את הגבעה הירוקה שבה שוכן המאחז אביגיל אפשר לראות בנסיעה מכביש 317, המחבר את התנחלויות דרום הר חברון, שהוקמו במרכזו של השטח המכונה מסאפר יטא. מדובר בשטח המרעה ההיסטורי של העיר יטא, שממנה יצאו רועי הצאן והחקלאים. במשך דורות הוא התנהל כיחידה אחת, עד שהכביש, כמו הקו הירוק, ביתר אותו.
הדרך אל המאחז עוברת בכביש גישה סלול. כמה מאות מטרים לתוכו בטונדה מבשרת לבאים: "שטח אש, הכניסה אסורה". למאחז אביגיל ולמעיין שעליו השתלטו המתנחלים אין דרך אחרת להגיע, וכך, בפועל, איסור הכניסה מכוון לתושבים מסוימים, ספציפיים, של מסאפר יטא, ולא לתושבי אביגיל ולמבקריהם.
אש בשטח
בכביש הגישה לאביגיל מעכב אותי שוטר, מבקש תעודת זהות ושואל למעשיי. סיור באזור כדי להתרשם, אני אומר. "זה מקום קצת מוזר להסתובב בו", הוא משיב, ולאחר כמה דקות מציע להראות לי את הדרך למעיין שנמצא סמוך לכפרים א־תוואני וח'ירבת א־רכיז, שאליו אין לו גישה. לאחר דקות ספורות השוטר עוצר לידי שוב, מלווה אותי ברכב, כמתריע שהוא כאן.
אני ממשיך בדרכי למאחז שבו גן שעשועים, מעיין גדול וכמה פועלים פלסטינים שבונים בתים חדשים. מהתצפית אפשר להבין את המבנה ההיסטורי של מסאפר יטא: הרחק במערב נמצא המרכז העירוני יטא שבו גרים כיום כמה עשרות אלפי פלסטינים. מזרחה משם נמצאים שטחי מרעה ושטחים חקלאיים המשתפלים לכיוון ים המלח.
בשטחים האלה קיימים יישובי קבע כמו סוסיא וא־תוואני וגם חרבות. הח'רבה היא מערה או התיישבות לא קבועה שבה עברו חקלאים תושבי יטא לגור במהלך העונה. ההליכה מיטא לשטחי המרעה והשדות ארוכה, וכך התפתחה תרבות של חקלאים יושבי מערות. באזור חיים כ־4,000 פלסטינים, רובם חקלאים.
חלק מההתיישבויות הללו הפכו עם השנים ליישובי קבע, ותושבים ארעיים אחרים המשיכו במנהגם לחזור ליטא מחוץ לעונה. אורח החיים המסורתי לא הופרע עד 1967, כשאזור מסאפר יטא נכבש בידי ישראל, ובשנות ה־80 הכריז צה"ל על שטח אש שבתוכו נמצאים 12 כפרים פלסטינים.
שטח אש יכול להיתפס כלגיטימי ומתבקש – צה"ל זקוק לשטחים לאימונים בקרבה לבא"ח נח"ל שנמצא בקרבת מקום, והשטח מתאים מכיוון שהאוכלוסייה בו דלילה יחסית ולא דרוש פינוי נרחב לטובת אימונים באש.
מיעוט האימונים בשטח במשך השנים עשוי לערער את האמונה בנחיצותו של שטח האש לצורכי אימונים, ומעקב אחרי גבולותיו וגבולות נוספים באזור מוביל להבנה טובה יותר של מטרתו העיקרית, הסמויה: פינוי הפלסטינים ממסאפר יטא.
חוק למתנחלים
את המקורות הרעיוניים לפינוי מסאפר יטא אפשר למצוא כבר בתוכנית אלון, שבמסגרתה הציע יגאל אלון לחלק את הגדה המערבית לשטחים שיסופחו לישראל ולשטחים שיהיו חלק מישות פלסטינית עצמאית.
יטא הייתה אמורה להיות חלק מן האזור הפלסטיני בתא שטח שבו נמצאות גם חברון ובית לחם, ולעומת זאת, אזור מסאפר יטא אמור להיות חלק המדינה היהודית ולחצוץ בין האוטונומיה הפלסטינית לירדן. תוכנית אלון לא התקבלה באופן רשמי, אך סיור בשטח מלמד שבפועל זו המדיניות של ישראל.
במסמך משנת 1981 שפרסם מכון עקבות הציע אריאל שרון להכריז על שטח אש כדי למנוע את ההתפשטות של ערביי הר חברון לכיוון המדבר. שטח האש הוכרז ועבר שינויים עם השנים, ובמפה אפשר לראות שהשטח ה"רטוב" כולל בתוכו יישובים פלסטיניים בלבד.
לעומת זאת, ההתנחלויות נמצאות באזור יבש של שטח האש או מחוצה לו. קווי שטח האש, שמטרתם אימון כוחות, נקבעו באופן קוסמי לפי הלאום של האוכלוסייה שמאכלסת כל יישוב.
זוהי דוגמה לגבול ששורטט כביכול למטרה אחת, אך נועד למטרה אחרת. מלבדו, מסאפר יטא מלא בגבולות כאלה.
במשך השנים עבר הכפר סוסיא, שנמצא כמה קילומטרים מערבה ליטא, גלגולים רבים. לאחר כיבוש השטח עדיין שכנו בשטח מספר משפחות, עד שמדינת ישראל הכריזה עליו כ"גן ארכיאולוגי" ופינתה אותן. המשפחות עברו לצדו השני של הכביש והקימו שם כפר. באורח פלא, באתר הארכיאולוגי מתגוררות באין מפריע כמה משפחות של מתנחלים.
לעומתם, תושבי סוסיא הנודדים כבר פונו כמה פעמים בידי צה"ל, פעם אחת בניגוד לצו ביניים של בג"ץ. הצבא טען שמדובר ביוזמת מפקד בשטח שלא אושרה בידי הדרגים הבכירים.
כיבוש זוחל
כיום סוסיא הוא כפר קטן ובו כמה משפחות. לאחרונה הוקם בו גן שעשועים קטן, ופעילים אחדים ישנים במקום, לנוכח התקפותיהם של מתנחלים המנסים לגרש מהמקום את הפלסטינים. לפני עשר שנים הגישה עמותת המתנחלים רגבים עתירה לפינוי הכפר, ומאז מוטלים על מבניו צווי הריסה.
במטרה להתמודד עם סכנת הפינוי, ניסו התושבים, בתמיכת מדינות אירופיות, להגיש תוכנית מתאר לאישור המפקד הצבאי, כדי שיינתן להם אישור לבנות מבני קבע. התוכנית נדחתה, בטיעון שהכפר צמוד לכביש ראשי, מה שאוסר בנייה לפי הוראה
עותמאנית שעדיין תקפה באזור. במציאות, "הכביש הראשי" המדובר אינו סלול ואי אפשר להגיע עליו מסוסיא. ניסיון לנסוע בו ברכב פרטי לכיוון יטא הוביל אותי לפניית פרסה.
כך או כך, תוכנית המתאר לא אושרה, ועל כן כל בנייה בכפר אינה חוקית. בשל כך, מספרים התושבים הפלסטינים, הצבא הורס פעם אחר פעם בורות מים, בתים ופנלים סולריים, מותיר את התושבים להתמודד עם ימים של חום נוראי בקיץ או קור מקפיא בחורף, ללא הגנה.
בתצפית מהכפר, אפשר לראות את ההתנחלות סוסיא שהוקמה בשנות ה־80, כחלק מרצף ההתנחלויות בדרום הר חברון, אלה המפרידות בין יטא למסאפר יטא. בזמן שלכפר סוסיא לא אושרה תוכנית מתאר, להתנחלות סוסיא קיים "שב"מ" (שטח ביטחוני מיוחד) – שטח סביב יישובים יהודיים שהכניסה אליו אסורה כדי לאפשר הגנה על ההתנחלויות. לא תמיד קיים צו מלווה במפה שמראה מהו השטח הביטחוני המיוחד, אך הצבא אוכף אותו בשטח, והדבר מאפשר להתנחלות לבלוע שטחים נוספים סביבה.
כך, את הכפר סוסיא מקיפים מטעי זיתים ששתלו המתנחלים, ובאמצעותם הם קובעים גבולות חדשים בשטח, בונים פרגולה מרוחקת מההתנחלות או שותלים מטע, מה שמחייב את הצבא להגן עליהם, להכריז שב"מ נוסף ולנגוס בשטח שבו לפלסטינים עדיין מותר להסתובב.
בדרך הזו נורה למוות עמאר שפיק אבו עפיפה, סטודנט פלסטיני בן 19, שטייל ליד מצפה ארי פולד שהוקם בידי מתנחלים, וזוהה על ידי התצפיתניות כ"חשוד" מפני שהסתובב בשטח לא רשמי שאסור לפלסטינים לחצות.
אריאל שרון מגויס
עקב בצד אגודל הפך כביש 317 לגבול פיזי. בשלב מסוים החליט צה"ל לבנות גדר בטון לצדו, והשתמש בצידוק הביטחוני. אט־אט הוקמה חומה נמוכה, המגיעה לגובה הברכיים של המפגע הפוטנציאלי שאותו מבקשים לעצור. בעתירות שהוגשו נגד החומה טענו ארגונים שונים שלא רק שהחומה אינה תורמת לביטחון תושבי האזור, היא אף פוגעת בו מפני ששרידים מהגדר שנהרסה פזורים בשטח, גובהה מאפשר מסתור נוח, נקודת משען, וכל תרומתה הביטחונית הפוטנציאלית היא מניעת מעבר כלי רכב.
בינתיים תושבי מסאפר יטא נאלצו להקיף את החומה כדי להביא מכליות מים לכפרים, בזמן שבורות המים נהרסים, ובין השאר, בשל כך המחיר שמשלמים התושבים על קוב מים גבוה עשרות מונים ממחיר המים בישראל.
