תמיד היו בישראל חיבורים ומערכים של מפלגות. זה מתבקש בשיטה הפרלמנטרית. גם המערך וגם הליכוד נוצרו כך.
הצורך בחיבורים הפך קריטי בהרבה בעולם הפוליטי שאחרי הבחירה ישירה – שנגסה דרמטית במפלגות הגדולות. לצד זאת, השינויים הפוליטיים והדמוגרפיים תרמו באופן מכריע לריבוי מפלגות, כשאפילו העלאת אחוז החסימה אינה מרתיעה באופן אוטומטי מועמדים פוטנציאליים.
מלבד העובדה שנכון לעכשיו, נראה כי בכנסת הבאה יהיו (בסבירות גבוהה) יותר סיעות מאשר בזו היוצאת, צריך לדבר על העובדה שהפוליטיקה העכשווית דומה יותר מכל דבר אחר לביזנס. הערכות השווי הן הסקרים. פיגורה ציבורית הרוצה להשתלב בפוליטיקה, ספק אם תגיע ללא מפלגה רשומה, ועדיף עם מימון מפלגות.
ערב סיומו של עשור, קל לראות את האבולוציה: מהשתלבות ברשימה עברנו להקמה או אפילו לרכישה של מפלגת מדף כמהלך ראשון, ואז בדיקת ערך כדי לייצר חיבור. ובדרך כלל, כזה שמאפשר ניתוק קל באותה המידה.
כמו בנישואים, גם בשותפות עסקית אף אחד לא רוצה לחשוב תחת החופה על הגירושים. אלא שזה שנים ישנן מגבלות קשות על ח"כים שאינן מאפשרות מעברים קלים מרשימה לרשימה. כך למשל הוכרזה אורלי לוי כפורשת מישראל ביתנו ב־2016, וכיוון שבחרה שלא להתפטר מהכנסת היא נטרלה את יכולתה להצטרף לרשימה קיימת בבחירות הבאות – ויכלה להתמודד ברשימה נפרדת או להצטרף לרשימה שלא הייתה בכנסת ה־20.
מפלגה שהוקמה על ידי מועמד, בניגוד להשתלבות ברשימה, מאפשרת גמישות גדולה בהתנהלות הפוליטית. דוגמאות מובהקות הן הפיצול של יש עתיד ותל"ם מכחול לבן (חוסן לישראל). ההסכם בין המפלגות צפה מראש גם אפשרות של פירוק, וכל אחד הגיע עם הנכסים שהביא עמו למיזוג.
אבל שיא "כלכלת המפלגות" בא לידי ביטוי בכמות המפלגות "האישיות" הנרשמות לקראת הבחירות הקרובות. עפר שלח אמנם התפטר מהכנסת, אולם האם היה צורך אמיתי בהקמת מפלגה, למעט הצורך לקיים סחר־מכר במתחם השמאל־מרכז? האם ירון זליכה היה חייב ממש להקים מפלגה? ברור שהתשובה היא שלילית. פשוט האופציה "המסחרית", כך נדמה להם, מייצרת מנוף לחיבור. שלא לדבר על כך שבצדק מתאמץ כל מחנה – ודאי זה שמפוצל יותר – לייצר חיבורים כדי למנוע אובדן קולות. יכול להיות שזליכה נפגש עם הגורמים בעלי הפוטנציאל הרב ביותר במרחב האידיאולוגי שבו הוא מסתובב, והעריך שסיכוייו להשתלב במקום גבוה במפלגה נמוכים יותר מאשר אילו יקים מפלגה.
אבל אם נדמה לכם שהקמת המפלגות הסדרתית שייכת רק למחנה אחד, אזי טעיתם. האיחוד הלאומי בראשות סמוטריץ' הייתה שמחה להתמודד לבד, אם הייתה בטוחה שתעבור את אחוז החסימה. בכל אחת ממערכות הבחירות, המו"מ המסחרי עם נפתלי בנט ואיילת שקד על מספרים ומיקומים ברשימה נמשך עד הדקה ה־90. אבל גם רשימות יחידים הוקמו בימין, כמו זאת של תא"ל גל הירש ודמויות אחרות – כולן בעלות דמיון אידיאולוגי ורק דבר אחד מבדיל ביניהן, מי מספר אחת ברשימה.
בעולם הכלכוליטי שבו אנחנו חיים, החישובים הם פרסונליים לגמרי וסובלים מהערכת יתר עצמית לעומת שווי פוליטי נמוך. הגיע זמנה של הפוליטיקה הישראלית להתבגר ולעשות את מה שצריך כדי לחזור לשיטה שבה יש שתי מפלגות גדולות, עם שלוש־ארבע מפלגות לוויין בלבד, אם באמצעות שינוי השיטה הפרלמנטרית או העלאה נוספת של אחוז החסימה, שהייתה מאלצת חיבור ארוך טווח של רשימות ומונעת את חוסר היציבות המתמשך שאנחנו חווים.
–
- לא להתקמצן על המשק // הטור של איילת נחמיאס־ורבין
- מחשבות על אחרי הקורונה // הטור של נדב איל
- רולטת הקורונה // הטור של עמית תומר
