היה זה ב־1996. דמם של קורבנות השלום ניגר ברחובות גוש דן. פרס הלך לבחירות והתמודד מול צעיר כריזמטי העונה לשם בנימין נתניהו. לאחרון, לכאורה, לא היה סיכוי. אבל הציבור החרדי העניק לו את הניצחון השברירי. "נתניהו טוב ליהודים" היה הקמפיין שבעטיו הלכה מדינת ישראל לישון עם פרס והתעוררה עם נתניהו. מאז, בכל הזדמנות, נתניהו ראה בציבור החרדי שותפים טבעיים, והם התמסרו לו בקלות ואף סלחו לא פעם על בגידות כאלו ואחרות. הפעם, נראה שלא עוד. הבגידה האחרונה של נתניהו, ששיאה בהחלטה על הטלת סנקציות פליליות על לומדי תורה, היא קו שבר שאולי בלתי אפשרי לאחותו.
הטרגדיה היא בכישלון המסר. כמו בעידן ההתנתקות, שבו הציבור הדתי לא הצליח להתנחל בלבבות, כך החרדים לא הצליחו להעביר את המסר שלפיו מדובר הפעם בציפור נפש, לא בעוד מחלוקת פוליטית שגרתית. מבחינת הציבור החרדי, זהו נשק להשמדה המונית במגרש הפוליטי. זו הדוגמה, זו גם ההרגשה. והטענות? הן לנתניהו – ורק לנתניהו. יאיר לפיד לא חייב לציבור החרדי מאומה. ואפילו בנט עוד לא הלך איתנו לשום מהלך פוליטי. מי שחייב לציבור החרדי את שלטונו, פעם אחר פעם, זה נתניהו. והקולות בקהל הזה שקוראים להתנתק ממנו סופית מעולם לא היו רמים יותר.
הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.
