הטיעון הנפוץ ביותר בקרב חובבי הפלישה לזכות הבסיסית כל כך לפרטיות, היא "אם אין לך מה להסתיר – אין לך ממה לפחד", כמאמר קמפיין התקנת מצלמות האבטחה במרחב הציבורי בבריטניה ב־1985.
לצורך המחשה, ניקח את האזרח ק', פטריוט בכל רמ"ח איבריו המאמין במאה ועשרים אחוזים, לא פחות, שאין לו מה להסתיר. לאזרח ק', כאמור, בהחלט אין מה להסתיר, על כן נקבל ממנו רשות להתקין מצלמה בחדר המיטות, שאותו הוא חולק עם גברת ק'; ועוד אחת במקלחת שלו, המזרימה את המתרחש שם בשידור ישיר לשמונים וארבע מדינות, לפחות.
לאזרח ק', כאמור, אין מה להסתיר, על כן ביתו פתוח לכל מי שירצה לבדוק בעצמו שאכן לא הסליק דבר גם מתחת לצנצנת העוגיות, והוא שורץ מבקרים בכל שעות היממה. כל חשבונות התקשורת של ק' פתוחים גם הם, ואפשר לקרוא את כל ההודעות שהוא שולח ומקבל, כולל זו מהרופא שהודיע לו על פוליפ חשוד בערמונית, וזו מהבנק שהודיעה לו שמכיוון שאין לו מה להסתיר, סיסמאותיו שפרסם בביטחון כה רב אפשרו לפלוני להתחבר לחשבונו ולהעביר ממנו את כל הכסף שהיה בו, עד הפרוטה האחרונה.
זהו כמובן אבסורד. הטיעון "אין לי מה להסתיר" אינו מילולי. תמיד יש מה להסתיר, והדיון הוא לא על עצם הזכות לשמור חלק מהחיים שלנו לעצמנו, דבר ברור ונהיר לכל אדם, אלא על איפה עובר הגבול: מה מותר לנו להסתיר, ומה לא. הדיון על־אודות פרטיות הוא דיון על מנעד ולא על קצוות, אך הסכנות שבוויתור על חלקים מהזכות לפרטיות וההשלכות האפשריות והמוחשיות של ויתור כזה הן מסוכנות, עם פוטנציאל הרס חברתי יסודי.
לפני הדיון החשוב, נתעכב עוד כמה רגעים על אלה שכן מבקשים לצמצם את הזכות הזו. שהרי מעט מאוד דברים נאמרים מטוב ליבם של אנשים, וחלק ממה שנאמר, פעמים רבות, הוא המשך ישיר להשקפת העולם של הדובר.
בספרו "The privacy advocates: Resisting the spread of surveillance", כותב קולין בנט כי רוב האנשים חיים את חייהם כשהם מאמינים שמערכות הניטור והריגול לא מופנות כלפיהם כלל, אלא רק כלפי עבריינים וכאלה שמבקשים לפגוע בחברה. כלומר, פלישה לפרטיות זה חשוב, כי ממילא זו לא הפרטיות שלהם. זאת על אף כל הראיות שמלמדות שזה לא המצב, וכי המדינה וגורמים אחרים מרגלים (ומנטרים) באופן קבוע אחרי כל מי שהם רק יכולים להגיע למידע עליו.
זהו המשך ישיר לפריווילגיות של המעמד השליט, או לפחות של אלה שיש להם כוח בהיררכיה החברתית. אלה התומכים בצמצום הפרטיות הם אלה שמאמינים שייפגעו הכי מעט מצמצומה. כמו מתנחלים שקוראים למדינה להפקיע אדמות, ויודעים היטב שלא אדמותיהם הן אלה שיופקעו.
