תודו שלא ברור מי בדיוק יוזם ועורך את הסקרים, המנסים לסמן את מדד שביעות הרצון או האושר של אזרחי ישראל. הסקרים האלה, שמהם עולה תמיד שרוב האנשים כאן חושבים שהחיים שלהם בסבבה גמורה.
איך זה שכל הצרות שכולם מקטרים עליהן נמחקות באחת, כשאנשים נדרשים לתאר את חייהם בחברה השסועה, האלימה והקשה הזאת. איך מתיישבת הקובלנה התמידית של כל אזרח, מכל קצות הקשת הפוליטית, הגיאוגרפית והמעמדית/עדתית, כלפי השלטון, המדינה, הממסד, המנהיגים; עם הסיסמה "בישראל הכי טוב"? הקלישאה שכמו נשלפה מאחד מכתביו הדביקים של בעל הטור לשעבר, כסוף השיער ורחב הכתפיים, שמדגמן עכשיו יומרה להחליף את ראש הממשלה.
אפשר אולי להסביר את התופעה הזאת כסוג של פסיכולוגיית הישרדות סבוכה. נראה שככל שמלחמת הקיום (המדינית והכלכלית) של הרוב הדומם בישראל מעיקה וקשה יותר, כך עולה הצורך שלו להבליט במציאות חייו את החלקים היפים והנעימים. אותו אלבום תמונות מנטלי של מסורת המשפחה והחברים הקרובים, נוף הארץ האהובה והקשר לשפה ולשלל הזיכרונות, מגן רותי ועד החבר'ה מהמילואים; המספק לו נחמה.
אפשר גם להניח שככל שגובר מבחוץ הלחץ על ישראל, ומתעצמת התחושה ש"כולם נגדנו", ומדינות וארגונים (שחלקם אכן מקוממים במתק השפתיים הצבוע שלהם) מטיחים בנו האשמות נוראות, ששום מדינה בעולם לא זוכה להן – כך גובר גם הצורך להוכיח לעצמנו שלא רק אנחנו נהדרים, אלא ש"יש לנו ארץ נהדרת". אחרת, אנה אנו באים.
********************
אבל המאמץ הזה, להוכיח ש"הכול בסדר", גובה מחיר כבד. זה כמו במשל על שתי הצפרדעים, האחת שנזרקת לסיר מים רותחים ומזנקת החוצה בחרדה, והשנייה שיושבת בתוך סיר מים פושרים ומתבשלת לאט, וכשהיא כבר נשלקת מאוחר לה מדי ואין לה כוח להימלט ממר גורלה. אנחנו נידונים כנראה להיות הצפרדע השנייה. עוסקים בלהט בשאלות הרות גורל כמו החתונה של בר רפאלי ורכילויות אחרות, ובינתיים טמפרטורת המים עולה ועולה.
במים המבעבעים סביבנו, אנחנו לא מסוגלים להבחין שהמדחום כבר עבר את הקו האדום של הסכנה. במקרה שלנו – הסכנה לדמוקרטיה. כל אפשרות לקפוץ החוצה, נחסמת לא רק בהשלמה קהת החושים עם טמפרטורת המים העולה בהתמדה שסיגלנו לנו, באשליה שכך נשרוד טוב יותר. האשליה הזו מונעת מאיתנו להתנער ולצעוק על מפעיל הדודים שיפסיק כבר. גם העובדה שהסכנה מתרגשת עלינו מכיוונים ומתחומים שונים, שהורגלנו לחשוב כי הם אינם קשורים זה לזה, תורמת לחוסר האונים ולהשלמה השאננה.
הנה כמה מהגורמים המקרבים אותנו לנקודת הרתיחה: התמוטטות הסולידריות. המשך העלייה המטורפת במחירי הדיור והמזון. העמקת הפערים בין מרכז לפריפריה בכל התחומים, ובעיקר בחינוך ובתעסוקה. קריסת מערכת הבריאות הציבורית (ושוב, בעיקר בפריפריה). הרחבת מעגל העובדים העניים, חסרי ההגנה. פרסום נתונים "מרוככים" של שוק העבודה והאבטלה וכיפופם על פי מדדים הנוחים לממשלה. הקירבה המחרידה של השכר החציוני לשכר המינימום. עצירת הצמיחה וצלילה לתוך מיתון. במשפט אחד – מעולם לא היו סיכוייו של ילד עני מהפריפריה לחיים של כבוד והצלחה נמוכים כל כך.
