בקיצור: דווקא ברגעים הקשים כל כך עבור מדינת ישראל, שהפכה בשנים האחרונות למושחתת יותר מתמיד, שמעודדת ומתגמלת עבריינוּת ועבריינים ובזה לפראיירים שהולכים בתלם; דווקא ברגעים האלה, יש לנו את ההזדמנות ויש לנו את הכוח לתיקון. ישראל יכולה לחזור להיות מדינת מופת, ואנחנו אלה שנוביל אותה בדרך.
בשקט, מבלי ששמנו לב, הפכה מדינת ישראל לאימפריה מפלצתית של שחיתות. "כולם עושים את זה", אנחנו אומרים לעצמנו. "מה, אנחנו פראיירים?" אנו שואלים בשקט את השאלה הכה־ישראלית. ובכלל, "מה כבר יכול לקרות? אף אחד לא מת מעיגול פינות".
אם לראש הממשלה מותר לקבל מתנות, ולשרים מותר למנות את מי שהם רוצים, איך שהם רוצים, ואם החוק הוא אפילו לא בגדר המלצה עבורם אלא ממש האויב, למה בעצם לנו אסור? אז אנחנו מעלימים מיסים, בקטנה; וחותמים על תצהירים שקריים; ומזייפים מסמכים או קונים עבודות ותארים אקדמיים. למה לא, בעצם?
האמת היא שאין סיבה. ישראל של השנים האחרונות היא מדינה שמתגמלת עבריינים: שרים או ראשי ערים שהורשעו בעבירות שחיתות, מתמודדים שוב וזוכים לתמיכה רחבה; עבריינים מורשעים כמו משה קצב מקבלים זמן מסך להתקרבן שוב על חשבון קורבנותיהם; בריונים ששורפים בתים של ערבים או תומכים בטרור יהודי מוזמנים להגג באולפנים; ואפילו נהגים שעוקפים פקקים מימין או חוסמים את הצומת ברמזור אדום, נותרים ללא כל מענה.
הממשלה היא חלק אחד – משמעותי – בבעיה. המלחמה שלה ברשויות אכיפת החוק ובכל כללי המנהל התקין, היא מסר לכולנו – הכול מותר. אבל גם רשות אכיפת החוק אינה חפה מאחריות, ביחס הלא שוויוני כלפי עבריינים, ובבחירה של המשטרה לאכוף עבירות מסוימות שמבצעים אנשים מסוימים רק מפני שזה מתגמל יותר תקשורתית, או ימצא חן בעיניו של השר הממונה, שבעצמו הוא עבריין מורשע.
גם לתקשורת יש בכך חלק: בנרמול העבריינים, בסימונם ככוכבים. בהפיכת אולפני החדשות ממדורת השבט לשריפה שבה כל צווחן הוא מלך, ובמתן שעות מסך למושחתים ושתיקה אל מול מעשיהם.
כך הופכת השחיתות בישראל לתרבות, ומי שלא לוקח חלק בהילולה הוא פראייר, אידיוט. איך יכול הורה במדינה כזו, נניח אני, לחנך את הילדים שלו, או את המורים של הדור הבא? האם לחנך אותם להיות ישרים, גם במחיר של יחס שלילי מהחברה, או אולי ללכת בתלם, לעגל קצת פינות ולרמות, כי זו הדרך היחידה לשרוד כאן?
ועוד נקודה אחת, לגבי ה"אף אחד לא מת מזה". אסון מירון הוא דוגמא מצוינת לדרך שבה שחיתות הורגת. וניתוחים שבוצעו ללא צורך והרסו את חייהם של אנשים בעבור בצע כסף הם דוגמא נוספת. כך גם בניינים שיתמוטטו כאן בשל אישורי בנייה והרחבה מפוקפקים; ותאונות דרכים שנגרמות מרשלנות שמקורה בשחיתות; ומגפת סוכרת שגם היא תוצאה של שחיתות עקיפה.
*****
שתי אסכולות בולטות במיוחד בתקופה הזו. האחת גורסת שהמצב אבוד, שזה רק עניין של זמן עד שמדינת ישראל תקרוס לתוך עצמה, כפי שקרה לממלכות ישראל הקודמות. היורדים החדשים, המיואשים מהעתיד כאן, הם חלק מהביטויים של הפרשנות הזו. רבים מהם אומרים לעצמם שגם אם ננצח בסיבוב הזה, הדמוגרפיה תנצח אותנו.
אסכולה שנייה טוענת שהשנה האחרונה היא קריאת ההשכמה שציפינו לה, הרגע האחרון לפני התהום, כשהמחנה הליברלי כולו התעשת וקם מעפר כדי להגן על ערכיו. גם בתוך האסכולה הזו, יש הגורסים כי נותרה לנו עוד דרך לתהום, שרק אחריה נוכל להתאושש. אחרים מנסים למנוע את המכה הקשה – במלחמה או באסון, ולהתחיל במלאכת התיקון.
על אף התחקירים הקודרים בגיליון הזה ובגיליונות הקודמים מאז שלקחתי על עצמי לערוך את "ליברל", אני מגדולי המאמינים בתיקון, גם במצבים המורכבים ביותר; ומאמין גדול עוד יותר בצמיחה מתוך ההריסות.
כשהייתי כבן חמש, הלום ממכות, כשכל גבי מעוטר בסימנים אדומים־כחולים, אני זוכר את עצמי מסתכל על התקרה ואז עוצם עיניים. דווקא כשהגוף כולו כאב, בחרתי לדמיין עתיד אחר: העתיד שלי, של ילדיי העתידיים, של הסביבה שלי. ידעתי להגדיר לעצמי במדויק מה אני רוצה, ומתוך הכאב לבנות חוסן, לאסוף את הכוחות העוצמתיים ביותר שקיימים ביקום ולהניע שינוי.
וברגע חשוך במיוחד, של אובדן האוטונומיה על גופי ואני בסך הכול ילד, מצאתי את הכוחות לחמול על האיש שפגע בי ולדעת שאני חזק ממנו, ושבעוד שנים לא רבות איאבק כדי לתקן במו ידיי את שהוא קלקל.
וביום בהיר אחד בגיל ההתבגרות, על מזרון מעופש במרפסת מטונפת בבית שאינו שלי מכיוון שלא היה כזה, כשסבא גונח מבין אדי האלכוהול בחדר הסמוך, ידעתי לעצום שוב את העיניים ולשרטט לעצמי את המציאות שבה אלך כעבור כמה שנים: מציאות שאולי אין בה דת וטקסים, אבל יש בה אלוהים.
בראשית הייתי מתפלל בדבקות, מאמין ש"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (מתוך התפילה לימים הנוראיים). משבגרתי, הבנתי שזו לא התשובה ולא התפילה ולא הצדקה – כל אלה חשובים, בשביל הנשמה ובשביל בניית החוסן הקהילתי ולמען חיזוק האמונה שאפשר – אלא המעשה.
ימים מורכבים וקשים דורשים פעולות, והימים האלה הם מהקשים שידענו מאז הוקמה מדינת ישראל. הם קשים, מפני שיש כאלה המבקשים לאתגר את הדמוקרטיה, לאתגר את הערכים שלנו. לפרק את מה שנבנה כאן במשך שבעה וחצי עשורים.
אל מול אלה, החודשים האחרונים הוכיחו שיש לנו את הכוח לשנות. את המחאה הנפלאה שמתנהלת כאן כבר חודשים אחדים, צריך לתרגם לפעולות. אחת מהן היא התגייסות להצלת מערכת החינוך הממלכתית שבה לומדים הילדים שלנו, וכרגע מופקרת לחלוטין. התגייסות כהורים, והתגייסות כאזרחים. המערכת הזו סובלת ממחסור קיצוני – ברור ומובן – במורים, ומחסור באנשי חינוך טובים. נמצא אנחנו את הדרך להיות האנשים האלה, כי לא מדובר בשירותי בייביסיטינג לילדים שלנו, אלא במערכת שתעצב את עתידם ועתידנו.
פעולה אחרת היא סולידריות: איחוד מאבקים – בהריסות בתים, בפשיעה בחברה הערבית, בהזנחת האוכלוסייה הבדואית בדרום, בשיטור היתר, ביחס לפליטים, בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה. כל המאבקים כולם נגזרים מערך אחד המשותף לכולנו: דרישה לצדק ושוויון. יש מי שפועל מאינטרס על מנת להפריד אותנו למאבקים שונים ותתי מגזרים, הפרדה למען "משילות" או שררה.
הפעולה השלישית היא תרגום הכוח והאנרגיה העצומה מהחודשים האחרונים, לבניית מחנה פוליטי מגובש, על אף ההבדלים בין הקבוצות המרכיבות אותו. המחנה הזה יעמוד כבר בחודש הבא למבחן בבחירות המוניציפליות, ואני מעריך שכבר בחודשים הקרובים הוא יעמוד למבחן משמעותי גדול יותר בבחירות כלליות. במקום לומר "יום יבוא", נתארגן מעכשיו, נביא את היום וננצח בו.
