בקיצור: יש בהם רבים שעוזרים לטפל בנכדות ובנכדים בזמן שילדיהם מגויסים. אחרים מתנדבים בחמ״לים האזרחיים, או סורגים ושולחים מוצרים לחיילים. ויש גם כאלה שממשיכים לפעול כדי שתהיה לנו כאן מדינה טובה יותר, ולמען שלום. ביקשנו ללמוד מהוותיקים שבינינו, על ההתמודדות בתקופה הקשה בהיסטוריה של מדינת ישראל.
הם עברו את התקומה, את המאבק. כבר אינם מלאים בפחד המשולהב בתמימות. הן אינן עוד בחורות צעירות, ימי הנעורים חלפו עברו. הם סיימו את השירות הצבאי כבר לפני שנים וניצוץ אש הקרב שבעיניים כבה. הן גידלו ילדים, העניקו חיים. הם הקימו את משפחתם, הן הספיקו למצוא עבודה, לקבל בה ותק ולעזוב לגמלאות בזמנן. הם רוו מלחמות, ראו ימים קשים, היו כאן בשפל ובתקומה.
המלחמה הזו, לא פחות שהביאה לקדמת הבמה את ההתגייסות של הצעירים – שהתייצבו כולם, מי לשירות ומי להתנדבות בעורף – הבליטה את דור בוני המדינה. כולנו צפינו בהתרגשות ובגאווה ביפה אדר יוצאת מהשבי כשאותו חיוך נסוך על פניה, כאומרת ״אותי הם לא ישברו״. או את עדינה משה, חנה קציר, מרגלית מוזס, חנה פרי ואחרות – הקיבוצניקיות הקשוחות, ששרדו את השבי.
להבדיל, גם בעורף זוהי מלחמתם של המבוגרים, שמתבוננים במציאות בעיניים מכוסות בקמטי ימיהם. גם הם התייצבו מיד, מוכנים לעזר ככל שרק ניתן – מי בכספו, מי בליבו. לשמור על הנכדה שאביה או אמה במילואים, לעודד את הבת או הבן הדואגים, לסרוג כובע לחייל ששומר עלינו בגשם ובקור, לתת מילה חמה, חיבוק אוהב או חיוך מעודד.
המלחמה תפסה אותם, כמו את כולנו, בהלם ותדהמה, בשבר גדול. שוחחתי עם כמה מהם, ביקשתי להביא את קולם, לשמוע את הפרספקטיבה שלהם, המשמעותית כל כך במציאות שכמעט בלתי אפשרי לתפוס. לשאוב מהם תקווה בת שנות אלפיים.
״במצב כזה צריך להתגייס״
אף שהתחתן ממש בימים האחרונים, יובל יבניאלי בחר להתנדב בלי הפוגה
רק לפני ימים אחדים נישא יובל יבניאלי (71) לבת זוגו במתכונת משפחתית מצומצמת, כדי לא ליצור אירוע גדול בימים לא פשוטים אלו. "המלחמה פגשה אותי בחיי הלאומיים בשיאו של תסכול ועוגמת נפש רבה על הפילוג בעם, שאת סופו לא ניתן לראות״, הוא אומר בנימה של צער. "אני חושב שהאחדות שהביאה בכנפיה המלחמה היא רגעית וזמנית, ושאם לא נתקן את הקרעים בעם שלנו מהשורש, הם לא יתאחו בעקבות המלחמה. עצוב לי שכך אני חושב, הייתי רוצה להיות יותר אופטימי״.
גם בחייו האישיים, המלחמה מאתגרת. זה מכבר הוקפץ חתנו למילואים שאת סופם הוא לא רואה, ונוסף על כך חבריו הטובים מקיבוץ חוו את התופת. לכך נוספים הדאגה לחטופים ולמשפחות הנרצחים, והדאגה לכל המשפחות שפונו מבתיהם.
בצר לו, הוא החליט לנתב את הקושי לעשיה והצטרף לחמ"ל אזרחי, כנהג למשימות העברת ציוד צבאי, אוכל, או כל מה שצריך. "הייתי בדרום, בים המלח, ברמת הגולן, וכמובן אסע גם לאילת אם זה מה שיהיה צריך, העיקר שהתרומה תהיה משמעותית במידה מקסימלית״, הוא אומר. ״אני לוקח לעצמי משימה שנותנת לי את התחושה שאני לא יושב בצד, שאני תורם משהו. זה ממלא אותי סיפוק רב".