וכאילו בלי כל קשר: קיפאון מדיני המתקשט בהגדרה "ניהול הסכסוך", ומוביל לאיום על חיי אזרחים בישראל והרג לא מבוקר של אזרחים מהצד התוקף את ישראל. חיכוך הרה אסון בירושלים. הקצנת הפשיזם האלים שנוצר בהתנחלויות ואוזלת יד או התעלמות (?) השלטון מתוצאותיו הרצחניות.
העברת נכסי הטבע של המדינה בזה אחר זה, בעקביות ובחוסר אחריות, לידי קבוצה קטנה של בעלי הון הקשורים ברשת סבוכה של קשרים לראשי השלטון. ניפוח המונופולים שגם בראשם עומדים מקורבים. חיסול ממוקד של התקשורת החופשית ושל השידור הציבורי וחיזוק אמצעי תקשורת, המבטיחים הגנה על ראש הממשלה וסביבתו הקרובה; שלא לדבר על העובדה שכמעט מחצית מהציבור נחשף באופן יומיומי לשטיפת המוח הסלקטיבית של החינמון 'ישראל היום'. ועוד נתח לא מבוטל ניזון מחומרים סלקטיביים עוד יותר ברשת ובביטאוני ימין קיצוני. הסתה פרועה נגד ערבים אזרחי ישראל. התגברות השנאה כלפי מבקשי מקלט. החמרת הכפייה הדתית הממוסדת. והעמקת השליטה של גורמים משיחיים בממשל, בגופי הביטחון ובצבא.
****************************
אם מחברים את כל הנקודות האלה, הבלתי־מתחברות לכאורה, מתקבלת תמונה ברורה, המראה כיצד הצירוף של ניאו־ליברליזם אכזרי עם לאומנות משיחית בדלנית הופך את ישראל למדינה רעה לאזרחיה, במיוחד לחלשים וללא־יהודים שבקרבה. אלא שהסכנה הרעילה שמייצרים כל המופעים המוזכרים לעיל, ועוד רבים אחרים, משותקת באמצעות נסיוב הפחדה המוזרק ללא הרף לעורקיה של הצפרדע המתבשלת, משווק לה איומי שווא (הערבים נוהרים, האיראנים תוקפים), ומעוור את מבטה.
בתוך הסיטואציה הטרגית הזאת, נחצה בחודשים האחרונים הקו האדום העבה ביותר: הרצח המזוויע של משפחת דוואבשה, שכשלעצמו היה אמור לשקף לחברה הישראלית את השפל ההרסני שהיא נגררת אליו, הידרדר לאבסורד חדש כששר הביטחון משה יעלון הסביר שהרוצחים לא נתפסו כי "אנחנו יודעים מי האחראי, אבל לא מעמידים כרגע לדין כדי לא לחשוף מקורות מודיעיניים". מי שלא מבין שאמירה כזאת מעלה צחנה של משטרים אפלים, או לפחות סרחון של "בואו לא נקים עלינו את תג מחיר", כנראה כבר התחיל לאבד הכרה במים הרותחים.
אבל את הקו הכי אדום חצה בערב חג הסוכות מינויו למפכ"ל המשטרה של רוני אלשייך, סגן ראש השב"כ, שעמיתיו הוותיקים חששו, בצדק, שמא הוא, עם הקשר האמיץ שלו לגרעין הקשה של הימין המתנחלי המשיחי ביותר, ימונה לראש הארגון החשאי. עכשיו הצפרדעים יושבות בסיר ומקרקרות אם יפה או לא להיות נגדו, כי הוא דתי, או תימני, או שמן, או משופם, או חוקר פלסטינים ערמומי ומיומן, ובינתיים המרק המהביל שבתוכו הן צפות כבר כמעט מוכן.
–
צילום: פריץ כהן, לע"מ
–
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית
