני גנץ היה את 'צוק איתן'. לרמטכ"ל ה־19 גבי אשכנזי היה את 'עופרת יצוקה' ותקיפת הכור הסורי. לרמטכ"ל ה־18 דני חלוץ הייתה מלחמת לבנון השנייה. לרמטכ"ל ה־17 בוגי יעלון את 'חומת מגן' והאינתיפאדה השנייה. שורת התצלומים של 20 הרמטכ"לים שמספרת את הסיפור הגדול כולו, מעטרת את הקיר בכניסה ללשכת הרמטכ"ל. המקום ה־21 מוכן. מימין לבני גנץ. מתחת למוטה גור.

 

בקדנציה של גדי איזנקוט לא הייתה מלחמה, אף שבקדנציה שלו זרק צה"ל אלפי פצצות בעזה, בסוריה ובמקומות חשוכים יותר במזרח התיכון. צה"ל לא פסק להילחם בארבע השנים האחרונות תחת איזנקוט, אבל המלחמה הייתה מלחמה מסוג חדש.

 

בשלוש בלילה ספגו טייסי חיל האוויר עשרות טילי קרקע־אוויר בעוד תקיפה נגד משלוח נשק איראני בסוריה. מערכות מטוסים צפצפו וצרחו מרוב התרעות. הבור עצר את נשימתו. אבל בשבע בבוקר אותו טייס לקח את הילד לגן בשיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר. החקלאי בקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן עיבד את אדמותיו, ובצימרים ברמה עוד התהפכו הנופשים במיטתם.

 

אלה המלחמות שניהל איזנקוט בקדנציה שלו. הרבה ישראלים חייבים להחלטות שלו את חייהם. והם לא יודעים את זה. חיילים שלא נפלו שוב בשג'עייה וג'בלייה. אזרחים שלא נהרגו שוב בקריית מלאכי ושדרות ונחל עוז. רב־אלוף איזנקוט עמד כסלע איתן, שזה אפילו יותר מצוק איתן, כדי לחסום ולעצור מלחמה מיותרת בעזה. נכון לכתיבת שורות אלה, שלושה שבועות לפני 15 בינואר, יום סיום הקדנציה שלו, איזנקוט הצליח לעמוד באחת ההנחיות המרכזיות של מי שהוא אולי הדמות הנערצת עליו ביותר, האב המייסד של כל העסק, דוד בן־גוריון: לא לצאת למלחמות ברירה. מלחמה היא האופציה האחרונה. רק כשהחרב חותכת בצוואר.

 

איזנקוט יודע היטב שכמעט בכל יום נתון בשלושת השבועות הקרובים – ולאחריהם – זה יכול להשתנות. התלקחות בעזה, תקיפה שתשתבש בסוריה, רצף פיגועים בשטחים, ומעל לכל המבצע שהוא מתגאה בו, מבצע 'מגן צפוני', שנחשב כרגע בצה"ל לבייבי שלו. אקורד הסיום של הרמטכ"לות שלו, שמחמם את הטמפרטורות מול החזבאללה גם בשיא החורף.

 

אם איזנקוט עייף, הרי שהוא מסתיר זאת היטב. ואולי זה הודות לעשר כוסות הקפה שהוא שותה ביום, כפי שהתוודה לא מכבר, למרות שהמיר את השחור באספרסו בשנים האחרונות שבהן התברגן.

 

הוא יודע שבג'וב הזה אין אס"ק. אווירת סוף קורס. עד הרגע האחרון זה עליו. הפיגוע בגבעת אסף, התחקיר של ירי טיל הקורנט על האוטובוס בחץ שחור, שכמעט והביא לעשרות חיילים הרוגים.

 

עד מתי נובמבר 78'? מה הוא יעשה אחרי כל זה? איזנקוט משתעשע ברעיון של טיול אחרי צבא. אלא שכמו שזה נראה כרגע, הטיול יהיה נסיעה למכון מחקר בוושינגטון לכמה חודשים.

 

פוליטיקה? הצחקתם אותו. הוא מתחכך בפוליטיקאים 20 שנה. מאז שאהוד ברק שלף אותו ב־99', אחרי הפיקוד על חטיבת גולני, לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון. עבד צמוד לברק, ואז לממשיכו אריק שרון. 20 שנה הוא בקבינטים. רואה את השרים המדליפים, את המניפולציות, את העירוב בין ביטחון לפוליטיקה. מי שרוצה רמטכ"ל שחושב על פוליטיקה, שיפנה לקודמו בני גנץ ואולי יום אחד למחליפו, הרמטכ"ל ה־22 אביב כוכבי. מבחינתו, שחוק הצינון המונע מרמטכ"ל פורש להצטרף לפוליטיקה לתקופה של שלוש שנים יוארך לאלתר לשמונה שנים. איזנקוט לא שם. וחבל. מי שמשווע למנהיגות עניינית, לא מתלהמת, עם תחושת שירות ושליחות עמוקה, ימצא אותה אצל הגולנצ'יק הזה.

 

כשהגדה התעוררה

כשגדי איזנקוט נכנס לתפקיד הרמטכ"ל, ב־16 בפברואר 2015, איראן מוגדרת כאיום קיומי על מדינת ישראל. ואז מגיעה התפנית: כעבור חמישה חודשים מגיע ממשל אובמה להסכם הגרעין עם האיראנים. איזנקוט לקח את ההסכם שהכה בתדהמה את ישראל של נתניהו, וראה בו גם הזדמנויות לאינטרסים שלנו. הזדמנות, בין היתר, לקצץ מאוד ממה שמכונה בצה"לית מכובסת מעג"ש – ראשי תיבות של "מעגל שלישי" – ושם קוד להכנות לתקיפה הישראלית באיראן שמעולם לא הגיעה, אבל עלתה מיליארדים.

 

איזנקוט השקיע מיליארדים בצבא היבשה. הוא איזן בפעם הראשונה את התקציבים של "הצבא הזר והידידותי" המכונה חיל האוויר, עם צבא היבשה. הימים היו ימי פוסט 'צוק איתן'. חמאס בעזה היה מורתע וליקק פצעים. אבל אז הרים אגף המודיעין דגל שהצביע על זרמי עומק עכורים במקום אחר לגמרי: בשטחים.

 

גל טרור, שהפלסטינים מכנים "הבת אל קודס" – התפרצות ירושלים – ואנחנו קוראים לו "אינתיפאדת הבודדים", הזכיר לכולנו שהבעיה הפלסטינית לא הלכה לשום מקום, רק הביטוי שלה השתנה, ואִתגר מאוד את צה"ל והשב"כ. תקופות של חמישה ושישה פיגועים ביום. הרבה מהם בשטחים אבל גם הרבה בערים שבתוך הקו הירוק. פיגוע רדף פיגוע. פעולה הזינה פעולה. גיל המחבלים היה 13 ו־15 ו־17. עם סכין, אולר, פצירה, מספריים, אוטו, ולעיתים גם עם נשק חם, שהבטיח שהתוצאה תהיה קשה יותר. טרור בודדים. טרור מיואשים. טרור של הדור הפלסטיני החדש, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

 

הפוליטיקאים מימין דרשו סגר ולהחריב את הרשות הפלסטינית, אבל איזנקוט חשב הפוך: האסטרטגיה שלו, ב־2015 כמו גם ב־2018, היא להפריד ככל האפשר בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין הטרור. לחזק את הרשות הפלסטינית כפרטנר ולהמשיך את התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. וזה עבד. תוך כחצי שנה, עם הרבה כוחות בגדה, אבל ללא יום אחד של סגר גם בימים השחורים של חמישה ושישה פיגועים, רוב הפלסטינים בשטחים המשיכו לצאת לעבודה, גם בשטחים וגם בישראל. ילדיהם הלכו לבית הספר ולגן. הגדה לא הידרדרה לאינתיפאדה השלישית שכולם חששו ממנה. שוב הצליח איזנקוט להצמיד את המכסה הלוהט לסיר המבעבע הנקרא הגדה והבעיה הפלסטינית. את הכדור הוא מוסר לידי הדרג המדיני והפוליטי.

 

האם יש שם מישהו שיקלע את הכדור לסל או יבעט אותו לרשת? כלל לא בטוח.

 

והנה, לקראת סיום הקדנציה שלו, שוב ראינו רצף פיגועים בגדה, בעיקר באזור רמאללה. מתוך 16 חטיבות מרחביות שקיימות כיום בצה"ל, שש נמצאות אצל ערן ניב, נוהג איזנקוט להזכיר לאנשיו. תת־אלוף ערן ניב הוא מפקד אוגדת איו"ש. כאשר היה איזנקוט בפרידה במטה השב"כ במרכז הארץ, הוא אמר לעובדי השירות: "לאזרח הממוצע זה נראה מובן מאליו, השקט היחסי. רק אתם יודעים כמה קשה עובדים בשביל לסכל בין 95 ל־98 אחוזים מהפיגועים". צה"ל של איזנקוט ביצע בין 3,000 ל־4,000 מעצרים בשנה בשטחים, במה שמכונה "כיסוח דשא", כדי לא לתת לטרור להרים ראש בשטחים. אבל גם כעת, בסיום הקדנציה, הוא מתעקש שפעל נכון בשיטת ההפרדה בין טרור לאוכלוסייה הרחבה. זה אומר לתת לפלסטינים לחיות, להתפרנס.

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

איור: דניאל גולדפרב

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019