במצב כמו זה שאליו נקלעה המדינה, הוא מאמין, כולם צריכים להתגייס. "המלחמה היא שדה שבו צומח סבל, המון סבל", הוא מסביר, "ואני חושב שכל אדם בזמן כזה שבו השדה בוער מסבל, צריך לשים בצד השקפות, תסכולים והסתייגויות ולהתגייס, פשוט להתגייס, לתת ככל שידו משגת, לא לעמוד מחוץ למעגל".
על רציונל ההתנדבות מוסיף יובל: "לרוב, כשאתה נותן מעצמך איזו תרומה, היא כמעט שאינה לוקחת ממך דבר, אלא מעשירה אותך בתחושה שאתה לא עומד מנגד, אתה לוקח חלק במצוקה הכללית ועושה משהו קטן ממך כדי לסייע, ובכך גם אתה מסתייע ומתמלא תחושה טובה וסיפוק".
"בסופו של דבר הכול נגמר״
בזמן שנכדיה במילואים, שבע לוינר שנולדה בשלהי מלחמת העולם השנייה, מקדישה את זמנה לסרוג פריטי לבוש לחיילים
במשך שנים עבדה שבע לוינר (77) כאחות, וכיום היא מתגוררת ב״בית בכפר״ – בית דיור מוגן, שם היא מעבירה את זמנה בחוגי יצירה רבים, ובהם חוג סריגה. אני פוגשת אותה בדיוק כשהיא סורגת חם־צוואר לחיילים, כדי לחמם את גופם וליבם.
"המלחמה תפסה אותי חסרת מעש״, היא מספרת. ״יש לי אי אלו מגבלות בריאותיות שמונעות ממני הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות ולתת מעצמי, אך למרות זאת מצאתי אפיקים שאני כן יכולה לתרום בהם. שלחתי לחיילים חטיפי אנרגיה שקניתי עבורם וסרגתי להם עם הרבה אהבה ואנרגיות חמות, מספר פרטי לבוש".
בתקופת מלחמות ישראל עד היום, עבדה שבע כאחות בבית חולים והייתה שקועה בעבודה למען המדינה. הפעם, בשל הגיל, היא בדיור המוגן, מתקשה לשאת את העובדה שאינה יכולה לעשות עוד יותר.
"זה מתסכל, אף אחד כבר לא ממש צריך אותי עכשיו, והרבה דברים אני לא יכולה לעשות. זה הופך את כל המצב לקשה יותר בשבילי. פעם הייתי נחוצה, הייתי פעילה, הייתי יעילה", ניצוץ של כמיהה וגעגוע לימים אחרים עולה בעיניה. "הייתי כל כך עסוקה בלתת מעצמי בזמני מלחמה בעבר, שאפילו איני זוכרת את רגשותיי ואת סדרי הדברים שקרו. הייתי עובדת משמרות ארוכות מאוד, מטפלת בחיילים ובפצועים. נוסף על כך ותוך כדי כך, גידלתי את משפחתי הצעירה באותם ימים".
אומנם ימי הנעורים עברו והזקנה נותנת את אותותיה, אך שבע אינה מוותרת ולמרות מגבלות הגיל משתדלת היא לעסוק בדברים טובים. "יש סביבי הרבה אנשים שמתייאשים", היא אומרת, "ואני מוצאת בתוכי כוח לעודד, לומר מילה חמה, להסתכל קדימה. יש לי ראייה טובה על העולם. נולדתי בשלהי מלחמת העולם השנייה, הוריי איבדו את כל משפחתם במלחמה, הגעתי לארץ בגיל אחת־עשרה, וזו ארצי, זו מולדתי, ואני מוכנה לעשות הכול למענה".
