אני מכיר איזה מישהו שחטף קורונה. כלומר, אשכרה חלה בחרא הזה. האמת היא שהוא עבר את העניין די סבבה. שבועיים גרוסו מודו, ואז חזר לחיים. זה בטח לא שפעת. אף שפעת לא זרקה אותו ככה, אבל באופן יחסי למגפה שעצרה את העולם הוא אמר שהיה די סביר. ואז המחלה הסתיימה. והוא קיבל אישור לחזור לחיים. ובהתחלה הכל היה סבבה, גם אם טיפה לקח לו זמן להסדיר נשימה אחרי מאמץ, וכל מיני כאבי ראש ממושכים, שדומים להם מעולם לא סבל לפני כן; וקשיים משונים להירדם, בגלל איזו עייפות כרונית קלה, שלכאורה אמורה להרדים את הבנאדם, אבל בפועל רק ערערה את כל הריתמיקה של השינה. אבל זה לא העניין. העניין הוא שחוש הטעם שלו נפגע. הוא לא יודע לומר כמה, ובפועל ממילא אי אפשר למדוד טעם ואת רמת החוויה החושית, אבל הוא מספר לי שהוא מרגיש את טעמם של דברים ומזהה אותם, אבל שהכל, כאילו, קצת כמו מבעד למסכה או מטפחת. היה פעם מדור מהמם ב'הארץ' ששמו היה 'הנשיקה מבעד למטפחת'; אז כזה: חוש הטעם שלו כמו עבר איזה פלטור, וכל חוויה שבלוטות הטעם וחוש הריח שלו מצליחים לשקלל לביס או ללגימה או לרחרוח, קצת פחות מורגשת. כלומר, הווליום ירד. ואפילו דברים בעלי טעם עז מאוד מובחן ומודגש – הוא מזהה, אבל זוכר שהעוצמה שלהם והמוחשיות המתפצפצת לו בחיך הם אחרים. מוחשיים יותר, מובהקים יותר, נוכחים יותר. הוא דיבר עם הרופא שלו ושאל מה לעשות, והרופא אמר "אנא עארף?" (אבל בשפה של רופאים), ועכשיו חבר שלי לא יודע אם הוא יידע אי פעם להגיד מה טעמו האמיתי של מזון, או שתמיד יהיה זה איזה זיכרון קלוש של משהו שפעם היה ברור ובסיסי וקל לזיהוי, ועכשיו הוא שריד של אותו הטעם – שהזיכרון החושי משחזר, הרבה יותר מאשר הפה והמוח מזהים וחווים באמת.
וכמובן הוא נלחץ מאוד והתחיל לקרוא כל מה שאפשר לדוג בגוגל. ויש רק מאמרים שמסבירים שהמדע טרם למד בעצם את המחלה לעומק, ובעיקר את ספיחי הפוסט־מחלה. והוא עכשיו לחוץ שלעולם יהיה טיפה תשוש ("זה הגיל", אמר הרופא. "והלחץ". והוסיף, על הדרך: "זה גם יכול להיות סימפטום של חרדה מתמשכת או ריאקציה לפוסט־טראומה". והפנה אותו לפסיכיאטר. שיהיה, מה שנקרא), וטיפה לא מרוכז; אבל בעיקר: שלעולם לא ייהנה כראוי מאוכל, או אפילו יידע לדחות מעליו מזון שאינו מושלם. כי דבר אחד צריך לדעת על הבחור: הוא חזק בענייני מסעדות טובות וארוחות מושקעות, וחובב תוכניות ריאליטי אוכל, ונרשם לסדנאות בישול ביתיות (כולל אחת ממש מוצלחת בזום!) ורכש סט סכינים מהודר וסינר וכל מיני כלים כאלה של בשלנים, שאף פעם לא הבנתי מי רוכש אותם ובאיזה הקשר אדם צריך מכשיר שיעזור לו לנפות אבקת מנגולד שטחן דק־דק. ופתאום, לא רק שהוא פחות משתמש בכל הכלים האלה, ופחות מזמין אוכל ממסעדות, ופחות אומר לאשתו ולארבעת הילדים ש"היום ארוחת ערב על אבא" – ודופק להם איזו תצוגת תכלית של אודישן ב'מאסטר שף'; הוא גם ראה שפחות מתחשק לו לאכול בעצמו. וקצת עבר לו התיאבון, לא רק מלאכול, אלא גם מלחשוב על אוכל ולהתעניין באוכל ולחוג סביב כל מיני דברים שקשורים לאוכל. והוא אפילו השתמש במילים "אימפוטנט טעם" כדי לתאר את עצמו. או להגדיר, בעצם.
–
ובעצה אחת איתי (כי אני גאון) הוא החליט לאכול שבוע רק דברים ממש חריפים או ממש מתוקים, או ממש עזים בטעם, כדי לנסות להעיף סטירה לבלוטות שלו ולתת להן טיפול בהלם ולעורר אותן. ובכל אופן, הוא התחיל לאכול דברים עם כורכום וסחוג וטבסקו ועם ארבע כפיות סוכר ועם יותר מקורט של פלפל. כאלה. וכעבור שבוע הוא אמר לי שאני גאון (בחיים לא הייתי אומר דבר כזה על עצמי), ושהוא חושב שחוש הטעם שלו חזר. אבל כעבור כמה ימים כתב: "אחי, לארטישוק הירושלמי יש טעם של קרטון". והשבתי בתמימות: "איפה קנית אותו? בטח ארטישוק פגום". והוא אמר לי, "לא, אידיוט. זו האימפוטנציה. היא חזרה". ואז הוא ניסה ללעוס מסטיק כדור צבעוני ענק, מתוך הערכה שמשהו בפעולת הלעיסה ימריץ את בלוטות הטעם, אבל ברור שזה לא המריץ כלום והוא רק נהיה אחד מאלה שמסתובבים בעולם עם מסטיק ענק בפה ולועסים אותו כמו איזו תלמידה בחטיבה שמתאמנת על בלונים. ואז הוא הפסיק גם עם זה. ועבר לדיאטת מיצים ומים, כדי לנקות את המערכת. ובזמן הזה – מדובר בכחודשיים – הוא איבד איזה שבעה־שמונה קילו, ואפילו היה קצת מבסוט שהצליח להיפטר משומן מיותר בגילו. אבל השמחה הסתיימה מהר, כי אשתו אמרה לו שהוא נראה "כחוש", ובאיזו ישיבת זום שהשתתף בה בעבודה המנכ"ל שאל אותו (בפורום הנהלה!) אם הוא עדיין חולה, כי הוא "נראה לא משהו". והוא השיב, "לא, לא, בריא כשור", מכיוון שפחד שהמנכ"ל התחיל להכשיר את הקרקע לפיטוריו, על רקע הקורונה, יען כי הסמנכ"ל הכושי עשה את שלו – הסמנכ"ל הכושי יכול ללכת. והוא בכלל אשכנזי יותר ממני. כלומר, הכי רחוק מכושי שאפשר לדמיין. וכמובן הוא התחיל לאכול סרטים שבגלל שהוא אימפוטנט טעם, וקצת תשוש, וטיפה כחוש (והולך בסתר לפסיכיאטר) כל החיים שלו ייחרבו והוא יישאר בלי עבודה, ואז בלי אישה, ובלי ארטישוק ירושלמי, ובלי טעם הגלידה החדש שנורא אהב לפני הקורונה. פקאן מלוח, כמדומני.
אז הצעתי לו שיתחיל לעשות ספורט, כי אולי ככה הדם יתחיל להיות מומרץ בוורידים ומשהו ישתחרר. והוא אמר לי בטון חמוץ: "גאון גדול אתה לא". ולא ידעתי אם הוא אומר זאת באירוניה, וחוזר בו מהצהרתו הקודמת, או שהוא עדיין סבור שאני גאון, אבל שונמכתי מ"גאון גדול" ל"סתם גאון". ואם אני רק "סתם גאון" אז אולי אני לא כזה גאון גדול, כמו שלפעמים אני מאמין על עצמי כשאנשים אומרים לי עליי. וכשהוא אמר "בוא, אחי, אתה לא מבין כלום במחלה הזאת. ואם אתה לא מבין שום דבר באיזה נושא, העצה הכי טובה שלי היא פשוט לסתום את הפה". וכשהוא הציע לי לסתום את הפה בכל מה שנוגע לקורונה, הבנתי ששונמכתי מתחת לכל רף גאונות (אפילו סטנדרטית), ועברתי לשייט על הספקטרום של הבינוניים, שחושבים שהם אינטליגנטים נורא רק בגלל שהם למדו בבליך וקיבלו פעם מחמאה מהמורה להיסטוריה ש"זו הייתה אבחנה יפה, שי". אז קיבלתי מחמאה מהמורה להיסטוריה בכיתה י' (שלומית רוזנברג), אבל גאון אני לא. זה כבר די ברור. ואני גם כבר פחות חבר שלו, כי הוא גם תשוש כל הזמן, וגם קצת כחוש, וגם מוישה אופניק, וגם חרדתי, וגם אימפוטנט אוכל, וגם חושב שאני לא גאון, אז מה לי ולו בכלל? וקצת התרחקנו.
ואז עלה לי רעיון! וכתבתי לו: "אחי! אלכוהול. תנקה את המערכת עם אלכוהול. אלכוהול מחסל מיקרובים. קח לעצמך שבוע וודקה ותנסה את זה!", והייתי מאוד מרוצה מעצמי על ההברקה, גם כי זה באמת היה רעיון טוב בעיניי (על גבול הגאוני), וגם כי קצת רציתי שזה יפתור לי את הברוגז המתהווה עם החבר, וגם יפתח איזה פתח להצלת הרבה קורבנות של פוסט־קורונה, שהמדע עדיין לא הספיק ממש להבין מה הקטע שלהם ושל הסימפטומים שלהם. והוא לא השיב להודעה, אפילו שהיו סימנים כחולים. ואחרי יומיים, כששלחתי לו "אחי, מה תאמר?", גיליתי שאני חסום אצלו בווטסאפ. ואז נהיה לי טעם מר בפה ובמחשבות. אבל לא עז. עמום כזה. כמו של אימפוטנטים.
–
- על קורונה, אילומינטי וסיגרים, או: בואו נשחה קצת בים הקונספירציה // הטור של שי גולדן
- רולטת הקורונה // הטור של עמית תומר