אף שבג"ץ קיבל את עתירות תושבי הכפרים, צה"ל נעמד על רגליו האחוריות וסירב להרוס את הגדר. הטיעון שבו השתמשו בשעתו: אריאל שרון, ראש הממשלה שהיה שרוי בתרדמת באותו הזמן, הורה לא להרוס אותה. אותו שרון שביקש להפריד בין תושבי מסאפר יטא ליטא ובין ערביי ההר לערביי המדבר גויס על ערש דווי להגן על גבול שממשיך את תוכניתו.
רק לאחר שנפסק שצה"ל ביזה את בית המשפט כשלא ציית לצווים, הוסרה המסכה מעל לכוונות האמיתיות של הגבול המאולתר, והגדר נהרסה.
שמחות קטנות
אני ממשיך מכביש 317 לכפר א־תוואני, שהוא חזית המאבק של תושבי מסאפר יטא. בכפר יש כמה עשרות משפחות, מרכז קהילתי קטן המאכלס מתנדבים ובית ספר שבו
לומדים ילדי האזור. במקום אני פוגש מתנדבים איטלקים שחזרו לאחר הפוגה בשל הקורונה, אז תפסו את מקומם מתנדבים ישראלים שישנו שם.
אני עולה לגבעה המפרידה בין הכפר להתנחלות מעון וחוות מעון. האחרונה, מוקד משמעותי של אלימות מתנחלים, היא הסיבה להגעת המתנדבים – בדרך העוברת בין ההתנחלות למאחז צועדים ילדים מכפרים שונים לבית הספר, ולאחר שהותקפו כמה פעמים בידי מתנחלים, הגיעו המתנדבים ללוות את הילדים.
זמן לא רב לאחר מכן, הותקף פעיל־מתנדב בידי מתנחלים ששברו את אפו, ואז החל צה"ל ללוות את הילדים עם המלווים עד לנקודת המפגש. נוסף על כך המתנדבים מלווים את החקלאים ואת רועי הצאן, כדי לתעד את האלימות ולמנוע אותה.
בהשוואה לכפרים אחרים במסאפר יטא, א־תוואני יוצא דופן משום שזכה למה שמכונה "פוליגון" – אזור מתוחם שבו התושבים יכולים לבנות ללא תוכנית מתאר. אך הפוליגון הוא חרב פיפיות: לצד הבנייה הוא מגביל את שטח הכפר, מקבע את גבולותיו ולא מאפשר לו להתרחב. חרב ההריסה המוטלת מעל ראשיהם של תושבי הכפרים גורמת להם לשמוח בגבול שהם רואים כלא צודק, בזמן שהם רואים כיצד מאחז לא חוקי שהוקם ממש מעליהם מסכן אותם ואת ילדיהם וזוכה להתעלמות מוחלטת מצד הרשויות.
עובר ושב
הכניסה והיציאה מהגדה המערבית מדגימות עד כמה גבולות האזור גמישים. הכניסה קלילה, חלקה, ואף אחד לא בודק מאיפה באת ולאן אתה הולך. עם מספר צהוב לרכב, גם היציאה אינה מורכבת – מבט למאבטח הפרטי במחסום, "ערב טוב" שיבין שאני דומה לו, ואני רשאי להמשיך בדרכי. עבור הפלסטינים, לעומת זאת, ישנו מחסום אחר, שלצידו מחכים להם רכבי ההסעות.
באותה מידה, גם הקו הירוק הוא גבול שלא קיים עבורי, אך נוכח מאוד עבור אחרים שפרנסתם תלויה במעבר או בכך שתושבי אביגיל יאפשרו להם לצאת מביתם ולהיכנס אליו.
שטח האש 918, השב"מ של סוסיא והגדר של 317 הן רק דוגמאות לגבולות שמתחפשים לביטחוניים אך מסתירים מטרה אחרת. כאשר מסתכלים על כל גבול בנפרד, במנותק מההיסטוריה של הסביבה וממארג האינטרסים של כל הגבולות גם יחד, אפשר בנקל לאבד את התמונה הכוללת.
לכל גבול כזה עלולה להיות הצדקה, וכאשר ממקדים את המבט היא אפילו יכולה להיות טובה. כך, הניסיון להפריד בין יטא לשטחי המרעה והכפרים ששוכנים לצידם ובין הפלסטינים השוכנים בהר לבדואים בנגב עשוי להיראות כמהלך הגיוני.
אך אם נסתכל על כל צעד וצעד ונבין את ההקשר ההיסטורי לתוכנית שגיבש יגאל אלון מיד לאחר כיבוש השטחים, קשה לא להגיע למסקנה שמאחורי השרטוט המחודש של הגבולות באזור עומדת מטרה אחת: ריקון מסאפר יטא מתושבים פלסטינים ודחיקתם למרחב העירוני. הגבולות הללו נבנים על תפיסה ישראלית בסיסית: כששיקולי הביטחון רועמים, המוזות שותקות.