בימים הללו, נכדיה מגויסים לצה"ל והדאגה להם כואבת וקשה. "אין לי אפילו מילים לתאר את הקושי שבמצב, ואני אישה שטובה במילים", היא אומרת, אך למרות זאת היא מתעקשת לשמור על האופטימיות ומאמינה שגם את זה נעבור. "הרי אין דברים שאין להם סוף. בסופו של דבר הכול נגמר. יותר טוב, פחות טוב, לשביעות רצוננו או לא ממש. אבל יהיה לזה סוף, ואנחנו צריכים לעשות את המקסימום שביכולתנו לעשות כדי שיהיה לסיפור הזה סוף טוב ושנצליח להגיע לשלום המיוחל".
״את השבר אין במה למלא״
תמר לוי, עוד רגע בת 90, חוותה כבר את כל המלחמות אבל זו קשה לה מכולן
תמר לוי נולדה ב־1934. בעברה הייתה מורה ומודדת גשמים. מתגוררת בקיבוץ חוקוק מיום היווסדו, ומשמשת כארכיונאית הקיבוץ, שבו היא צפויה לחגוג השנה את יום הולדתה התשעים.
בבוקר ה־7 באוקטובר היא בבית חולים, בשל אירועים רפואיים. "בשבת בבוקר בני בא לבקר אותי בבית החולים ואמר לי: ׳אמא, יש מלחמה׳״, היא משחזרת. ״הוא היה מאוד עצוב, וכל העניין הזה היה קשה. מאותו רגע ראינו הרבה טלוויזיה ושמענו חדשות. הוכנו בתדהמה ממה שקרה, ובפרט שהיינו שייכים לזה, זה היה מאוד קשה. זה נשאר עד היום".
״היינו שייכים לזה״, אומרת תמר, ומתכוונת שגם במשפחתה נגע האסון. "אחת מנכדותיי היא חברת קיבוץ בארי והבעל שלה נרצח״, היא מספרת בעיניים דומעות. ״הוא היה עם נשק ונלחם במחבלים חזק מאוד כחלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ, עד שנגמרה לו התחמושת והוא נהרג. זה עצוב ומפחיד, יש להם שני ילדים קטנים שנשארו ללא אבא. ״אנחנו עדיין חיים בתוך זה. עברו חודשיים אך זה לא עבר ולא יעבור, כי האבא של המשפחה איננו. הנכדה שלי נשארה עם שני הילדים, והיא צריכה לדאוג להם ולהרגיע אותם, אבל החיים חזקים מהכול״.
את כל מלחמות ישראל עברה תמר בקיבוץ הסמוך לכינרת. ילדיה לחמו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה והשנייה. היא יודעת דאגת אם מהי, אך המלחמה הזו קשה לה במיוחד. "ראיתי דברים לא קלים", היא אומרת. "אך דבר כל כך קשה כמו זה לא חוויתי כל חיי".
לדבריה, אלה לא מספרי ההרוגים – המחרידים בפני עצמם – אלא השבר האידיאולוגי. במשך כל שנות חייה היא משתייכת לשמאל הפוליטי, והיא עדיין מאמינה בשלום – אך לא בתקופתה. "נטיתי לחשוב שאפשר לדבר עם החמאס, והבנתי עכשיו, וזה השינוי הגדול, שאין להם כל כוונה לדבר, יש להם רק כוונה להרוג ולרצוח״, היא אומרת. ״זה הקושי הגדול מכול, השינוי הזה שאנו חשים בו, ההבנה שהחלומות שלי ושלנו היו חלומות, שהצד השני לא היה שותף להם.
״את השבר הזה, השבר הרעיוני, אין במה למלא. זה מכניס למצב נפשי מורכב, שבנוסף לבעיות האישיות שהמלחמה הביאה איתה, יש גם בעיות לאומיות שמכבידות כל כך. אני מקווה שאתם הצעירים תזכו לראות את הפתרון לבעיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני לצערי לא מאמינה שאצליח לחזות בעצמי בשלום".
״נמשיך לעבוד עד שנגיע לשלום״
היאם טנוס, בת 73, פועלת במשך כל ימי המלחמה – כדי למנוע את המלחמה הבאה
היאם טנוס, ילידה 1950, מגדירה את עצמה כפלסטינית־ישראלית רודפת שלום. בעברה הייתה מפקחת יועצים חינוכיים וכיום היא פעילה בארגון ״נשים עושות שלום״. שלושה ימים לפני המתקפה הרצחנית של חמאס, היא השתתפה ביחד עם עוד 3,000 נשים מרחבי העולם באירוע של הארגון, שעסק בפתרונות שיובילו לחיים של שלום בין יהודים לערבים.
