fbpx

איפה ואיפה בעידן מגפה // הטור של דוב גרינבוים

0

הם היו סגורים בקפסולות במשך 40 יום, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. ואז רגע לאחר סיום הצום נשלחו אלפי בני הישיבות לבתיהם בכל רחבי הארץ. אממה, במסיבות הגדולות של ראש השנה הם נפגשו, באקראי ממש, עם הנגיף שממנו כה חששו ומפניו הסתתרו בבית המדרש. הם חזרו הביתה, יחד עם הנגיף הארור, ומסרו אותו לכל בני המשפחה המורחבת. סוף סיפור: בימים שבין כיפור לסוכות, רמת התחלואה בישראל זינקה במאות אחוזים, כשלפתע אלפי משפחות חרדיות נכנסו למעגל הקסמים של המאומתים והמבודדים.

איש אחד דווקא לא התפלא, הוא ידע וחיכה לרגע הזה. האדמו"ר מבעלז. כן, מי שהתקשורת אוהבת לתקוף, ואף קיבל כאן בגיליון המשפיעים של החודש הקודם מקום ברשימת ה'משפיעים לרעה'. מיד עם פרוץ המגפה בישראל הוא הישיר מבט מולו וקרא: אנחנו נשרוד את זה. אולי נאבד כמה חיילים בדרך אבל נמשיך כרגיל. וה"כרגיל" הזה היה בהחלט קשה לעיכול: חתונת ראווה, טישים מלאי חסידים ותפילות צפופות. האדמו"ר מבעלז ביקש להקדים את מה שמכונה "חיסון העדר" וקרא להדבקה המונית בקיץ, לפני בוא שפעות החורף, לפני שמחלקות הקורונה קורסות מאלפי מונשמים.

היו לו עוד סיבות: תסמינים מאומתים הוכיחו מעל לכל ספק שכל יום שבו הישיבות ובתי המדרש נעולים על סורג ובריח הוא מאבד עוד תלמידים ועוד חסידים. את הנזק הוא לא היה מסוגל להכיל, והוא והחליט להילחם בנגיף – ככזה שכביכול שאינו קיים.

בעוד שבחודשים הראשונים הוא היה עוף מוזר, וכולם הביטו עליו בתימהון כמי שמתגרה במלאך המוות – בגל השני הוא הפך לקונצנזוס ומורה דרך במקומות שמחוץ לחצרו. היום רוב החסידים כבר בעקבותיו, ורבים מהליטאים גם. מבחינתם, הגל השני מכה בעוצמה רבה ואפשר כבר להיערך לגל שלישי. אי אפשר לסגור את היהדות ולומר שלום לישיבות עד שיימצא חיסון. עדיף לומר שלום לנגיף.

הקצף החרדי יצא בעקבות ההפגנות ההמוניות בבלפור. בעוד שהרוב החרדי שמר בתכלית הזהירות על הרחקות וסגירת בתי הכנסת ואולמות השמחה – מולו עמדו טחנות הצדק והורו על היתר לקיום הפגנות ענק מול מעון ראש הממשלה.

"עד כאן!", אמרו מנהיגי הציבור החרדי. אין איפה ואיפה בשעת מגפה. אם מותר להפגין בבלפור, ואם היועמ"ש גורס מתי וכיצד ניתן להפגין, הרי שגם לנו יש דעה בעניין. וכך נוצר המערכון הכי נכון של 'ארץ נהדרת' שבו נראית קבוצת חרדים "מפגינה" בבית הכנסת וצועקת "אבינו מלכנו", וקבוצת חילונים "מתפללת" בבלפור: "ביבי הביתה".

למצב הכאוטי הזה בין הציבור החרדי לשלטון תרמה בין היתר מערכת הבריאות בעצמה. ההוראות הסותרות, הדיווחים המגוחכים, ההתקפלויות המפוארות – כל אלו גרמו לבוקה ומבולקה ולחרדי הממוצע להבין: אין כאן בעל בית, כל בסטיונר מלך.

נכון שהגל השני התגבר לקראת סוף אוגוסט, אבל התחושה החרדית הייתה שעל "קדושת" החופש לא מוותרים ומתזמנים את הסגר למועד חגי ישראל. מה שמזכיר את הסיפור על אותה ספינה שטולטלה בלב ים, וכשחיפשו המלחים להקל את המשא, זרקו לים קודם כל את הטלית והתפילין של היהודי. כאילו שביולי־אוגוסט הנגיף גם הוא נפש, וחזר מחופש כחרדי בערב יום הכיפורים.

תגידו אתם: יש עוד קבוצה בישראל שהייתה נכנסת לסגר מרצון למען מטרה מקודשת בעיניה?! אגב, אפשר לבדוק את זה באופן פשוט: הפגנות בבלפור רק לאלו שהיו נעולים 40 יום בקפסולה. יאללה, מי בא?

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook