בקדנציה של הרמטכ"ל ה־21, רב־אלוף גדי איזנקוט, לא הייתה מלחמה.

לרמטכ"ל ה־20 בני גנץ היה את 'צוק איתן'. לרמטכ"ל ה־19 גבי אשכנזי היה את 'עופרת יצוקה' ותקיפת הכור הסורי. לרמטכ"ל ה־18 דני חלוץ הייתה מלחמת לבנון השנייה. לרמטכ"ל ה־17 בוגי יעלון את 'חומת מגן' והאינתיפאדה השנייה. שורת התצלומים של 20 הרמטכ"לים שמספרת את הסיפור הגדול כולו, מעטרת את הקיר בכניסה ללשכת הרמטכ"ל. המקום ה־21 מוכן. מימין לבני גנץ. מתחת למוטה גור.

בקדנציה של גדי איזנקוט לא הייתה מלחמה, אף שבקדנציה שלו זרק צה"ל אלפי פצצות בעזה, בסוריה ובמקומות חשוכים יותר במזרח התיכון. צה"ל לא פסק להילחם בארבע השנים האחרונות תחת איזנקוט, אבל המלחמה הייתה מלחמה מסוג חדש.

בשלוש בלילה ספגו טייסי חיל האוויר עשרות טילי קרקע־אוויר בעוד תקיפה נגד משלוח נשק איראני בסוריה. מערכות מטוסים צפצפו וצרחו מרוב התרעות. הבור עצר את נשימתו. אבל בשבע בבוקר אותו טייס לקח את הילד לגן בשיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר. החקלאי בקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן עיבד את אדמותיו, ובצימרים ברמה עוד התהפכו הנופשים במיטתם.

אלה המלחמות שניהל איזנקוט בקדנציה שלו. הרבה ישראלים חייבים להחלטות שלו את חייהם. והם לא יודעים את זה. חיילים שלא נפלו שוב בשג'עייה וג'בלייה. אזרחים שלא נהרגו שוב בקריית מלאכי ושדרות ונחל עוז. רב־אלוף איזנקוט עמד כסלע איתן, שזה אפילו יותר מצוק איתן, כדי לחסום ולעצור מלחמה מיותרת בעזה. נכון לכתיבת שורות אלה, שלושה שבועות לפני 15 בינואר, יום סיום הקדנציה שלו, איזנקוט הצליח לעמוד באחת ההנחיות המרכזיות של מי שהוא אולי הדמות הנערצת עליו ביותר, האב המייסד של כל העסק, דוד בן־גוריון: לא לצאת למלחמות ברירה. מלחמה היא האופציה האחרונה. רק כשהחרב חותכת בצוואר.

איזנקוט יודע היטב שכמעט בכל יום נתון בשלושת השבועות הקרובים – ולאחריהם – זה יכול להשתנות. התלקחות בעזה, תקיפה שתשתבש בסוריה, רצף פיגועים בשטחים, ומעל לכל המבצע שהוא מתגאה בו, מבצע 'מגן צפוני', שנחשב כרגע בצה"ל לבייבי שלו. אקורד הסיום של הרמטכ"לות שלו, שמחמם את הטמפרטורות מול החזבאללה גם בשיא החורף.

אם איזנקוט עייף, הרי שהוא מסתיר זאת היטב. ואולי זה הודות לעשר כוסות הקפה שהוא שותה ביום, כפי שהתוודה לא מכבר, למרות שהמיר את השחור באספרסו בשנים האחרונות שבהן התברגן.

הוא יודע שבג'וב הזה אין אס"ק. אווירת סוף קורס. עד הרגע האחרון זה עליו. הפיגוע בגבעת אסף, התחקיר של ירי טיל הקורנט על האוטובוס בחץ שחור, שכמעט והביא לעשרות חיילים הרוגים.

עד מתי נובמבר 78'? מה הוא יעשה אחרי כל זה? איזנקוט משתעשע ברעיון של טיול אחרי צבא. אלא שכמו שזה נראה כרגע, הטיול יהיה נסיעה למכון מחקר בוושינגטון לכמה חודשים.

פוליטיקה? הצחקתם אותו. הוא מתחכך בפוליטיקאים 20 שנה. מאז שאהוד ברק שלף אותו ב־99', אחרי הפיקוד על חטיבת גולני, לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון. עבד צמוד לברק, ואז לממשיכו אריק שרון. 20 שנה הוא בקבינטים. רואה את השרים המדליפים, את המניפולציות, את העירוב בין ביטחון לפוליטיקה. מי שרוצה רמטכ"ל שחושב על פוליטיקה, שיפנה לקודמו בני גנץ ואולי יום אחד למחליפו, הרמטכ"ל ה־22 אביב כוכבי. מבחינתו, שחוק הצינון המונע מרמטכ"ל פורש להצטרף לפוליטיקה לתקופה של שלוש שנים יוארך לאלתר לשמונה שנים. איזנקוט לא שם. וחבל. מי שמשווע למנהיגות עניינית, לא מתלהמת, עם תחושת שירות ושליחות עמוקה, ימצא אותה אצל הגולנצ'יק הזה.

כשהגדה התעוררה

כשגדי איזנקוט נכנס לתפקיד הרמטכ"ל, ב־16 בפברואר 2015, איראן מוגדרת כאיום קיומי על מדינת ישראל. ואז מגיעה התפנית: כעבור חמישה חודשים מגיע ממשל אובמה להסכם הגרעין עם האיראנים. איזנקוט לקח את ההסכם שהכה בתדהמה את ישראל של נתניהו, וראה בו גם הזדמנויות לאינטרסים שלנו. הזדמנות, בין היתר, לקצץ מאוד ממה שמכונה בצה"לית מכובסת מעג"ש – ראשי תיבות של "מעגל שלישי" – ושם קוד להכנות לתקיפה הישראלית באיראן שמעולם לא הגיעה, אבל עלתה מיליארדים.

איזנקוט השקיע מיליארדים בצבא היבשה. הוא איזן בפעם הראשונה את התקציבים של "הצבא הזר והידידותי" המכונה חיל האוויר, עם צבא היבשה. הימים היו ימי פוסט 'צוק איתן'. חמאס בעזה היה מורתע וליקק פצעים. אבל אז הרים אגף המודיעין דגל שהצביע על זרמי עומק עכורים במקום אחר לגמרי: בשטחים.

גל טרור, שהפלסטינים מכנים "הבת אל קודס" – התפרצות ירושלים – ואנחנו קוראים לו "אינתיפאדת הבודדים", הזכיר לכולנו שהבעיה הפלסטינית לא הלכה לשום מקום, רק הביטוי שלה השתנה, ואִתגר מאוד את צה"ל והשב"כ. תקופות של חמישה ושישה פיגועים ביום. הרבה מהם בשטחים אבל גם הרבה בערים שבתוך הקו הירוק. פיגוע רדף פיגוע. פעולה הזינה פעולה. גיל המחבלים היה 13 ו־15 ו־17. עם סכין, אולר, פצירה, מספריים, אוטו, ולעיתים גם עם נשק חם, שהבטיח שהתוצאה תהיה קשה יותר. טרור בודדים. טרור מיואשים. טרור של הדור הפלסטיני החדש, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

הפוליטיקאים מימין דרשו סגר ולהחריב את הרשות הפלסטינית, אבל איזנקוט חשב הפוך: האסטרטגיה שלו, ב־2015 כמו גם ב־2018, היא להפריד ככל האפשר בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין הטרור. לחזק את הרשות הפלסטינית כפרטנר ולהמשיך את התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. וזה עבד. תוך כחצי שנה, עם הרבה כוחות בגדה, אבל ללא יום אחד של סגר גם בימים השחורים של חמישה ושישה פיגועים, רוב הפלסטינים בשטחים המשיכו לצאת לעבודה, גם בשטחים וגם בישראל. ילדיהם הלכו לבית הספר ולגן. הגדה לא הידרדרה לאינתיפאדה השלישית שכולם חששו ממנה. שוב הצליח איזנקוט להצמיד את המכסה הלוהט לסיר המבעבע הנקרא הגדה והבעיה הפלסטינית. את הכדור הוא מוסר לידי הדרג המדיני והפוליטי.

האם יש שם מישהו שיקלע את הכדור לסל או יבעט אותו לרשת? כלל לא בטוח.

והנה, לקראת סיום הקדנציה שלו, שוב ראינו רצף פיגועים בגדה, בעיקר באזור רמאללה. מתוך 16 חטיבות מרחביות שקיימות כיום בצה"ל, שש נמצאות אצל ערן ניב, נוהג איזנקוט להזכיר לאנשיו. תת־אלוף ערן ניב הוא מפקד אוגדת איו"ש. כאשר היה איזנקוט בפרידה במטה השב"כ במרכז הארץ, הוא אמר לעובדי השירות: "לאזרח הממוצע זה נראה מובן מאליו, השקט היחסי. רק אתם יודעים כמה קשה עובדים בשביל לסכל בין 95 ל־98 אחוזים מהפיגועים". צה"ל של איזנקוט ביצע בין 3,000 ל־4,000 מעצרים בשנה בשטחים, במה שמכונה "כיסוח דשא", כדי לא לתת לטרור להרים ראש בשטחים. אבל גם כעת, בסיום הקדנציה, הוא מתעקש שפעל נכון בשיטת ההפרדה בין טרור לאוכלוסייה הרחבה. זה אומר לתת לפלסטינים לחיות, להתפרנס.

ממוקד מול חזבאללה

אבל עם כל הכבוד לטרור הבודדים של הנערים המיואשים בגדה, או לעפיפונים ולבלונים ולרקטות של חמאס עזה, בשנותיו של איזנקוט כרמטכ"ל הוא הציב קודם כל את חזבאללה ככוח החזק ביותר שאיתו יצטרך צה"ל להילחם ביום פקודה. איזנקוט היה ראש אגף מבצעים במטכ"ל בקיץ 2006. הוא מכיר את מלחמת לבנון השנייה מבפנים. מהמטבח. על כשליה ובעיותיה. הוא היה אחד הקולות היחידים במטה הכללי שלחצו לגייס מילואים מהרגע הראשון, לאחר שהבין שאנחנו במלחמה. הוא דחף לביצוע תכנית "שוברת הקרח" לתקיפה מסיבית של תשתיות בלבנון: חשמל, דלק, תחבורה, שדה התעופה של ביירות.

לאחר שהאלוף אודי אדם, כיום מנכ"ל משרד הביטחון, התפטר מתפקידו כאלוף פיקוד צפון בעקבות המלחמה, נשלח איזנקוט להחליפו במשך חמש שנים רצופות. בשנות מלחמת האזרחים בסוריה ראה איזנקוט כיצד חזבאללה הופך לכוח המכריע של משטר אסד. בכל מקום שבו צריך לשבור את המורדים, שולחים את חזבאללה.

חזבאללה צבר בסוריה ניסיון קרבי שלא יסולא בפז: כיצד להילחם בפלוגות ובגדודים. עם תמרון ועם הפעלת אש. כמו צבא אמיתי. כאשר איזנקוט צופה בסרטון התעמולה של נסראללה בספטמבר 2012 על "תכנית כיבוש הגליל" במלחמה הבאה, עם חיצים שמגיעים עד נהריה, נופל לו האסימון על מהו האס האפשרי שמזכ"ל חזבאללה מכין למדינת ישראל למלחמה הבאה.

בסוף 2014, לאחר 'צוק איתן', כאשר איזנקוט עדיין סגן הרמטכ"ל של בני גנץ, מבין הצבא שיש תכנית מאחורי התעמולה של נסראללה. הסרטון עם החיצים לנהריה היה הסחה. לוחמה פסיכולוגית. המציאות הייתה תכנית המנהרות: להפתיע את הישראלים עם חדירה של אלפי לוחמי פלוגות רדואן, הכוחות המיוחדים של חזבאללה בוגרי המלחמה בסוריה, במנהרות לאורך קו הגבול. לנהריה הם לא יגיעו. אבל למטולה, מנרה, חניתה וזרעית אולי כן.

למה לא השאיר חזבאללה את כל תכנית "כיבוש הגליל" בסוד מוחלט אלא רק את תכנית המנהרות? שאלה טובה. אולי היבריס. חטא הגאווה.

נסראללה שגה בסרטון הזה. הוא לא נתן מספיק קרדיט לאיזנקוט שיבין מה הוא עושה. את התוצאה הוא קיבל במבצע 'מגן צפוני', אולי שירת הברבור בקדנציה של איזנקוט. זה הפרויקט שלו, שאותו דחף אל מול הקבינט ואל מול שר הביטחון – שנאמר בעדינות, איזנקוט לא הזיל דמעה על לכתו.

כאשר מונה אביגדור ליברמן לתפקיד, שוחח מי שנגדיר כאן כ"אזרח מודאג" עם ראש הממשלה נתניהו. "איך אתה ישן בלילה עם לתת לליברמן את הביטחון?", נשאל נתניהו. "מה אתה מודאג?", ענה נתניהו לאותו אזרח, "ממילא גדי איזנקוט ואני ננהל את העסק". בהרבה הבטחות לא עמד נתניהו בשנים האחרונות. בזו דווקא כן.

התמודדות עם האיראנים

אלא שאיזנקוט נאלץ לעבוד מול גורם נוסף, שהרמטכ"לים שלפניו רק קראו עליו בספרי ההיסטוריה של מערכות ישראל: הרוסים. הרוסים חזרו למזרח התיכון בקדנציה של הרמטכ"ל ה־21. הם הפתיעו סביב החגים של 2015, כאשר פתאום חדרו לסוריה כדי להציל את משטר אסד מקריסה.

ולדימיר פוטין אמר אז שהוא בא לשבועיים, שהוא בא להביס את דאעש ושהוא בא עם שתי טייסות. הרוסים שיקרו בכל שלושת ההסברים האלה. מהר מאוד התברר שהתוצאה של שתי הקואליציות – הקואליציה הרוסית־איראנית־סורית־חזבאללית, והקואליציה המערבית בהובלת האמריקאים – שהוקמו לכאורה כדי לנצח את דאעש (זוכרים? היה דבר כזה), הייתה מתנה לציר השיעי שבראשו איראן. סילוק מטורפי דאעש הסונים סייע בראש ובראשונה לראש החץ השיעי, האיראנים, לבסס את חלומם להגמוניה אזורית בעיראק, סוריה, בחריין, תימן ועזה.

התכנית האיראנית לחזבאללה נועדה לבנות יכולת מראש הנקרה בים ועד הר דב שבמזרח: מלחמת לבנון השלישית הייתה אמורה להיפתח בעשרות אלפי חימושים, טילים, רקטות, מרגמות, שיירדו על קו המגע בגבול לבנון ועל היישובים צמודי הגדר. במקביל, בין 4,000 ל־6,000 לוחמים פולשים ינסו לחדור לשטח ישראל. לנהריה הם לא יגיעו. אבל נזקים משמעותיים בשעות הראשונות של המלחמה הם בהחלט יכולים לעשות. בחזבאללה דיברו על "תכנית דגל". על "מתקפה שתהדהד בכל ההיסטוריה".

הישראלים יודעים לשלוח טיל למטרת נקודה? גם אנחנו נדייק את הרקטות. מרקטות סטטיסטיות, טיפשות, לחימוש חכם, מדויק. החזון האיראני היה גם לפתוח חזית שנייה לישראל בסוריה. בחסות הסיוע לאסד, התכנית של מפקד 'כוח קודס' קאסם סולימאני, היא שבסוף 2018 יהיו בסוריה 100 אלף לוחמים שיעים. שיהיו לאיראנים בסוריה מתקנים ימיים, בסיסים אוויריים, בסיסי מודיעין לאורך הגבול ברמת הגולן. אלא שרב־אלוף גדי איזנקוט שלח את צה"ל בארבע השנים האחרונות מאות פעמים – כבר הודינו בפינו ולא רק על פי פרסומים זרים – להשמיד את התכנית הזו.

הצבא של איזנקוט היה הצבא היחיד בעולם שנלחם ישירות באיראנים. לכל השאר, האמריקאים והקואליציה שלהם, והרוסים והקואליציה שלהם, היה הרבה יותר נוח להילחם בדאעש החלש.

השנתיים האחרונות, 2017–2018, היו השנים שאיזנקוט הגדיר לצה"ל כשנות הצפון.

ירושת התיק העזתי

רב־אלוף גדי איזנקוט מזהה חמיצות בחברה הישראלית בסיום ארבע המערכות האחרונות שעברנו: מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ושלוש מערכות בעזה: 'עופרת יצוקה' ב־2008-9, 'עמוד ענן' בנובמבר 2012, וכמובן 'צוק איתן' בקיץ 2014. תמיד הצד השני יורה את הקפצון האחרון וטוען "ניצחתי". תמיד השאלה בחברה הישראלית היא "מה השגנו?".