"לא היה לנו זמן לחגוג", אומרת היאם. בשבת ה־7 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, היא קיבלה שיחת טלפון מחברה פלסטינית. "קומי", אמרה לה החברה. "קורה לכם משהו בארץ".
מאז אותה שיחה מלווה אותה תחושה קשה. "עולמנו קרס באחת", היא משתפת. "אני בוכה ומצטערת כל כך על מה שקרה בשבת השחורה. על הזוועה, והטבח. והדבר שקורע אותי וקשה לי מכל הוא שהעם שלי נמצא במלחמה עם המדינה שאני חיה בה, זהו קרע נוראי".
מצד אחד יש להיאם חברים בעזה שמסתובבים ללא קורת גג, ומצד שני חברים טובים פה בארץ שנפגעו מהמתקפה של חמאס. אכן מהן היא חברתה הטובה ויויאן סילבר, שנרצחה באותו בוקר נורא. "התקשרתי אליה בבוקר, ביום שבת", מספרת היאם. "שמעתי אותה בשעה תשע, ובשעה עשר התקשרתי שוב והיא סיפרה לי שהיא במקלט, ומאז לא שמעתי ממנה שוב. ההרגשה שאת מאבדת חברה כל כך טובה, אישה מדהימה, טובת לב ושוחרת שלום, היא פשוט נוראית".
"לפעמים״, משתפת היאם, ״אני כל כך פסימית, שלא מתחשק לי לקום מהמיטה מרוב שהמצב נוראי. מצד שני, יש לי חברות מדהימות ב׳נשים עושות שלום׳ ואנחנו עובדות יום ולילה, חושבות מה ניתן לעשות במצב הנוכחי, וזה נותן לי תקווה".
במהלך ימי הלחימה, היאם וחברותיה חושבות מה ניתן לעשות למען השבת החטופים, וגם על היום שאחרי. נוסף על כך הן מקיימות כל העת מפגשים ואירועים משותפים לנשים יהודיות וערביות, כדי לחזק את הקשר בין הקבוצות, ומכל העולם מתקשרים אליהן כדי לשאוב תקווה מהעולם שהן מנסות ליצור.
מבחינת היאם, אירועי ה־7 באוקטובר הם האסון הכבד ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. ״ההפתעה הנוראית שהייתה, הבום הזה בפנים, היה חזק ושיתק, והישראלים עדיין חיים בשוק ובטראומה", היא אומרת. "אני יכולה להבין את הכאב, להבין את מה שקרה. מצד שני יש גם סיפור אחר, סיפור של עם שחי תחת כיבוש, עם שסובל, שאין לו מקום, עם כזה נהיה מפלצת בסופו של דבר".
מבחינתה, הצער הגדול הוא ביותר הוא כך שלא הצלחנו, כחברה, למנוע את מה שקרה ב־7 באוקטובר. "אם רק היינו עושים הסכם מדיני לפני ה־7 באוקטובר אולי לא היה קורה כל הדבר הנוראי הזה״, היא אומרת, ״אולי לא הייתי מפסידה את ויויאן, לא היו לנו חטופים שם, לא היו נהרגים 1,400 אנשים".
על אף המציאות הקשה, היאם לא מאבדת תקווה. "נמשיך לעבוד", היא קוראת חדורת מטרה וניצוץ בעיניה. "לא נעצור עד שישבו, שידברו, שיעשו הסכם מדיני שנותן ביטחון, שוויון וחירות לשני העמים. שילדינו ונכדינו יוכלו לחיות חיים טובים. אנחנו נשנה את המציאות. אני מאמינה באנושות, באנושיות. אני מאמינה שאנשים רוצים לחיות חיים טובים, להנות מהחיים. אין אדם שנולד ורוצה למות, רוצה מוות. ולכן כל זמן שיש אור בלב, נשמה טובה, ישנה תקווה שנצליח להגיע לשלום ושלווה".
