מדינת ישראל עוברת את המשבר הדמוקרטי והחברתי החמור בתולדותיה. אחרי חמש מערכות בחירות מצאו עצמם מיליוני מצביעי המחנה הדמוקרטי, וכך גם מפלגות האופוזיציה, בהלם מתוצאות הבחירות.
ההסכמים הקואליציוניים המפלצתיים הנכתבים ונחתמים בין הליכוד והמפלגות החרדיות והחרד"ליות בימים אלו מגלים את כוונותיה של הממשלה הבאה: פירוק מערכת המשפט וריסוק עצמאותה, פירוק משרדי הממשלה לגורמים, ייהוד מערכת החינוך, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, סיפוח השטחים הכבושים, הפצת לאומנות משיחית, כפייה דתית, הכנסת קהילת הלהט"ב חזרה לארון ועוד. גזענות, לאומנות וסמכותנות על סטרואידים.
מול יוזמות חקיקה שתפקידן לפרק את היסודות הרעועים מלכתחילה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל ולחזק את מה שנקרא בשפה המולבנת "משילות", ולנוכח העובדה שאין מגילת זכויות אדם ואין לנו חוקה שמשריינת את זכויות היסוד, נדרשת אופוזיציה חזקה, שתגן על כל זכויות האדם בישראל.
אימוג'ים אינם תוכנית פעולה
בעוד אנו טסים לעבר מדינה סמכותנית כמו הונגריה של אורבן וטורקיה של ארדואן, האופוזיציה בישראל, שהתפוררה עוד יותר אחרי הבחירות, מפוצלת, ונראה כי חבריה עוד לא יצאו מההלם. במקום להיאבק, הם עסוקים בנפנופי ידיים, אימוג'ים של משושים אדומים וקריאה רפה לצאת לרחובות.
בחירות אינן סוג של מלחמת אזרחים. הן ההפך: המשמעות שלהן היא שלכל האזרחים יש זכות להשפיע על המדיניות של ממשלתם; שמטרת הממשלה היא לשרת את כל האזרחים, גם את אלו שלא הצביעו לה; שתפקידה של האופוזיציה איננו להפיל את הממשלה תוך כדי גרימת סבל לאזרחים – על אחת כמה וכמה האזרחים החלשים – אלא לפקח על עבודת הממשלה, להציף נושאים שהממשלה לא מעוניינת לדבר עליהם ולהשפיע על סדר היום.
האופוזיציה בישראל אכן סובלת משורה של בעיות קשות. כפי שהראה הדוח של זולת "דמוקרטיה לכאורה – מצב המשטר בישראל", המשטר הישראלי נבנה בידי דמות סמכותנית, בן־גוריון, ונתניהו ניצל את היסודות הסמכותניים הללו. נתניהו עקר מידי הכנסת את הסמכות הקריטית שלה לפקח על התקציב כשהעביר אותנו לתקציב דו־שנתי; השר המיועד יריב לוין ריסק כלי מרכזי של האופוזיציה, הצעת אי־האמון, כששינה את הכללים ב־2014 וקבע שמעתה, כדי שהצעת אי־אמון תזכה להצלחה, היא צריכה 61 תומכים, ראש ממשלה חליפי שהוכרז מראש וקווי ממשלה שהוגדרו מראש.
אף על פי כן, יש בישראל אופוזיציה שמונה 56 חברי כנסת שתפקידם – הלא פשוט – הוא להתאחד ולשמש כחומת מגן במלחמה על הקיום. לעשות ככל יכולתה כדי להגן על זכויות האדם והאזרח שלנו.
במליאה, בוועדות, ברחובות
האופוזיציה תצטרך לפעול בכמה מישורים. הראשון הוא הפרלמנטרי כמובן. עליה לאמץ ולהעלות את שש ההצעות לרפורמות חקיקה לחיזוק הדמוקרטיה, שמכון זולת שיגר לכל ראשי האופוזיציה. אלה כוללות חזרה לממלכתיות, חיזוק ההשתתפות במשחק הפוליטי, הגנה על חופש הביטוי והמחאה, הגנה על מנגנוני זכויות האדם, חוק יסוד שוויון וחיזוק העצמאות של החברה האזרחית. גם אם ספק אם החוקים הללו יעברו, צריך לנסות ולייצר את הדיון הציבורי סביבם.
זירה שנייה היא הרחוב: הפגנות גדולות, מהסוג שערער כל כך את משטר נתניהו לפני שנתיים; אבל גם העתקת הפרקטיקות של הפרוגרסיבים בארה"ב בימי משטר טראמפ, כששרי הממשל שלו הוטרדו בכל מקום שאליו הלכו. לא מנצחים דיקטטורה מתהווה בהפגנות מנומסות. לא נכנסים לזירת אגרוף בבגדי בלט.
מי שירצה לשלול זכויות של פלסטינים, נשים, גאים, אנשים חופשיים – יגלה שהרוח הופכת לסופה. האופוזיציה שלנו רחוקה מלהיות אידיאלית, ואף על פי כן, זה המבחן שלה. בארה"ב סילקו את טראמפ; בוריס ג'ונסון נאלץ להתפטר; בולסונארו הודח בבחירות. הדמוקרטים מחזיקים בסנאט. גם כאן הכל אפשרי, רק אם לא נייבב ונתחיל לעבוד.