זו, בין היתר, הסיבה שבארבע שנותיו כרמטכ"ל הוא בחר קודם כל להילחם בחזק. לא בחמאס בעזה ולא בילדה עם המספריים בחברון. באיראנים, בסורים, בחזבאללה, כשברקע מטרייה של מעורבות רוסית שרק הלכה והעמיקה.

לאיזנקוט אין ספק. ההחלטה האסטרטגית שלו לתעדף את הקשב, את המאמץ ובסוף גם את כמות הפצצות שהושקעו בצפון ולא בדרום היא החלטה נכונה. שההיסטוריה תוכיח שפעל נכון.

הוא מבין היטב את "מר ישראלי" שמתעצבן בכורסה מכל שדה שרוף, מכל עפיפון ובלון תבערה, ובוודאי מכל אזעקה, רקטה ופצמ"ר עזתיים. איזנקוט היה קשוב מאוד בחודשים האחרונים לכל הקולות, של תושבי הדרום והעוטף אבל לא רק. שככה אי אפשר להמשיך. שצריך להיכנס בהם כבר. אלא שמר ישראלי לא רואה את הקרחון מתחת למים. והקרחון הזה הוא קרחון צפוני.

איראנים חזרו בארונות הביתה לאיראן. בסיסים שנועדו לקלוט מיליציות שיעיות בסוריה התרוממו באוויר. מפעלי דיוק רקטות הופצצו בשיטתיות וכך גם בסיסי אוויר. אבל החברה הישראלית ישנה ברוב המוחלט של קדנציית איזנקוט שנת ישרים. לא מודעת לקרחון, למאות רבות של תקיפות בסוריה.

את נקודת המפנה בסוריה ממקם איזנקוט בתחילת 2017. לאחר שורה של תקיפות נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, שגם הביאו לשמונה איראנים הרוגים ועשרות פצועים, האיראנים מנסים להציל את כבודם ויורים מטח של 32 רקטות על הגולן, שלא גורם לנפגעים. איזנקוט שולח את חיל האוויר למבצע הנרחב ביותר בסוריה מאז 1974: בלילה של 19 במאי תוקף צה"ל עשרות מטרות איראניות. שש סוללות סוריות של טילי קרקע־אוויר שיורות על המטוסים, מושמדות.

מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, חושב איזנקוט, בחר מגרש לא נכון. האיראנים הורחקו 80 קילומטרים מגבול רמת הגולן.

את המציאות הביטחונית בעזה שהוא מוריש ליורשו, הרמטכ"ל ה־22 אביב כוכבי, הוא רואה כמציאות טובה יחסית. גם איזנקוט לא מתעלם מהביקורת הרבה שספגה גישתו בעזה. הוא מבין היטב שהישראלים מודל 2018 לא רוצים רק חיים אלא איכות חיים. לאנשיו הוא מקטר לפעמים שמהפכת התקשורת גרמה לניפוח אירועים פי 100. מחרפן אותו כאשר באחד מערוצי הטלוויזיה דווח על ניסיון חטיפה של חייל צה"ל בגבול עזה במהלך אחת מהתהלוכות אל הגדר, אירוע שלא היה ולא נברא.

לילה אחד שכב במיטתו בחצות וצרך בטאבלט חדשות באחד מאתרי האינטרנט, וכמעט נפל לרצפה כאשר קרא שיש לחזבאללה 100 אלף רקטות מדויקות. למחרת קרא בעיתון שלחזבאללה יש עשרות אלפי רקטות מדויקות. לא היה ולא נברא.

קצת פרופורציות

איזנקוט מבקש מהחברה הישראלית קצת פרופורציה. תת־אלוף איזנקוט לא ישכח את יום שישי השחור ההוא ב־1 ביוני 2001, שבו כמזכיר צבאי התקשר לראש הממשלה אריק שרון ודיווח לו בלילה על פיגוע ההתאבדות בכניסה למועדון בדולפינריום בתל אביב. פיגוע שבו נרצחו 21 צעירים. עוד 120 נפצעו. כן, בביזנס של איזנקוט לפעמים עובדים בספירת גופות, ספירת הרוגים.

הרמטכ"ל ה־21 מתגאה בעובדה שבארבע שנות הקדנציה שלו היו אפס אזרחים ישראלים הרוגים כתוצאה מהעימות מול עזה. ב־20 ביולי 2018 נהרג סמל ראשון אביב לוי ז"ל מאש צלף, באירוע שטרם פוענח. בהסלמה האחרונה ברצועה ב־12 בנובמבר 2018 נהרג פועל פלסטיני, שוהה בלתי חוקי מחברון ושמו באשיר מחמוד אבו עצבה, מפגיעת רקטה באשקלון.

קצת פרופורציה, זה כל מה שאיזנקוט מבקש. בין השנים 2015 ל־2018 נרשם היקף הנפגעים הקטן ביותר בישראל מאז 1987, מפרוץ האינתיפאדה הראשונה.

אלוף פיקוד צפון יואל סטריק סיפר לו לאחרונה שכאשר סיים את הפיקוד על החטיבה הצפונית באוגדת עזה ב־2004, הוא הקריא בטקס החילופים את שמותיהם של לא פחות מ־45 הרוגים בשנתיים שלו, בתפקידו בעזה של תקופת האינתיפאדה השנייה. קצת פרופורציה.