שיח של גבולות
אין עוררין על כך שעצם קיומה של מדינה או של ישות שלטונית כלשהי כרוך בוויתור על חירויות מסוימות. אני מוותר על יכולתי לפגוע באחר כדי לשמור על שלטון חוק שיגן עליי מפגיעה; אני מוותר על חלק מהכנסותיי כדי לקיים מערכת מוניטרית יציבה ולממן תשתיות שיאפשרו לי לקבל מים בצינורות וחשמל בשקעים; אני מוותר על לפחות שלוש שנים מחיי כדי לקיים ארגון שישמור עליי ועל משפחתי במקרה שצבא זר יפתח במתקפה.
עם זאת, אני לא מוותר על חירויות אחרות: אני מתעקש שאיש לא יוכל להכות אותי, אפילו אם הוא עובד עבור מנגנוני המדינה; שאיש לא יוכל לקחת את רכושי; שאיש לא יכתיב לי במה להאמין או מה לחשוב וכו'.
הקו הדק, אך הברור, בין הוויתורים שלנו לזכויות שאנחנו מקבלים תמורתם, מטושטש כשהדבר מגיע לפרטיות. הרי אם אני נדרש לשלם מיסים, עליי לחשוף את סך הכנסותיי כדי שהמדינה תוכל לוודא שאני משלם כנדרש; אם אני מבקש לחיות בביטחון, עליי לקבל את העובדה שרשויות הביטחון ינטרו חלקים מסוימים בחיי ובחיי הסובבים אותי, כדי לזהות את אלה המבקשים לפגוע בי.
השיח על־אודות פרטיות, אם כן, הוא שיח על גבולות. לא יעלה על הדעת שנחיה בפנאופטיקון של מעקב מתמיד וגלוי, בקומפלקס עצום של קירות זכוכית שלא משאירים פינה חשוכה שהיא רק שלנו. מצד שני, אנחנו חיים בחברה שמרקמה דורש ויתורים מסוימים.
בעשורים הראשונים של המאה הקודמת דרש לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון בארה״ב, מהמדינה להגביל את שאיפותיה בתחום החדירה לפרטיות. הוא היה מודע לשיכרון הכוח שעלולה להביא איתה חדירה כזו, ובפסיקה של אולמסטד נגד ארה"ב ב־1928 כתב: "הניסיון צריך ללמד אותנו לעמוד על המשמר לטובת החירות, כאשר מטרות המדינה הן לטובתנו. האדם שנולד לחופש, מודע מטבעו לניסיונות של שליטים מרושעים לפגוע בחירותו. הסכנות הגדולות ביותר לחירות אורבות מפולשים ערמומיים חדורי התלהבות וכוונות טובות, אך נעדרי הבנה".
כלומר, דברים שנעשים לכאורה לטובתנו תוך צמצום חירותנו, מהם עלינו להישמר. את השאר כבר נדע לזהות בעצמנו. היה זה ניסוח עדין הרבה יותר מדבריו של בנג'מין פרנקלין, שכתב בזיכרונותיו: "אלה שיכולים לוותר על חירויות בסיסיות בשביל להשיג מעט ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון".
בפברואר 2017 החל גל מעצרים גדול לשטוף את רחובות גרוזני, בירת הרפובליקה הצ'צ'נית. רובם המכריע של העצורים נלקחו באלימות מבתיהם, הוכו, חלקם דיווחו כי נאנסו באכזריות, והושמו במתקנים חשאיים, שהוגדרו על ידי העיתון הרוסי "נובאיה גאזטה" כ"מחנות ריכוז".
על פי ה"גארדיאן" הבריטי, בין 30 ל־40 עצורים הוחזקו בתא בגודל 3–2 מטרים, ונחשפו לעינויים שהביאו למותם של כמה מהם. אשמתם היחידה של קורבנות הרדיפה הייתה נטייתם המינית.
כמעט רבע מאה קודם לכן, בשנת 1993, ביטל בית משפט את סעיף 121 בחוק הפלילי הרוסי, שקבע כי העונש על יחסים אינטימיים בין שני גברים הוא עד חמש שנות עבודת פרך. רוחות החופש שנשבו במדינות ברית המועצות לשעבר הביאו לשחרור מסוים של אלה שנאלצו להסתיר את העדפותיהם עד אז, ולמרות שתהיה זו הגזמה לומר שהם נהנו משוויון זכויות מלא בחברה הרוסית המקובעת, הם לפחות היו יכולים לחיות את חייהם בגלוי ואף לקיים מצעדי גאווה ברחובות הערים. כל זאת, כאמור, עד אותו חורף בגרוזני. מה שנכון היום, לא בהכרח יהיה נכון גם מחר. מה שלא דורש פרטיות היום, יכול לעלות לנו ביוקר מחר.
המפלצת מאקוודור
שלילת הפרטיות שלנו, בדרך כלל, לא נעשית באבחה, אלא בביסים קטנים, כמשל הצפרדע בסיר. "המדינה אוספת נתוני תקשורת, אז מה?" יגידו לנו. ואז "הצבנו מצלמות במרחב הציבורי", ו"כמובן שהן מחוברות למערכות זיהוי פנים", ו"כן, יש גם מערכות צילומי לווין שמאפשרות לנו להתחקות אחר תנועה של חשודים". משרד אחר יקדם ניטור של חשבונות בנק, אחר ניטור של נתוני בריאות, ושלישי נתוני תעסוקה, ולאט לאט נוצרת תמונה מלאה של כל הפעילות של כל אחת ואחד מאיתנו. כל דבר בנפרד נראה "לא נורא", אבל כשהם מחוברים יחד נוצרת מפלצת.
מפלצת כזו בדיוק מצאנו אני וידידי רן לוקאר באקוודור: מערכת ממשלתית שאספה את כל הנתונים לעיל, ועוד כמה, לכדי מסד נתונים ענק על יותר מ־20 מיליון בני אדם, חיים וכאלה שכבר מתים. המידע הזה נחשף ונמכר על ידי ארגונים פליליים לשלל מטרות נכלוליות, ואלמלא היינו מוצאים אותו אנחנו, סביר שהיה ממשיך להיסחר באין מפריע, ופרטיותם של אזרחי אקוודור ממשיכה הייתה להיות הפקר.
"פרטיות היא משהו שאפשר למכור, אבל אי אפשר לקנות בחזרה", כתב בוב דילן, כשהוא מתייחס לחיים בעידן המודרני, כאשר כל פריט מידע על־אודותינו נסחר בשווקים שרובנו כלל לא מודעים לקיומם. מערכי הניטור הממסדיים והמסחריים המופעלים כלפינו בכל צעד שאנחנו עושים הם חרב פיפיות. אנחנו מצולמים תדיר בכבישים, ברחובות, בבתי עסק; שלל גופים חשופים לנתוני התקשורת שלנו: עם מי אנחנו מדברים או מתכתבים ומתי, באילו אתרים אנחנו גולשים ומה אנחנו עושים בהם; המידע הפיננסי שלנו, שכולל מידע על רכישות ברשת ומחוצה לה, נאסף ונמכר; המיקום שלנו, בזמן אמת ובדיעבד, נשלח לשלל גופים ונאסף, לרבות מידע על כל מקום שבו ביקרנו בעשורים האחרונים; מידע ביומטרי ורפואי על כל טיפול ובדיקה שאנחנו עוברים נאגר ונצבר.
כל המידע הגולמי הזה מעובד, נלעס ונשמר לנצח, יוצר תמונה רחבה מאוד של מי אנחנו. תמונה שמצד אחד יכולה להביא לידיעתנו תכנים שכמו נוצרו עבורנו, ומפחיתים את הטרדה שבחשיפה לתכנים שלא מעניינים אותנו; אך מצד שני מאפשרת לצדדים שלישיים מבט חודר ועמוק אל כל נדבך ונדבך של חיינו.
כל פריט מידע שאנחנו חושפים, בהסכמה או שלא בהסכמה, נלקח מאיתנו לנצח ולא נוכל להחזיר אותו. בהקצנה, חשבו על תמונת עירום בודדה שלנו שנחשפה. מאותו הרגע, אין להחזיר את הגלגל לאחור, ולנצח תמונת גופנו העירום תחדל מלהיות רק שלנו. הדברים נוגעים גם לכל פריט מידע אחר שייתכן כי היינו רוצים שיישאר רק שלנו, וברגע שעשינו "לייק", סומנּו כתומכים או מתעניינים בו. ברגע ששוחחנו עם אדם מסוים, לנצח יישאר תיעוד לקשר בינינו.
היקף החדירה לפרטיות בעידן שלנו הוא חסר תקדים, וכוח העיבוד של פיסות מידע שלכאורה אינן קשורות וחיבורן, יכול לייצר תמונה שלמה יותר, או מעוותת לחלוטין. למשל, העובדה שאדם גלש באתר שדן במחלת הסרטן לא צריכה לומר לנו דבר פרט לכך שהאדם הזה, או מישהו ממכריו, מתעניין בנושא מאלף סיבות אפשריות.
העובדה שאותו אדם רכש פאה גם היא, כשלעצמה, לא צריכה לומר לנו דבר. אך שילוב של שני הדברים הללו כבר עשוי לתת אינדיקציה חזקה יותר על אותו אדם. משני אירועים לכאורה בלתי קשורים, יצרנו תמונה באמצעות מערכת ששילבה ביניהם ושכנעה אותנו שמדובר בנרטיב ספציפי.
התמונה הזו, שנוצרת עבורנו, מלווה אותנו לכל מקום שאליו נלך, ולמרות שמדובר בנו, בפעולותינו, בסודותינו הכמוסים, היא לא שייכת לנו, אין לנו יכולת לשנות אותה או אפילו לראות אותה. גופים עלומים סימנו אותנו, תייגו אותנו, ומאותו הרגע – אלה אנחנו.
לא משנה העובדה שפעמים רבות מדובר בציור שלא מייצג אותנו אלא את ההטיה המובנית של מי שצייר אותו. כך פועלת האיוולת של מערכות המידע הישראליות על תושבי הגדה, כאשר נתנו ל"מומחים" צעירים וחסרי ניסיון להגדיר מה נחשב חשוד. זה נגמר בסימון אנשים שהסתפרו או שהזכירו את ירושלים. אכן, זה מטופש בדיוק כמו שזה נשמע, אך זוהי התמצית של התהליכים הללו, ואלה שעומדים מאחוריה, בטוויסט אירוני מבריק, זכאים לשמור על פרטיותם בנימוק של "ביטחון" למרות כמויות הדם הצעיר והמיותר על ידיהם.
מ־1984 לישראל 2023
"כל אדם אשם במשהו או שיש לו מה להסתיר, כל מה שנדרש זה לבחון מספיק לעומק כדי למצוא מה זה", כתב הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין, והוא ידע על מה הוא מדבר. סולז'ניצין בילה שנים מחייו במחנות של סטאלין, כלוא מחוץ לחברה שהקיאה אותו.
בספרו 1984, כינה זאת ג'ורג' אורוול "משטרת המחשבות". כאשר למדינה יש סמכות מלאה לחטט בחייו של כל אדם, זה רק עניין של רצון ומוטיבציה למצוא את הזיז שעליו אפשר להיתלות כדי לגזול את חירותו של הנחקר.
אני נתלה כאן ברומן שנכתב בסוף המחצית הראשונה של המאה הקודמת, אבל מבט כן יותר במציאות שלנו עשוי להאיר, בעצב, כי יש לא מעט מן המשותף בין חזון הדיסטופי ההוא לבין חיינו היום, כאשר מדינת ישראל מורה על חדירה למכשירי התקשורת של פעילי מחאה נגד מדיניות הממשלה.
