fbpx

האם אנחנו מסוגלים לשנות את שיטת הבחירות? // הטור של רותם דנון

מה מנציחה השיטה שלנו, מלבד את העיוותים ההיסטוריים של הרצונות של מפא"י?

0

כשהלכו אזרחי ישראל לבחירות בפעם השנייה, ב־1951, הוכה דוד בן־גוריון בתדהמה. הוא ידע שמפלגת הציונים הכלליים מתחזקת, אך לא שיער עד כמה. מפלגת המרכז הליברלית זכתה ב־20 מנדטים, לעומת שבעה במערכת הבחירות שקדמה לכך, והפכה למפלגה השנייה בגודלה. בבחירות המוניציפליות שנה לפני כן כבר ניתנה האינדיקציה לכוחה העולה, כשהמפלגה שסיסמתה המיתולוגית "תנו לחיות בארץ הזאת" הגיעה להישגים גדולים. אנשי הבורגנות העובדת והמתקדמת של הצ"כ שלטו זה מכבר בתל אביב, עם נציגה מאיר דיזנגוף ויורשו ישראל רוקח. הם סלדו ממפא"י, מהסוציאליזם, מהאופן שבו הציונות מתקדמת בצורה פרטצ'ית, עקב בצד אגודל, דונם בצד עז. ללא תכנון, ללא חוקה, ללא הפרדת דת ומדינה. ללא עקרונות דמוקרטיים־ליברליים מוצקים דיים.

כשהגיע יו"ר הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין לשאת ולתת על כניסה לקואליציית מפא"י, היה לו תנאי חשוב. לשנות את שיטת הבחירות, ולהתחיל בכך שאחוז החסימה – 1% בודד מהקולות – יועלה דרמטית, ל־10%. בן־גוריון דווקא אהב את הרעיון. אמנם הוא כבר טיפח את הרעיון של מפלגות לוויין קטנות בשירותו, אבל מה לו ולרסיסי המפלגות שהופיעו כבר אז? באותה העת למשל, בכנסת השנייה, היו שלושה ח"כים בסיעות של נציג בודד; ביניהם שמעון גרידי, שנבחר מטעם 'התאחדות התימנים'.

העניין סוכם, מעלים ל־10%. אבל אז הגיע פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שגודלה חמישית מזו של ברנשטיין. הוא הטיל וטו. העניין מוסמס באופן טבעי, והתוצאה: אחוז החסימה נותר על 1%. רק בואכה בחירות 1992, הועלה זה לראשונה. ל־1.5%. הרבה סיעות יחיד ראינו בין לבין. ממק"י ומוקד, ועד פלאטו־שרון ומאיר כהנא. רוזן עצמו והפרוגרסיבים יחברו בהמשך לברנשטיין וציוניו הכלליים, ליצירת 'המפלגה הליברלית'. סופה להיטמע בגח"ל ואז בליכוד. כל שנותר מהליברליזם שלה, הוא רק האות למ"ד בפתק מח"ל.

__

הרבה דברים ירשנו מהשלטון הבריטי. השיטה הפרלמנטרית, נדבכים בשיטת המשפט ובמערכת אכיפת החוק, בסיס חקיקתי שעליו נבנה חלק ניכר מספר החוקים של מדינת ישראל. את שיטת הבחירות שלהם לא אימצנו. האבות המייסדים, כלומר אבי האבות האלה ממפא"י, שהתגורר בשדרות קק"ל, קבעו שיטה יחסית־ארצית. יכולנו לאמץ את השיטה האזורית־יחסית הנהוגה בבריטניה, אבל בשנות המדינה הראשונות לא היה בכך היגיון. ראשית, קביעת אזורי בחירה ביישוב חדש ודינמי הייתה בלתי אפשרית. עולים הובאו בהמוניהם, מעברות הוקמו, תושבים נוידו במהירות למקומות חדשים. אולי מחוזות הבחירה היציבים ביותר, לפלצות השלטון, היו אלה של האזרחים הערבים שלא נסו ב־1948 וכעת הפכו ישראלים (תחת שלטון צבאי, אבל עם זכות בחירה). שנית, מסורת הבחירות למוסדות הציוניים השונים כבר התקבעה ככזו, וסייעה למפא"י להיות ברירת המחדל לשלטון.

אין כנראה דמוקרטיה מערבית ה"מצטיינת" לרעה יותר מישראל בהבטחות ריקות. דוגמה מצוינת לכך? קמפיין הרפורמות הכלכליות של הליכוד בסבב הבחירות האחרון; אבל בהתאם כמעט כל קמפיין פוליטי בהיסטוריה שלנו, של כל מפלגה, המטיר עלינו גשם של הבטחות שהפוליטיקאים ידעו שאי אפשר לקיים, או גרוע מכך: שאין להם שום כוונה גם לנסות לקיים.

שיטת הבחירות הישראלית היא חלק מהעניין. חוקה הובטחה לנו בתוך חצי שנה מקום המדינה; כזו מעולם לא נוסחה. אינספור הבטחות לאחר מכן לכינון בסיס חוקתי הלכו לפח, כשגישת ה"יהיה בסדר" עומדת ממש בבסיס התנהלותנו הקונסטיטוציונית. חוקי יסוד חוקקו בעצלתיים, טלאים על גבי טלאים התווספו אליהם, כמו היו בגדיהם המרופטים של דלפוני השטעטל בגולה. כזה הוא העם היהודי. רב־יוזמה לטווח קצר, מלא תושייה בהתמודדות עם אתגרים, אבל כשיראה לפניו מרתון, יפלבל עפעפיו מעלה, תר אחר אבינו שבשמיים שיושיע.

השיטה שלנו היא מהגרועות בעולם. היא גורם עיקרי לחוסר היציבות השלטונית ולשחיקה הדמוקרטית שאנו חווים ביתר שאת בשנה האחרונה. אגב, גם העובדה שהדמוקרטיה הפנימית בתוך המפלגות הייתה ונותרה מיעוט במפה הכללית קשורה לכך (ויותר מזה – נסוגה אחורה בשנים האחרונות, עם מפלגות מרכז גדולות שאין להן שום כוונה לייצר מסורת של פריימריז).

אחת הבשורות המרכזיות שהגיעו מקדימה של אריאל שרון הייתה שינוי השיטה וקביעת חוקה. אבל שרון שקע בתרדמת בעוד קדימה שלו רק בחיתוליה; המפלגה, שציפתה ליותר מ־40 מנדטים, הסתפקה ב־29 ובאהוד אולמרט, שנגרר למלחמה חצי שנה אחרי תחילת כהונתו ואז לסחרור פוליטי שסופו פרישה. גם בתרחיש אחר, שבו קדימה הייתה ענקית אך לא מייצרת רפורמה בשיטת הבחירות, היה סיכוי מסוים שכזה היה מתרחש. אם הליכוד והעבודה שתיהן היו קרובות למחיקה מוחלטת, אזי עם השבת כוחן, הטראומה של מפלגת מרכז שמגיעה יש מאין והופכת למפלצת אימתנית הייתה מעודדת אותן לשנות, באמת לשנות, את השיטה.

זה לא קרה, כמובן. הליכוד חזר לכוחו במהרה. נתניהו, שכבר שלושה עשורים מבטיח שינויים בשיטת הממשל, לא התכוון להוביל כאלה. המצב הנוכחי – הן בשיטת הבחירות והן בשיטת הממשל – עדיף לו. מצד אחד, השיטה מייצרת מצב אינהרנטי של חוסר משילות, זה שעליו הוא מתבכיין כל השנים; אך מהצד השני, היא מקבעת את מאזן הכוחות הגושי בפוליטיקה, וזה שירת את שרידותו. ואצל נתניהו, כמובן, שרידות חשובה ממשילות.

__

שיטה אזורית יכלה לייצר כאן דמוקרטיה מסוג אחר לגמרי. כוחם העודף של החרדים היה קטן לממדים טבעיים יותר. כוחם החסר של הערבים היה עולה, גם בגלל השיטה עצמה וגם בגלל היכולת להביא יותר מצביעים עבור מועמד שמייצג את מחוז הבחירה שלך והסיכוי שלו לגייס אותך להצביע גבוה יותר. ונכון, במבנה הפרגמנטלי, השבטי, של החברה הישראלית, לא סביר ששיטה כזו הייתה מייצרת שתי מפלגות גדולות בלבד. מלבד מפלגת ימין שמרנית, היינו רואים אולי שתי מפלגות חרדיות, לפחות שתיים ערביות, מפלגה סרוגה, ואולי גם מפלגת שמאל קטנה ושתי מפלגות מרכז. בשטח היינו חווים מורסות דלקתיות חברתיות, כמו נניח שכונה שבה אוכלוסייה ותיקה עם נטייה ליברלית, ואוכלוסייה גדולה של באי תשובה. המאבק ההיפותטי שם, בין נציג ש"ס לנציג מפלגת מרכז־שמאל, היה מושך הרבה תשומת לב.

אבל עם הזמן הייתה נוצרת קונסולידציה פוליטית טבעית. רק מפלגות שיכולות לקיים מנגנון פעיל ונרחב, בכל הארץ, היו שורדות. בעוד שהיום מצביע כחול לבן לא יידע מי מקום 30 ברשימה גם אם חייו יהיו תלויים בכך, ומצביע ליכוד לא יבין כיצד אנשים כמו אורן חזן ומאי גולן כובשים בקלילות את משבצת ה"צעיר" בפריימריז הקלוקלים של מפלגתם, כאן – הבוחרים היו מצביעים באמת לנציג שלהם. המפגש הבלתי פוסק לאורך הכהונה של חברי הכנסת שלנו עם מחוזות הבחירה שלהם היה מייצר דמוקרטיה חיה, דינמית, אמיתית; לעומת היום, עם אפס קשר כמעט של הנבחרים למחוז הבחירה היחיד שנקרא "ישראל".

האם השיטה תשתנה? אולי, ורק אם יקרו כאן תהפוכות דרמטיות באמת. באופן כללי, דמוקרטיות מתעצבות די מהר ומתקשות באותה מהירות, כחימר בשמש יוקדת. גם במגדלור הדמוקרטי של העולם, ארה"ב, השיטה דפוקה. פעמיים בשני העשורים האחרונים נבחרו נשיאים שהפסידו הלכה למעשה את הבחירות בכמות אדירה של קולות. שם, שיטת האלקטורים (ושיטת הרכב הסנאט) מנציחה את חששן הנושן של המדינות מכוחו של הממשל הפדרלי. מה מנציחה השיטה שלנו, מלבד את העיוותים של מפא"י שכל הדנ"א שלה היה מוכוון שלטון? כרגע היא מנציחה את הליכוד, שהפך מזמן למפא"י 2; כמעט אך ורק בהיבטים השליליים שהורישה לנו מפלגת המייסדים.

הרעיונות האלה בקושי שווים את הנייר שעליו הם מודפסים, בדיוק כמו ההבטחות שדובר בהן למעלה. הפרדוקס המכאיב של שיטות הממשל יקבע שבדמוקרטיות, ודאי בכזו עם המנטליות הישראלית הבעייתית, לא יודעים לייצר שינויים מאז'וריים; לעומת משטרים אוטוריטריים בואכה טוטאליטריים, שיכולים גם יכולים.


•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook