fbpx

ברירת לפיד // הטור של רותם דנון

0

בדומה למערכות הבחירות הקודמות, יאיר לפיד יהיה האיש שיעמוד שוב בפני ברירות קשות במיוחד. כאלו שצריכות לייצר גשר כמעט בלתי ניתן לבניין – בין שאיפות אישיות לטווח ארוך לבין מה שנתפס בעיניו (ובעיני תומכיו) כטובת המדינה.

ערב הבחירות הרביעיות, אנו ניצבים מול מתמטיקה פוליטית מוזרה. משוואות ללא פתרון ברור. ישנם ארבעה מועמדים לראשות הממשלה. למרכזי שבהם, המכהן, שוב יהיה קושי גדול להקים את שחשקה נפשו: ממשלת ימין, שמעניקה לו מנדט חשוב מזה של השלטון – מנדט לפעולות ולחקיקות שיאפשרו את מסמוס ועיקור ההליכים המשפטיים נגדו.

השלושה האחרים משחקים מולו, כל אחד מכיוון אחר. נסו לשים ארבע קבוצות כדורגל, במקום שתיים, במגרש אחד – ותקבלו כאוס, במקום התמודדות שניתן להבין. את מרב השחקנים למגרש מעלה לפיד, לכאורה הקפטן הטבעי מול האלוף הנצחי. האחרון רוצה בדיוק את המצב הזה. הוא אוהב מתמטיקה פשוטה, אחד מול אחד. ככה מניעים ביעילות את השחקנים. וחשוב מכך, את האוהדים ביציע.

אבל בתסריט הסביר של ליל 23 במארס, ישמע ראש המפלגה השנייה בגודלה (לפיד) מראשי שתי מפלגות קטנות ממנו (גדעון סער ונפתלי בנט) הצעה־דרישה, שלכאורה אינה מתקבלת על הדעת; ולא רק בגלל האגו שלו. תן לנו להיות ראש/י ממשלה, ובוא כשותף הבכיר ביותר – מבלי שתעביר את מזוודותיך, בשום שלב, למעון ברחוב בלפור.

זו ברירה אכזרית. אכזרית מזו שהוצבה בפני לפיד בתחילת 2019, כשהלחץ הציבורי מקרב מחנהו הוביל אותו לחיבור עם בני גנץ. אותו לחץ שהביא אותו, בהמשך, גם לוותר על דרישת הרוטציה (שבשום תסריט פוליטי סביר לא הייתה יכולה להתממש). תסריטאי 'ארץ נהדרת', המהדהדים באופן מדויק את הסנטימנט של אותו מחנה, הגחיכו אותו עם הקאץ' פרייז "צה רוטציה!", כשהם מקבעים את דמותו ככזו ששאיפותיה האישיות עולות על מה שבאמת נדרש ממנה ומכל שחקן אחר במחנהו: להעיף את נתניהו, מיד ובכל מחיר. לפיד, מתוסכל אך מפוכח, ויתר שוב.

בבחירות הנוכחיות, נדמה שלפיד מאפסן מראש את האגו עבור חישובים פוליטיים־אסטרטגיים חכמים יותר. הוא אינו מדבר על מועמדותו לראשות הממשלה. הוא לא מנצל את הזעם הציבורי האדיר במחנהו כנגד החרדים. והכי מוזר: הוא כמעט ולא עושה קמפיין. תנועת המשפך הטבעית, המוכרת לנו היטב בכרונולוגיה הקצרה והקדחתנית של כל מערכת בחירות, מובילה אליו ממילא את המצביעים. אבל הוא אינו רוצה לראות את אביגדור ליברמן נחלש, למשל, ובעיקר לא את תסריט האימים האולטימטיבי (ותסריט החלומות של נתניהו): מעבר של המפלגה הגבולית היחידה מימין ('הציונות הדתית') את אחוז החסימה, מול נפילה מתחתיו של שתיים־שלוש מפלגות מהצד הנגדי (מרצ, כחול לבן, זליכה, וגם רע"ם).

לפיד מעדיף להישאר מתחת ל־20 מנדטים, מאשר להגיע ליום הבחירות כשהוא כמעט משתווה לליכוד. זוהי בגרות פוליטית יוצאת דופן, אך היא אינה עונה על השאלה: האם יסכים גם לוותר ביום שאחרי. להצטרף כשותף בכיר לקואליציה, שבה הוא המפלגה הגדולה ביותר – אך אינו ראש ממשלה בשום שלב. שאלת המפתח, שאפילו לא ברור כרגע אם לו יש תשובה עליה, היא האם סילוקו של נתניהו חשוב לו יותר מערעור עד סיכון עתידו הפוליטי, לטווח הארוך.

הידרדרות מיידית לבחירות חמישיות, ובכלל מבט אל הטווח הארוך, מראים שלסער ולבנט, לכאורה, יש יותר מה להפסיד מול ניצחון של נתניהו והקמת ממשלתו השישית. בנט בנה עצמו על משבר הקורונה, אבל הוא המניה הפוליטית התזזיתית ביותר שלנו בשנים האחרונות. ספקולנטים אוהבים לרכוב על כאלה בזמן הנכון ולהשיג תשואה גדולה, אבל רוב המשקיעים מעדיפים צמיחה סולידית ובטוחה.

סער, שהמבט שלו קדימה הביא אותו לבניית מפלגת ימין ולא מפלגת מרכז, משוכנע שיוכל להיות האופוזיציונר האפקטיבי ביותר לנתניהו, ועם הזמן לשכנע מספיק תומכים לעבור ממפלגת ליכוד א' (שהפכה לביביכוד המסואבת, הרדודה, המושחתת), לליכוד ב' (תקווה חדשה), שבו מחזירים עטרה בית"רית ליושנה. יכול להיות שכן; ויכול להיות שיסיים כמו שמואל תמיר, המנהיג החרותניקי שקרא תיגר על בגין, פרש, והפך מההבטחה הגדולה של הימין הישראלי לדמות פוליטית טרגית למדי.

לפיד, לעומת שני אלה, נמצא בסכנה פחותה בהרבה. יש עתיד כאן כדי להישאר, וכך גם הוא. ה"רצפה" הפוליטית שלו קשיחה בהרבה משל הצמד הנ"ל. הוא בן 57, מבוגר במעט מסער ומבנט, אך צעיר ב־14 שנה מנתניהו. הוא יכול להעביר עוד שני עשורים במערכת הפוליטית, ולבנות בהדרגה ובסבלנות את מעמדו, עד שתבשיל הקרקע לבחירתו לראשות ממשלה.

האיש שיושב ליד ח"כ מאיר כהן

יאיר לפיד לבנימין נתניהו הוא מה שהיה מנחם בגין עבור דוד בן־גוריון. כמו בגין בשנות בן־גוריון, הוא מחזיק מפלגה בגודל בינוני, עם פוטנציאל גדילה. כמו בגין של שנות ה־50, הוא אינו מסכן באמת את שלטון האיש שמחזיק במושכות המדינה, אך נמצא במוקד ההתקפות שלו. כמו בגין, הוא מסומן כסכנה קיומית ממש. וכמו בגין, הוא מחזיק בעמדות שרוב הציבור יכול לתמוך בהן, מול שלטון שמספר סיפור אחר. כזה שאינו קשור למימוש האידיאולוגיה שיכולה להקיף את רוב העם – אלא על מי אוחז בהגה. השאלה שהציג בן־גוריון, בדיוק כמו נתניהו, אינה לאן נוסעים, אלא כמה אפשר לסמוך על הנהג, שלא תתרחש פה חלילה תאונה.

סקרי עומק, שאינם סקרי מנדטים, חושפים בפנינו תמונה מוזרה כמעט. העמדות של יש עתיד, שהופכות אותה לבת־פלוגתא מול הימין והמפלגות החרדיות, הן רצונם המובהק של הרוב המכריע של אזרחי ישראל. המציאות הנוכחית מתאפשרת בגלל קונסטלציה של ברית תועלתנית בין נתניהו לחרדים (היא כמובן ממשיכה בריתות פוליטיות קודמות, סטגנציה שלטונית, פחדים קמאיים של נבחרי הציבור ומערכת המשפט ועוד, שקיבעו כולם את אותה מציאות, גם קודם לכן).

קרוב ל־70% מהישראלים למשל, על פי מחקרים שונים, תומכים בהכרה בנישואים אזרחיים. גם 40% מהמגדירים עצמם דתיים נמצאים ביניהם, ו־60% ממצביעי הליכוד. כ־75% מהציבור תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כולל כ־70% ממצביעי הליכוד. כ־90% מהציבור, על פי סקרים שונים, רוצים שהחרדים יגויסו לשירות צבאי או אזרחי, ושיתקיים מה שמכונה "שוויון בנטל".

עמוק בתוכם, לפיד ונתניהו (הישן) אינם שונים כל כך בעמדות. קפיטליסטים, ליברלים, מבינים את חשיבות מקומנו במארג הגלובלי, אך גם את חיזוק שורשי הזהות המקומיים במטע אבותינו. לפיד הוא דמות צעירה יחסית בפוליטיקה, אבל הקילומטרז' שעשה בה מרשים יותר מהקריירה התקשורתית שלו, שהייתה מוצלחת מאוד. הוא גיבש מפלגה יעילה, מתפקדת, עם נבחרי ציבור מצוינים ברובם. מרגע כניסתו, הוא אינו נופל ממספר דו־ספרתי של מנדטים, מצב שאף מפלגה חדשה שנולדה בעשרות השנים האחרונות לא הצליחה לייצר.

נתניהו הוא מכונת שליטה מתוחכמת. אדם שייצר מצג שווא של "הוא ואין בלתו", באמצעות שחיקה מבהילה במעצוריו האישיים והפוליטיים; באמצעות מניפולציות בתקשורת ההמונים; ובעיקר בזכות העובדה הפשוטה, שדור שלם אינו מכיר מצב אחר שבו מצורף לתואר "ראש הממשלה" שם של איש אחר. למעשה, לפני ואחרי הבחירות ב־1996, וגם אחרי חזרתו ב־2009, לא היה שלב אחד, באף סקר, שבו מרבית הציבור הישראלי תומך בו, אוהד אותו, או רוצה אותו כראש ממשלה. קרוב ל־60% באחד מסקרי 'חדשות 13' האחרונים אמרו שהם רוצים שילך הביתה, רק 33% ביקשו שיישאר. בסקר 'חדשות 12', בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, הוא קיבל 47% בקרב בוחרי הימין. כלומר, גם במחנה שלו אין לו רוב.

נתניהו מומחה בפירמידות שליטה. כמו נוחי דנקנר בשעתו, הוא מחזיק את הקונגלומרט (המדינה) באמצעות שרשור של מניות שליטה מלמעלה, והכרה ציבורית מוצקה מלמטה. אך מניותיו הן למעשה מניות מיעוט. רוב סיעת הליכוד, בתוכה, הייתה רוצה שיעוף. רוב מנהיגי הימין, מי שנפלטו מהמערכת ומי שעדיין בתוכה, חושבים שהוא אסון מתגלגל. רוב הציבור אינו רוצה בו. את שלטונו הוא מחזיק באמצעות "בייס" קולני, שמאלים דום ומשתק מפחד את האנשים הטובים יותר בתוך סיעת הליכוד; וכמובן, באמצעות עסקאות בעלי עניין עם "שותפיו הטבעיים".

אנשים כמו לפיד רואים את המצב הזה, ומתפלצים בתוכם. במישור הענייני, רוב הציבור איתו. במישור הפוליטי, רוב השחקנים שלצידו רוצים את אותו הדבר: סיום מיידי של פרק נתניהו המתמשך בחיינו. אבל הנסיבות, שאת רובן מייצר או מעצב נתניהו, מביאות את לפיד לברירה האכזרית מכולן: זה אני (ששוב יוותר), או הוא (שיישאר).

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook