"החילוני התל אביבי נהיה לא רלוונטי" – במילים האלה נפתח ראיון נרחב עם יועז הנדל שפורסם לפני כחודשיים ב'ידיעות אחרונות'. הראיון נועד לקדם ספר חדש של הנדל, אבל הוקדש ברובו לקידום התזה של המחבר על חילופי האליטות בחברה הישראלית. הנדל, מתנחל לשעבר, דובר של נתניהו לשעבר, חובש כיפה לשעבר, ונציג נאמן של כל הלשעבר הזה גם בהווה, הסביר כיצד הציונות הדתית החליפה את השמאל החילוני כאליטה המובילה בישראל; ומדוע האליטה המוחלפת למעשה אינה חשובה יותר.
רענן שקד, בתפקיד המראיין, אימץ את הנרטיב הזה בהשלמה. "זו המדינה שלהם, ההצגה שלהם", כתב בנימת השמאל־המיואש־מעצמו. "אנחנו רק קהל כמעט חסר השפעה. […] הימין ההולך ומקצין הוא המרכז החדש, וכל השאר – אני, למשל – לא רלוונטי".
שווה להתעכב על הראיון הזה, כי הקביעות הנחרצות שהופיעו בו מייצגות שיח רחב הרבה יותר שמתקיים בישראל מאז הבחירות האחרונות. הניצחון הפוליטי־דמוגרפי של הימין והדתיים תורגם למסקנות מרחיקות לכת לגבי עתידו של הציבור ה"אחר" בישראל, זה שהביא 40 מנדטים למפלגות העבודה, יש עתיד ומרצ. הנדל ושקד (נזכיר – לא איילת, רענן) ניסחו היטב את מה שנאמר באינספור שיחות, בין אם בבתי קפה או בבתי כנסת: הציבור הזה, שמייחס לעצמו את מניית הזהב בהקמת המדינה, כבר לא רלוונטי בישראל 2016.
הנדל צודק בקביעתו שהיו חילופי אליטות בחברה הישראלית. הציונות הדתית שולטת כבר שבע שנים רצופות בלשכת ראש הממשלה. חובשי כיפות בעבר ובהווה מפקדים על המוסד, השב"כ והמשטרה, ומחזיקים בעמדות בכירות במערכת המשפטית. בפורום מטכ"ל של צה"ל אין אף קצין דתי בהווה, אבל העתודה מבטיחה שיהיו לא מעט כאלה בהמשך. חילוני שאינו גזען או פרנואיד לא צריך לראות בזה בעיה – לכל היותר אתגר – והוא בוודאי לא צריך להסיק מכל זה שהחילונים בישראל איבדו את תפקידם. ההפך הוא הנכון. ככל שהאליטה הדתית החדשה מעמיקה את אחיזתה במוקדי הכוח, האליטה החילונית הישנה הופכת לנכס קריטי יותר עבור השלטון.
****
לפני קצת יותר משנתיים עמד האיחוד האירופי לקבל את ההחלטה החמורה ביותר שלו נגד ישראל בגל הסנקציות הנוכחי: הוצאת האוניברסיטאות הישראליות מתכנית המחקר והפיתוח 'אופק 2020'. הנזק הכלכלי נאמד במאות מיליוני יורו, את הנזק התדמיתי אי אפשר בכלל להעריך, והסיבה לכל זה – מחלוקת לגבי החרגת ההתנחלויות – הייתה פתח לתסבוכת מדינית ענקית.
הקבינט המדיני־ביטחוני התכנס בבהילות. נתניהו, יועצו יוסי כהן וסגן שר החוץ דאז זאב אלקין, שלושה אנשים רלוונטיים מאוד אליבא דיועז הנדל, ניסו לשכנע את האירופאים לשנות את רוע הגזירה – לשווא. בירושלים כבר עמדו להשלים עם כך שאין מה לעשות. אבל מי שחילצה את ה"רלוונטיים" מהדילמה הבלתי אפשרית – לוותר על התקציבים ולפגוע במחקר הישראלי (שנתניהו כל כך אוהב להשוויץ בו) או להסכים לתכתיב האירופי ולהפקיר את המתנחלים – הייתה אישה בלתי רלוונטית בשם ציפי לבני. היא התקשרה לשרת החוץ של האיחוד האירופי, הסבירה לה שישראל מקיימת כעת מו"מ עם הרשות הפלסטינית, ושכנעה אותה להרפות.
אנקדוטות כאלה חזרו על עצמן פעמים רבות בשתי ממשלותיו הקודמות של נתניהו. אהוד ברק, שמעון פרס, יעקב פרי, כולם לא רלוונטיים בכלל, עד שפתאום צריך מישהו שיכול לדבר עם אנשים רלוונטיים מאוד בוושינגטון, בלונדון ובברלין, שלא ממש מתרשמים מהמטבעות העתיקים שנפתלי בנט מחלק באולפני טלוויזיה בבריטניה או ממדיניות החוץ של ציפי חוטובלי. גם כשהשמאל הלך לאופוזיציה, התופעה נמשכה. בקיץ האחרון, כשנתניהו ניהל מאבק עיקש להכשלת הסכם הגרעין עם איראן, שני שחקני החיזוק החשובים ביותר שלו היו יצחק הרצוג ויאיר לפיד. הוא השתמש בהתנגדותם להסכם בשיחות שקיים עם חברי קונגרס ועם ארגונים יהודיים בארה"ב.
הפוליטיקה היא רק חלק מהסיפור. האזינו לאופן בו נתניהו, וכל הדגמים המיניאטוריים שלו שנוצרו פה לאורך השנים, מציגים את ישראל כלפי חוץ. מול קהלים נוצריים דתיים, המסבירנים שלנו מדברים על ישראל של יועז הנדל. אבל מול כל שאר העולם, ממערב למזרח, הם מדברים על ישראל של רענן שקד: תל אביב ("כמו ברלין") וקיבוצי עוטף עזה ("יוצרים חיים בצל הטרור"), הומואים ולסביות ("חלק מהפסיפס הישראלי"), היי־טק וטבעונות, בג"ץ וחופש העיתונות, ישקר ואינטל, סמי מיכאל ונטלי פורטמן, יחידה 8200 וחיל האוויר (54% מהקולות ב"קלפיות הטייסים", אגב, הלכו לגוש העבודה־מרצ־לפיד בבחירות האחרונות). ישראל הזו, שנתניהו ושות' מציגים בעולם כ"ישראל האמיתית", היא מדינה שבה ה"בלתי רלוונטיים" כבר מזמן לא לבד, אבל הם עדיין רלוונטיים מאוד.
האמת הפשוטה היא שככל שהאליטה החדשה של הנדל הופכת עוצמתית יותר, כך גובר הצורך שלה באליטה הישנה, האחרת. ככל שהממשלה ימנית יותר, המצב בשטחים אלים יותר והביקורת בעולם בוטה יותר, גובר הצורך בקיומה של "Israel you won't hear about in the news". הצורך לכסות על יותר ויותר בעיות מצריך עלה תאנה רחב במיוחד.
השמאל־מרכז בישראל לא בחר את התפקיד הזה, אבל גם לא יכול להיפרע ממנו. כל עוד יש תל אביב, ומרכז פרס לשלום, וכתבות "האיש שיחליף את נתניהו" בעיתונות הבינלאומית (גנץ? אשכנזי? איימן עודה?) – ההצגה תימשך. לכן הנדל טועה באבחנה ש"החילוני התל אביבי לא רלוונטי", אבל היה מדייק אם היה אומר שגבולות הגזרה שלו ברורים. הוא יכול להשפיע על הנראות, אבל לא על המדיניות. לא בגלל שזה התחום של הדתיים; בגלל שאין מדיניות. יש רק תגובות־נגד וכיבוי שריפות.
***
שינוי אמיתי במשוואה הזו יכול להיווצר רק בעקבות עלייתה של אליטה חדשה נוספת, זו שהנדל ושקד כלל לא הזכירו בשיחתם: האליטה החדשה הפלסטינית. גם אצלם יש חילופי אליטות, והדור הצעיר כבר לא מעוניין בחלומות של אבותיו. בנו של אבו מאזן ניסח זאת היטב: הבנו שלא תהיה מדינה, רוצים רק תעודת זהות כחולה והצבעה לכנסת. ביום שהאליטה הזו תדיח סופית את קודמתה, שעדיין עסוקה ב"תהליך השלום" ובהחלטות או"ם סמליות, אף עלה תאנה תל אביבי כבר לא יוכל להסתיר את השאלה הפשוטה – למה בעצם, אחרי 50 שנות התנחלות, ישראל לא נותנת לאנשים האלה זכויות אזרח?
במשך עשרות שנים ישראל מספרת לעצמה ולעולם שהמצב הזמני בשטחים ייפתר בעתיד, באיזה סבב שיחות באירופה; עד שזה יקרה, אפשר לדבר על סייבר ומחול מודרני. לנתניהו ולאליטה התומכת בו, זה מצב נוח. אבל סופו כבר נראה באופק – כך לפחות מעריכים בצה"ל ובשב"כ. השאלה הגדולה היא איזו אליטה תאסוף את השברים אחרי שהוא יתפוצץ: הישראלית הישנה או הפלסטינית.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
צילומים: גיל כהן־מגן, מוטי מילרוד, אמיל סלמן, 'הארץ'