איזנקוט רואה בתהלוכות אל הגדר ובסבבי ההסלמה שליוו אותן החלטות מודעות של הטרויקה שמנהלת את הרצועה – יחיא סנוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא – להגיע לחיכוך עם צה"ל נוכח המבוי הסתום שבו נמצאת הרצועה. אבו מאזן מבטל מימון לרצועה ומנסה להביא אותה לפיצוץ. הפת"ח בעימות הנצחי עם חמאס. ואנחנו באמצע של כל הטוב הזה.

איזנקוט בתחושה שגם את האתגר הזה צלח בכבוד. חמאס רצה "תהלוכת מיליון" אל הגדר. הוא רצה שמאות יחדרו את הגדר לשטח ישראל, יחטפו חיילים ואזרחים. שום דבר מזה לא קרה. נכון, הם קיבלו פתיחת מעברים, וקיבלו הרחבת תחום דיג, וקיבלו 15 מיליון דולר חודש אחרי חודש מקטאר, כדי לפצות על הקיצוצים של אבן מאזן.

אלא שאיזנקוט משוכנע שעל זה בדיוק היינו מדברים אחרי המלחמה הבאה. אחרי 'צוק איתן 2'. בהבדל אחד: עוד סיבוב מיותר בעזה. רקטות על הדרום ונתב"ג וגוש דן, הרוגים ופצועים, חיילים ואזרחים, אולי חטופים, כאשר אין למי למסור את המפתחות והסכנה היא הפיכה של עזה לסומליה. דפוס הפעולה שהנהיג איזנקוט בעזה: למנוע קריסה. לשמר תקווה. ומנגד, לפגוע בחמאס, להרוס לו 17 מנהרות חוצות לישראל, מבלי לדרדר את הרצועה למלחמה, והשלמת הקיר התת־קרקעי נגד המנהרות, עבודה שתסתיים ב־2019 ותחסל את בעיית המנהרות מהרצועה.

לסיכום, איזנקוט רואה את מצב הביטחון ברצועה שהוא מוריש לכוכבי כטוב ביותר במקום הזה מאז 1967.

התסבוכות בתוך הרצועה

איפה בכל זאת מגיע לו ציון פחות טוב? איזנקוט מודה בַּכל ביושר: האזעקות, הסבבים ותחושת הביטחון. אם מטרות הטרור בהגדרתו המילונית הן השפעה על התחושה ועל השיח והתודעה, חמאס בהחלט יכול להיות מרוצה. לפלסטינים יש יותר מ־280 הרוגים בחודשי התהלוכות. אלפי פצועים, שרבים מהם איבדו את רגליהם בשל הפגיעות המדויקות של צלפי היחידות המיוחדות של צה"ל, שהוצבו שישי אחרי שישי בגבול.

באשר למגעים התקועים להשבת גופות חללינו הדר גולדין ואורון שאול, והאזרחים הישראלים אברה מנגיסטו, הישאם א־סייד וג'ומעה אבו ענימה, איזנקוט סבור שרק התקדמות בנתיב ההומניטרי, כמו בנושאי המים, החשמל והביוב, תאפשר גם התקדמות בנתיב השבויים והנעדרים.

איזנקוט מצדיק לחלוטין את הפעולה בחאן יונס של אותה יחידה מיוחדת שנחשפה והסתבכה, באירוע שהביא למותו של הלוחם המהולל סגן אלוף מ', ולסבב לחימה קצר ואינטנסיבי מול חמאס. למי שמקשה עליו ושואל אם היינו חייבים לבצע אותה עכשיו, בזמן שהרצועה שקטה, הרמטכ"ל אומר כן. חייבים־חייבים עכשיו־עכשיו? מקשים עליו, כן. חייבים עכשיו. כאשר יש הודנה עם החמאס. כאשר הם מתרווחים בכורסאות אחורה. בזמן שהם הכי לא מצפים לו. אז צריך ליזום ולהפתיע.

איזנקוט היה שם באותו ערב שהיחידה נחשפה בחפ"ק הפעולה המיוחד. הוא לא תפס את הראש כשהלוחמים התגלו בעומק הרצועה. לא צעק. לא איבד עשתונות. איזנקוט נתן למפקדים לנהל את האירוע גם לאחר חשיפת היחידה. נשאר מפוקס ומרוכז למרות התוצאות הקשות. איזנקוט אישר את נוהל הקרב של הפעולה. הכיר את הלוחמים שנכנסו לעזה. הוא לחץ יד אישית לכל לוחם שיצא למבצע המיוחד הזה. גם לסגן אלוף מ', שלא חזר.

כאשר חשיפת הפעולה הובילה לירי 500 רקטות של חמאס על הדרום, מיעוטן חדרו את מעטפת ההגנה של כיפת ברזל (בניגוד לאגדות אורבניות מסוימות, כיפת ברזל ממשיכה לספק את הסחורה עם 86 אחוזי יירוט. כמו ב'צוק איתן'), התייצב איזנקוט בקבינט ותמך בעצירת הסבב. "אם נגיד את האמת, זו הייתה פעולה יזומה שלנו שהסתבכה", הוא אמר לשרים. "מהבוקר חמאס מעביר מסרים שהוא מבקש לעצור. אני ממליץ לקבל את בקשת חמאס לעצור. אין מטרות איכותיות לתקוף. אין טעם בלהאריך את סבב הלחימה". בקבינט היה קונצנזוס. לקבל את המלצת הרמטכ"ל. אחר כך הודלפו וצוטטו דברים אחרים לגמרי מצד פוליטיקאים אינטרסנטיים. אבל איזנקוט משך בכתפיו. הוא כבר רגיל. שום דבר כבר לא מפתיע אותו בפוליטיקאים שלנו, והוא גם לא מצפה מהם. ולא נראה שזה מרגש אותו במיוחד.

צפון עכשיו

כל חייו הבוגרים הוא נלחם בטרור. בשטחים. בלבנון. בעזה. רמת טרור הרבה יותר גבוהה ממה שראינו מהרצועה בחודשים האחרונים. איזנקוט מאמין רק במלחמות אין ברירה. כשיש הסכמה לאומית רחבה. עזה, להשקפתו, לא הציבה לישראל מלחמת אין ברירה שכזו בחודשים האחרונים. והוא העדיף את החשוב על הפחות חשוב. את החזק על החלש. הצפון על הדרום.

אה, כן. ויש את עניין המנהרות. ב־7 בנובמבר, כמה ימים לפני אותה ישיבת קבינט שסיימה את הסבב האחרון עם חמאס, הציג איזנקוט את תכנית 'מגן צפוני' לגילוי והשמדת המנהרות החודרות של חזבאללה בצפון.

איזנקוט הציג בקבינט מכתב מאלוף פיקוד צפון יואל סטריק, שקרא לקבינט לקבל החלטה עכשיו לצאת להרס המנהרות. "עמדתו כעמדתי", אמר איזנקוט לשרים. כאשר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין, תת־אלוף דרור שלום, קצין מודיעין מנוסה ומוערך, סבר שיש לחכות עם היציאה למבצע, התעקש איזנקוט שיבוא בעצמו לקבינט ויציג את עמדתו. "בסוף דרור שלום דיבר יותר זמן ממני", אמר איזנקוט לאנשיו בחיוך לאחר הישיבה.

השרים הלכו עם עמדת הרמטכ"ל. נסראללה לא הוציא הגה מאז תחילת המבצע. הוא יושב נבוך בבונקר. רק לשליש מהאלופים במטה הכללי סיפר איזנקוט על המבצע המתגבש נגד מנהרות חזבאללה. לא רק נסראללה מידר את אנשיו בתחום. למי שמזכיר לו את ליברמן, שכינה בראיונות אחרונים את מבצע 'מגן צפוני' כ"פעולה הנדסית של דחפור במטולה", הוא מבטל, מפטיר "זה כל כך מופרך", ומזכיר בחיוך שמאות מטוסים עומדים מוכנים עם פצצות בכנפיים.

שנתיים צה"ל מכין את האירוע, חטיבת הקומנדו הועלתה לגבול לבנון. פעולה הנדסית זה לא. איזנקוט שואף שעד 15 בינואר, עד לתמונת הרכב שלו יוצא משער ויקטור וחילופי הרמטכ"לים, לא תהיה מנהרה אחת לחזבאללה. זה אפשרי.

העם נגד הצבא

וישנה הפרשה ההיא. זו של אותו חייל יורה בחברון. פרשת אלאור אזריה, שהייתה קו פרשת המים ביחסי צה"ל והחברה הישראלית. שבה הבהיר חלק ניכר מהעם לצבא שערכיו אינם מקובלים עליו. הוא רואה בעמדה שנקט בפרשת הירי בחברון עמדה צודקת, נכונה, חיונית. גם היום. הוא לא היה משנה כלום בהתנהלותו בפרשה העגומה הזו. גם כשאמו הטיחה בו יום אחד, "מה אתם רוצים מהילד?".

למי שמטיח בו שבקדנציה שלו גילה צה"ל לפתע שהוא באופסייד לחברה הישראלית, ושאולי הגענו לנקודה שבה יחסי צה"ל והישראלים הגיעו לנקודה מסוכנת בציניות שלהם, הוא נהנה לשלוף מהמגירה מאמר של פרשן צבאי החביב עליו במיוחד, ומגדולי הפרשנים הצבאיים שהיו לנו כאן, זאב שיף ז"ל.

ב־2 ביוני 1995, בעידן אחר, בצבא אחר, במציאות תקשורתית ופוליטית אחרת, כתב שיף ב'הארץ' מאמר שכותרתו מדהימה באקטואליות שלה: "צה"ל נדחק ממרכז הקונצנזוס", כאשר שיף מתריע מפני המתקפה הבלתי פוסקת מהימין הישראלי על אותו צה"ל.

1995. לא 2018. "רוב אנשי השמאל הקיצוני התמידו בעמדתם הבסיסית: נגד דרישות צה"ל בתקציב הביטחון. נגד אופציה גרעינית. נגד מצעד צה"ל. נגד פעילות צה"ל בכלל. התפנית האמיתית, תפנית לרעה, מתחוללת במחנה הימין. (…) לפתע משתרש במחנה זה קו חדש כלפי צה"ל: צה"ל הוא צבא כושל. הביקורת היא גם על החיילים. הם אינם טובים, כי הפקודות אינן מאפשרות להם לפעול כראוי. (…) מה הפלא שעל רקע זה באות קריאות לאלוף פיקוד המרכז, האלוף אילן בירן, 'רוצח', 'חמאס', 'משתף פעולה'".

הנבואה במאמר של שיף מלפני 23 שנים, כחמישה חודשים לפני שנרצח כאן ראש ממשלה, מצמררת בדיוקה: "אם הצהרת מלחמה כזאת באה מפי המנהיגות הרשמית, מדוע לא יקומו אלמונים, קיצוניים מהם, ויקראו לרצח פוליטי? (…) היום ראש השב"כ, מחר הרמטכ"ל והמפכ"ל. ראש הממשלה הוגדר מכבר כ'רודף ומוסר', שדינם מוות". וזה 20 שנה לפני שהאספסוף צרח מחוץ לקריה: "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר". אצל שיף אלה אילן בירן, ואמנון שחק ז"ל, ואהוד ברק. 20 שנה אחר כך אלה ניצן אלון ונעם תיבון וגדי איזנקוט. רק השמות מתחלפים.

"מי היה ב'חומת מגן'?"

על איזנקוט אומרים רמטכ"ל רופס? כנוע? פייסני? צה"ל בשנות איזנקוט פעל והפציץ ותקף לילה אחר לילה בחמש חזיתות. יותר מ־3,000 פצצות של חיל האוויר ירדו על המזרח התיכון בשנותיו, ואלפי חימושים מסוגים אחרים. מה שהנחה אותו בקדנציה היה לחזק את ההרתעה. אותו מונח חמקמק עוד מימי בן־גוריון, שבהיעדר רעיון מכונן אחר הוא הרעיון הבסיסי בביטחון הלאומי הישראלי גם בשנות איזנקוט, למנוע מלחמה, להרחיק מלחמת ברירה ולחזק את הצבא כך שאם תיכפה עלינו מלחמה, נביא תוצאה טובה יותר מאשר בלבנון השנייה או ב'צוק איתן'.

יש פער אדיר בין איך שצה"ל בשנות איזנקוט נתפס בשכונה המזרח תיכונית, ובכלל ברחבי העולם, לבין חלק מהתגובות שהוא מקבל בחברה הישראלית, בעיקר בשיח הציני ברשתות החברתיות שאיזנקוט בהחלט ער אליו. 400 טילים נגד מטוסים נורו על מטוסי חיל האוויר בסוריה. הרוצח סמיר קונטאר חוסל. שדרת הפיקוד של דאעש בגולן נמחקה ארבע או חמש פעמים. אבל איזנקוט הוצג פעם אחר פעם כחלבי. פשרן. רופס.

אבל מילא הוא. כאשר מציגים את מפקדי צה"ל ולוחמיו כחסרי רוח לחימה, הוא כבר ממש מתעצבן. הוא חושש מהפצ"ר יותר מסנוואר? איזנקוט חיבר את 'דוקטרינת הדאחייה', לתקיפה בלתי מידתית בלבנון בתגובה לירי רקטות.

וכן. הדבר הזה מפריע לו. "מי שמוכר לחברה הישראלית כאילו עם עוד תקיפה, עוד פצצה, עוד קצת כוח, נפתור את כל הבעיה, לא יודע על מה הוא מדבר", הוא אומר לאנשיו. הוא לא מחפש שיאהבו אותו או שיבחרו בו. העוצמה של מי שיושב על כס ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל היא להיות חסרי פניות. ענייני. וזה לא פשוט בעידן הפייק ניוז והפוסט אמת. באירועי 'גודל השעה', השם הצה"לי לטרור הבודדים, הוא הואשם שלא הפעיל מספיק כוח. "למה שלא תפעלו כמו שפעלו מי שפיקדו על צה"ל במבצע 'חומת מגן'?", נשאל איזנקוט. "מי אתה חושב היה ב'חומת מגן'? בוגי שהיום שר ביטחון היה רמטכ"ל, ואני הייתי מפקד אוגדת איו"ש", הוא סתם את פיו של המתלונן.

לעשות סדר בתקציב

גדי איזנקוט סבור שמתפתח בחלקים מסוימים בחברה הישראלית שיח מניפולטיבי ואפילו אלים כלפי צה"ל.

הוא שלם מאוד עם אמירתו לפיה "אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים", המתייחס לאירוע שהתרחש בחברון ובו הרגו חיילי צה"ל נערה שהייתה בתוך מתרס, מחסום, שלא היוותה סכנה לכוח. בסיכום הקדנציה, נוכח הלכי הרוח בחברה הישראלית, הוא סבור שאולי היה נכון שידבר יותר, שיתראיין יותר. תמיד האמין שכשיש הצלחות צריך לפרגן למפקדים להתראיין, וכשיש כישלונות הוא צריך לדבר בעצמו. איזנקוט מתגאה שגם עכשיו, על פי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, צה"ל הוא עדיין הגוף הציבורי הנהנה מהתמיכה הגדולה ביותר בחברה הישראלית: 89 אחוזים.

איזנקוט משוכנע שבשנותיו כרמטכ"ל לא עמדנו בסיטואציה של מלחמת אין ברירה. הוא הוביל שורה של הפתעות לאויב דווקא בימי שגרה, מה שמכונה בצה"ל המב"מ, המערכה שבין המלחמות. צה"ל נלחם לילה־לילה, אבל אזרחי ישראל ברוב קדנציית איזנקוט לא שמעו על זה, או רק שמעו לכך הדים בפרסומים הזרים. איזנקוט מאמין שאתה חייב להעז ולהתחכך באויב. כל הזמן. הוא מאמין שאם ניקלע למלחמה, על צה"ל להנחית מהלומת אש קשה ועוצמתית ואז לצאת לתמרון קרקעי חזק במינימום זמן כדי לקצר את הזמן שבו העורף הישראלי יחטוף רקטות וטילים.

לכל זה יש להוסיף את החברה הישראלית שצעקה "העם דורש צדק חברתי", בקיץ המופלא של 2011. מערכונים ב'ארץ נהדרת' ומאמרים מצליפים בעיתונות הכלכלית על צבא שמן, מנופח, לא רלוונטי. על רקע זה הוקמה ועדת לוקר. החברה הישראלית רוצה הרבה ביטחון, אבל רוצה גם קיצור שירות לשנתיים, ורוצה לקצץ בפנסיות של משרתי הקבע. צה"ל של קדנציית גנץ נכשל בלהעביר שלושה תר"שים, תכניות רב־שנתיות. בפועל פעל צה"ל לפני איזנקוט ארבע שנים ללא תר"ש, שהוא מפת הדרכים לבניית הצבא וניהולו.

לכן איזנקוט חיבר את תר"ש גדעון. התכנית הרב־שנתית לא קרויה על שמו אלא על שם השופט גדעון בן יואש, שלקח 300 לוחמים ובתחבולות ניצח את המדיינים בספר שופטים. הוא נותן הרבה קרדיט לשר הביטחון שאיתו אהב לעבוד, משה (בוגי) יעלון, וגם לשר האוצר משה כחלון, על 'הסכם כחלון־יעלון' שהסדיר סוף־סוף את תקציב הביטחון, וגם על כך שבקדנציה שלו לא שמענו על קרב תקציבי אחד בין צה"ל למשרד האוצר.

איזנקוט מתגאה שארבע שנים לא ביקש שקל אחד נוסף לצבא ההגנה לישראל. הוא רואה בכך חשיבות ליחסי הצבא והחברה הישראלית. אם מספר משרתי הקבע בצה"ל עמד על 46 אלף בתחילת 2014, הרי שכיום הוא עומד על 39,100. זה פינה 1.4 מיליארד שקל לאימונים, לשיפוץ מחנות ולמוכנות הצבא למלחמה.

מוכנות מול ביקורת

נוכח מלחמת האין ברירה החדשה שנכפתה עליו בחודשים האחרונים, המתקפה הקרקעית של האלוף במיל' יצחק (איציק) בריק, נציב קבילות החיילים שאמור לפרוש ממערכת הביטחון כמה ימים לפניו, הדבר שאיזנקוט מאוד מתגאה בו הוא שיפור מצבו של צבא היבשה.

עם 95 אחוזים מהדו"ח המדובר של בריק על קבילות החיילים מסכים איזנקוט. הוא נפגש איתו. מעריך אותו. אין לו דבר אישי נגד הגנרל המבוגר, בעל עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים. והוא חושב שלבריק אין משהו אישי נגדו. הוא רואה בדו"ח בריק על מוכנות היבשה מסמך לא רציני ולא קוהרנטי. איפה הוא היה ב־2013 ו־2014, כשצה"ל עצר אימונים?

גנרל מצבא היבשה של ארה"ב, שהתארח כאן בתרגיל חטיבתי של חטיבה 7 של השריון, חזר הביתה לאמריקה ואמר לאנשיו, "זהו. הישראלים עקפו אותנו. יש לצבא היבשה הישראלי רקטת 'רומח' שיכולה לפגוע במטרה בגודל שולחן, יש להם מרכבה סימן 4 עם מערכות מעיל רוח (פיתוח של רפאל ליירוט טילים נגד טנקים)".

בתרגיל עצמו אמר איזנקוט למח"ט 7, אלוף משנה רומן גופמן: "יש לך פה שלושה גדודי מרכבה סימן 4 ואת גדוד הסיור של גולני. תיקח מחוגה ותעשה עיגול של 1,500 קילומטר במזרח התיכון. אין מי שיכול לעצור כוח כזה". איזנקוט החזיר את צה"ל להתאמן 50 אחוזים מזמנו ולמודל 17 השבועות שהיה נהוג בצבא עד העומס באינתיפאדה השנייה שפרצה בסוף שנת 2000.

בקדנציה שלו הקים איזנקוט את חטיבת הקומנדו שאיחדה את היחידות המיוחדות מגלן, אגוז ודובדבן. הוא ביטל את הגדוד הדרוזי, גדוד חרב, כדי שדרוזים יגיעו לכל יחידות צה"ל. (במחאה הדרוזית על חוק הלאום הבהיר להם איזנקוט שבצה"ל שלו אין חוק לאום.) מאותו היגיון הוא ביטל את גדוד הסיור הבדואי והקטין אותו ליחידת סיור. איזנקוט תעדף בבירור את הלוחמים בצה"ל: לא רק בסיכת 'לוחם חוד' שעונד כל לוחם על המדים, אלא גם בתכנית 'ממדים ללימודים' למימון תואר ראשון לכל לוחם, לשיפור בציוד.

ואיזנקוט כבר החל בדיונים על הכיוונים של צה"ל 2030: דגשים על טכנולוגיה, ביג דאטה, רובוטיקה.

אז מה עכשיו? איך חוזרים להיות אזרח אחרי 40 שנה רצופות במדים? הוא לא מוכן לשמוע על פוליטיקה, כבר אמרנו. את הפוליטיקאים הוא מכיר היטב 20 שנה. הספיק לו מהם. לא נראה על פניו שהוא נגוע בחיידק של רדיפה אחר כוח והשפעה.

בבדיחות הדעת אמר לשני צנחנים ש"ראיינו" אותו בחגים, שיתייעץ עם בתו שחזרה בדיוק מטיול ללאוס. בהחלט לא בטוח שייסע לטיול במזרח. כבר אמרנו שמכון מחקר וכתיבת ניירות בוושינגטון הם הגדרה יותר מדויקת עבורו לחופשה אחרי צבא. כמו שזה נראה כרגע, רב־אלוף גדי איזנקוט בדרך להתפייד מהציבוריות הישראלית אחרי 40 שנות שירות.

ההיסטוריה תזכור אותו כרמטכ"ל טוב. התקפי. ערכי. חבל שלא יישאר בסביבה. נדמה שאין לנו כרגע יותר מדי פריבילגיות לאפשר לו להיעלם.

–

• על שלוש מדינות ערביות, טרום נורמליזציה // הטור של אור הלר
• ביון למופת: מספילברג ועד 'טהרן' כך כבש המוסד הישראלי את מסכי הקולנוע והטלוויזיה // מאת רון פוגל
• גם צה"ל מוגבל מול הקורונה // הטור של גרשון הכהן