למי נבוא בטענות? הרי שתקנו כשהאמצעים החודרניים הללו הופעלו נגד אחרים, בשמנו, ועכשיו אנחנו בוכים שאחרי שהוכיחו את יעילותם בשליטה על אוכלוסייה אחרת מופעלים גם נגדנו.
"לטעון שלא אכפת לך מפרטיות כי אין לך מה להסתיר אינו שונה מלטעון שלא אכפת לך מחופש הביטוי כי אין לך מה להגיד", ניסח היטב אדוארד סנודן, עובד לשעבר בסוכנות הביון הגדולה ביותר בארצות הברית, שחשף שלל פעולות בלתי חוקיות של פגיעה בפרטיות אזרחים בארצות הברית וברחבי העולם על ידי הממשל האמריקאי.
העובדה שאנחנו נהנים מפריווילגיה שמונעת מאיתנו את הצורך, לכאורה, לשמור דברים מעיני אחרים, אין משמעותה שגם חברינו נהנים מאותה פריווילגיה. העובדה שלנו, עדיין, מותר להתבטא נגד הממשלה, לא משנה את העובדה שלמיליארדים אחרים ברחבי העולם אין את הזכות הזו.
אם ניקח למשל את רשת "תור", "הרשת האפלה" כפי שהיא מכונה בפי אנשים שלא נדרשים להשתמש בה כדי להתבטא בחופשיות – זו תשתית שנבנתה על ידי המודיעין האמריקאי ומשמשת מיליוני אנשים ברחבי העולם, רבים מהם חיים תחת משטר שלא מאפשר להם גישה למידע או שנמנע מהם לפרסם את דעותיהם בפומבי.
על פי מחקר של חברת "אוואסט" משנת 2021, רק 1.5% מהפעילות ברשת היא לאתרים "אפלים", והשאר לאתרים פומביים אשר פעמים רבות חסומים על ידי ממשלות שלא רוצות שתושביהן ייחשפו לתכנים החותרים תחת הנרטיב שהן מבקשות להקנות להם.
ממשלות שונות ברחבי העולם פועלות לחסום מנתיניהם גישה גם לרשת הזו, אם באמצעים טכנולוגיים או בחוק. סין, רוסיה ואיראן הן דוגמאות בולטות, אך קריאות דומות נשמעו כבר במדינות מערביות דוגמת צרפת, גרמניה, ואחרות, הכול תחת מעטה הביטחון והמחיר הנדרש מהאזרחים כדי להבטיח אותו.
"תור", רשת שהפרטיות היא בראש מעייניה, לצד היעדר יכולת של גוף יחיד לנטר את הפעילות בה, היא דוגמה לתכנון מראש שמונע, או מצמצם, את האפשרות של מדינה לשלוט במשתמשי הרשת, שהרי גישה שאין לך, אתה לא יכול לתת.
התפיסה הזו קיימת גם בקונספט ה"הצפנה מקצה לקצה" שהולכת ומתבססת יותר ויותר. כשאנחנו שולחים דוא"ל במערכת GMAIL של חברת גוגל, למשל, אנחנו מאפשרים לגוגל גישה לתוכן ההודעה שאנחנו שולחים, ומכאן הדרך קצרה גם לעיני גופים ממשלתיים ואחרים, ברשות או ללא רשות.
מערכות אחרות, כמו זו של חברת "פרוטון", למשל, דואגות להצפין את ההודעות מחוץ למערכותיהן כך שהמערכות יהיו חשופות למידע שנשמר אצלן. למה זה טוב? מפני שכאשר יבואו רשויות ממשלתיות עם צו משפטי הכופה לחשוף בפניהן את המידע על המשתמשים, כל מה שיהיה לאותן חברות לתת הוא דף ריק.
הדבר נכון גם למערכות מסרים מיידיים דוגמת ווטסאפ או טלגרם: במהלך מלחמות הרפש בין הפלטפורמות השונות טען וויל קאת'קארט, ראש חטיבת "ווטסאפ" בחברת "מטא" (פייסבוק), כי "לטלגרם יש אפשרות לחלוק כמעט כל מידע פרטי במענה לבקשות ממשלתיות".
למרות דבריו של קאת'קארט, גם ווטסאפ לא טובה בהרבה. האלטרנטיבה היחידה שהוכיחה את עצמה כמי שלא אוספת מידע על משתמשיה היא אפליקציית "סיגנל", שגם גורמי האכיפה בישראל נאבקים להתמודד עם התכנון מבוסס הפרטיות שלה.
כל זאת בא להבהיר כי למרות הרצון של ממשלות להניח את טלפיהן על המידע שלנו, עדיין יש לנו, כאזרחים, כלים לעשות את העבודה הזו קשה יותר עבורן, בתקווה שיבינו שאולי יש דברים שהיינו רוצים לשמור לעצמנו ולא לחלוק איתן.
מיניסטריון האמת
בספרו "הענק העיוור" כתב ניקולס קורנוול על מקום האדם בעידן הדיגיטלי: "הרצון בפרטיות לא מצביע על סודות מבישים… בלי שיח אנונימי חופש הדיבור אינו אפשרי, וכפועל יוצא מכך גם דמוקרטיה. הזכות לומר את האמת לכוחות השלטון לא מגנה על הדובר מההשלכות של הפעולה הזו. רק אנונימיות יכולה לעשות כן". הדברים מתחדדים יותר כשאנחנו מביטים בתהליכי ההתפוררות של מדינות שבעבר נחשבו לדמוקרטיות והיום פועלות להשתיק כל נרטיב החותר תחת ה"אמת" של הקבוצה השולטת.
בהודו, למשל, נדרשים מפעילי רשתות וירטואליות פרטיות (VPN) לשמור ולהעביר לידי הממשלה את פעילות הגלישה המתבצעת דרכם, מה שהופך את השירות שלהם למיותר לחלוטין. המהלך הגס הזה נועד לתת לשלטון גישה לפעילות הפרטית של האזרחים ברשת.
גם בישראל, כל פעולה שאנחנו עושים נשמרת בידי ספק התקשורת שלנו ומועברת אחר כבוד לידי גופים ממשלתיים, שבתורם מנתחים, מקטלגים, ושומרים את המידע בתיקייה יפה, וכמו שכתב סטפן קינג ברומן Firestarter (שתורגם לעברית ל"אש זרה"): "אף אחד לא אוהב לראות קלסר ממשלתי עם שמו מתנוסס על הכריכה".
הניטור הזה נמצא בכל מקום, פעמים רבות תחת מעטה "ביטחוני", ומעלה את הצורך לפרק את האקסיומה שמנסות ממשלות העולם למכור לנו, שלפיה "אין מה להסתיר" פירושו שמי שמבקש לשמור על פרטיותו מסתיר איזה סוד מלוכלך ומסוכן. גבריאל גרסיה מרקס כבר אמר כי לכל בני האדם יש שלושה סוגי חיים: ציבוריים, פרטיים וסודיים. זה לא אומר שחיינו הפרטיים והסודיים הם אסורים או נכלוליים. הם פשוט שלנו ולא של אף אחד אחר.
היטיבה לנסח את זה הסופרת והמשוררת הדרום־אפריקאית גויטסמנג מבולה: "מה שאיננו חושפים אינו שקר. פרטיות אינה החומר שממנו עשויה סודיות". העובדה שאנחנו מקבלים את האקסיומה שעל פיה פרטיות נובעת מרצון להסתיר מעשה מרמה, היא ניצחון תודעתי של המדינה הקושרת בין פרטיות לסודיות, ובכך מטילה מגבלות הפוגעות בסופו של דבר בחופש הביטוי.
"לא צריך להידרש להגן על פרטיות כערך שיש לכבד ולשמר", אומר הוגה הדעות נעם חומסקי, "העובדה שאנו נדרשים לכך היא עדות לפתולוגיה חברתית משמעותית".
מה הסיפור שלנו
ב"דברי ימי נרניה" של ק.ס. לואיס אומר אסלאן, האריה, לנסיך קור: "אני מספר לך את סיפורך, לא את שלה. לא מספרים לאיש שום סיפור פרט לסיפור שלו". הסיפור שלנו, המורכב ממיליוני פיסות מידע שאוספים עלינו שלל גופים, לא רק שאינו שייך לנו, אלא אפילו אין לנו זכות וגישה לקרוא אותו.
אם זה מידע על־אודותיי, מדוע המדינה לא מאפשרת לי לראות אותו? מה אם הניתוח שעשו טובי המומחים מטעמה שגוי? מה אם הגלישה שלי באתרים של קבוצות כופר, למשל, לא מצביעה עליי כפושע סייבר פוטנציאלי, אלא נעשית לצרכי מחקר?
לא זו בלבד שאיני חשוף לתיוג שלי בעקבות המידע הפרטי שנלקח ממני, אלא גם אין לי אפשרות לערער עליו או לתקן אותו כדי שהתמונה תהיה מדויקת יותר. ומה אם לא מדובר באתרים של קבוצות כופר אלא באתרי זרמים פוליטיים אחרים? האם אני צריך לחשוש להיחשף לתכנים מסוימים מפחד שאתויג על ידי מכונות אלה ואחרות כדיסידנט, בלי שום אפשרות לבחור מה יתויג, או אפילו לתקן רושם מוטעה שעשוי להיווצר כתוצאה מכך?
אנחנו נדרשים להקריב את פרטיותנו על מזבחות אלה ואחרים, אך זוהי דרישה חד־כיוונית לחלוטין. אנחנו נדרשים להביע אמון מלא במנגנון שאינו קבוע, למרות שהמידע שהוא דורש מאיתנו קבוע.
ניקח למשל את חוק "המאגר הביומטרי" שנדחף לגרוננו בטענות שאמינותן ומשקלן מוטלים בספק, ודרש מכל אחת ואחד מאיתנו לתת למדינה נתונים שמרגע שנלקחו אין אפשרות להחזירם או לשנותם. אין לנו שליטה או ידיעה לגבי השימושים שעושים פקידי ארגונים ממשלתיים שונים במידע שלנו. אם חלילה, כפי שקרה במקרים רבים בעבר, עובד שסרח או פורץ מיומן, יצליחו להוציא את המידע מידי המדינה, אין עוד דרך חזרה. זה מקרה קיצוני שבו המדינה השתמשה בכוחה ובבורותה באופן דורסני ואלים כדי לספק את רעבונו של ארגון חשאי שפרטיותם של אחרים אינה בראש מעייניו, אך זה רק מקרה אחד מבין רבים.
"המדינה" אינה דבר קבוע. היא משתנה ומתחלפת, ומה שנכון בעיניה היום – עשוי להיות לא נכון מחר. המדינה של היום אינה המדינה שתהיה בעוד שנה או בעוד עשור. אם ניזכר במקרה של צ'צ'ניה, מה שהיום נראה חוקי, יכול להביא מחר למעצר ואף לעינויים ומוות.
מה שהבינו ברנדייס ופרנקלין בארצות הברית לפני זמן רב, שהמדינה חייבת להגביל את כוחה לפלוש לפרטיותו של האזרח, כנראה נשגב עדיין מהממשלה של היום, המבקשת להגביל את זכותנו לחופש מניטור וריגול, תוך חוסר הבנה שאת הנעשה אין להחזיר, ושסוף מעשה במחשבה תחילה.
"אדם המאבד את פרטיותו – מאבד הכול", כתב מילן קונדרה ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום", והמשיך: "ואדם אשר מוותר עליה מרצונו הוא מפלצת".
