fbpx

ביזיון ושמו מפלגת העבודה // הטור של נחמה דואק

שום קבינט שבו יישבו לא יקהה את הבושה, לא יסיר את הכתם.

0

קראו היטב את הפִּסקה הבאה. זהו סעיף 28 בתשובת כחול לבן־העבודה־דרך ארץ לבג"ץ, בעתירה נגד הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על מי שהוגש נגדו כתב אישום. "כמו בהעברת ראש ממשלה מתפקידו, גם בהוספת תנאי כשירות על ח"כ עליו הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה, טמונה לכאורה אפשרות לסיכול בחירתו הדמוקרטית של הריבון – הוא העם באמצעות נציגו בכנסת (…) לפיכך כל התערבות ברצונו של הבוחר, יש בה כדי להשפיע על עיקרון יסודי זה". יש עוד מספר סעיפים בהמשך התגובה, מקוממים לא פחות. משמעותם, שמפלגת העבודה – שהתשובה לבג"ץ נמסרה גם בשמה – מכשירה את בנימין נתניהו לראשות הממשלה.

לא היינו נדרשים לכך לו הייתה התשובה מוגשת רק בשם כחול לבן, מפלגה שקמה בסערה לפני פחות משנה וחצי וטרם בנתה לעצמה דנ"א מחייב כזה של מפלגת העבודה. כחול לבן יכולה, עדיין, לזגזג בין מסריה, והיא תעמוד למבחן הציבור בפעם הבאה.

כשמגיע הדיון למפלגת העבודה, צריך ליישר מעט את הגו ולהיישיר מבט לעבר תמונותיהם של ראשי המפלגה לדורותיה. מבן־גוריון דרך גולדה מאיר, לוי אשכול, רבין ואפילו ברק, שאמנם פילג את העבודה כדי לשבת תחת נתניהו, אך משהבין את טעותו אינו מפסיק לתקוף ולדרוש את התפטרותו. אפילו אבי גבאי, שכבש את המפלגה בסערה למרות שלא גדל בערוגתה, הבין את כובד האחריות, וגם אם חשקה נפשו להצטרף לממשלה אחרי הסבב הראשון, הוא קיבל את התנגדות חברי הסיעה. למרות שחשב שזה היה מהלך נכון מבחינתו ומבחינת המפלגה, גבאי כנראה הבין גם את ההתנגדות ואת ההנמקה, שלמפלגה תפקיד מרכזי וחשוב בציבוריות הישראלית מעבר לגודלה הפיזי שהצטמק. ההווה שלה, אסור שיבייש את ההיסטוריה המפוארת שלה.

לרגע נדמה היה שעמיר פרץ, שירש את כיסאו של גבאי, מבין את גודל השעה. הוא הבטיח להילחם בנתניהו. את החיבור עם אורלי לוי־אבקסיס, שהרים לא מעט גבות בעבודה, העביר גם אם בחריקת שיניים – בעיקר בשל העובדה שהתחייב עד גילוח שפמו, שתחת נתניהו לא יישב. נקודה. האמינו לו כשאמר שלא יכול להיות שמי שהוגש נגדו כתב אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים – יוכל להרכיב ממשלה. בעוד הציבור אכן חשש מצעדיו העתידיים, פרץ היה צריך לשכנע שכוונותיו כנות. שפיו וליבו שווים.

ונתייחס לרגע למשבר הקורונה, ולטיעון של פרץ ואיציק שמולי, שהתנאים השתנו וצריך להירתם ולסייע – תפסיקו לבלבל לציבור את המוח. לא תשפיעו, לא תשנו, לא תוכלו לעמוד בפני הדורסנות של בלוק ה־59 של נתניהו. גם כשפרץ בתיק הכלכלה ושמולי ברווחה, הם לא ינהלו את המאבק בקורונה. שום קבינט שבו יישבו לא יקהה את הבושה, לא יסיר את הכתם. גם אמירותיו חסרות השחר, שהעבודה תהיה הסמן השמאלי ותשפיע שלא יהיה סיפוח, מעוררות צחוק עצוב. הממשלה אולי תהיה פריטטית, אם תהיה, אבל כוחה של העבודה בטל בשישים בתוכה.

עוד לא מאוחר למפלגת העבודה לחזור לערכיה ולתפקידה, ולבנות את עצמה באופוזיציה. לקרוא את המפה ולדעת שרבים מבוחרי כחול לבן, לשעבר מצביעי העבודה, יחפשו בית פוליטי, ואם העבודה לא תהיה שם על ערכיה ודגליה, ולא כסרח עודף של כחול לבן ונתניהו, הם ימצאו בית פוליטי במצאי שיעמוד מולם, ולא ייתנו את קולם למפלגה שהונתה את מצביעיה.

טורים נוספים מאת נחמה דואק:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook