{אושוויץ־בירקנאו, מאי 1944} – הצד של החיים

במאי 44' נלקח אבי לאושוויץ עם אמו, שני אחיו וקומץ קרובי משפחה נוספים – שלוש נשים ושבעה ילדים – לעבור את הסלקציה של ד"ר יוזף מנגלה על הרמפה בבירקנאו. כולם נידונו למוות מלבד אחיו הבכור של אבי שנשלח ימינה, אל הצד של החיים. כמה דקות לפני שנלקחו לתא הגזים דחפה סבתי את אבי לעבר אחיו הבכור. לך אליו, אמרה לו, אנחנו במשפחה לא משאירים אף אחד לבד, אל תשאיר את אחיך שם לבדו. היא הדפה אותו בכוח והייתה נחושה, לא הניחה לאבי לסרב או להתווכח כפי שאפשר לצפות מנער בגיל ההתבגרות, גם על הרמפה באושוויץ. לא ברור מדוע עשתה זאת. היא לא ידעה שהיא ובני משפחתה נידונים למוות בעוד בנה הבכור נשלח אל החיים. היא הייתה בטוחה שבתוך זמן קצר כולם ייפגשו. כך אמרו להם עד לרגע האחרון; הישארו רגועים, אתם נלקחים לעבוד בחוות חקלאיות במזרח. והיא האמינה.

היא הייתה אישה מאמינה. אבי גדל בבית חרדי בצ'כוסלובקיה. הדת הייתה מרכז עולמה של משפחתו. הרב היה הפוסק היחיד בכל שאלה. כשסבי רצה להגר לפלסטינה אסר עליו הרב לעזוב את צ'כוסלובקיה. בפלסטינה כולם חילונים, לא תוכל להישאר שם יהודי חרדי ולעבוד את אלוהינו, הוא אמר. סבי ויתר על תכניותיו ונשאר בצ'כוסלובקיה. שש שנים אחר כך הוא נתפס כשהעביר נשק לפרטיזנים ונורה למוות בידי חייל גרמני. במאי 44' הלכו בעקבותיו שאר בני המשפחה, מלבד אבי ואחיו הבכור.

שעה אחרי שדחפה את אבי אל החיים כבר לא הייתה סבתי בין החיים. הצלתו של אבי הייתה המעשה האחרון שלה בעולם. שבועיים לפני תום המלחמה ירה למוות שומר גרמני באחיו הבכור של אבי, שנרדם בעת עבודת פרך. מכל משפחתו נותר רק אבי בחיים. אחרי המלחמה הוא עלה לארץ מתוך שאיפה לחיות בין יהודים, למרות שאת הדת נטש לגמרי. אי אפשר לומר שהוא התפקר. זה היה תהליך עמוק הרבה יותר. אחרי המלחמה הוא איבד כליל את אמונתו היהודית. היכן היה אלוהינו כשהלכנו לתאי הגזים, הוא אומר לפעמים, מדוע לא נחלץ לעזרתנו, איך לא כרת את היד שהציפה את תאי הגזים בצקלון בי. זו מורשתו היהודית. את זה הוא ישאיר אחריו. יהודי לגביו הוא אדם שנולד יהודי, חווה את סבלות היהודים אולם אינו מאמין עוד באלוהי היהודים.

{ישראל, 2015} – בין גבורה וזיכרון להצדקת עוולות

193 אלף ניצולי שואה חיים בישראל, שני שליש מתוכם נשים. ניצול השואה המבוגר ביותר בעולם חי בחיפה. ישראל קרישטל, יצרן ממתקים בן 111, זכה בתואר אחרי שאליס הרץ זומר, שהייתה ניצולת השואה המבוגרת בעולם, נפטרה בלונדון בפברואר 2014 בגיל 110. ניצול אושוויץ הצעיר ביותר הוא פיטר גרינפלד מאשקלון, בן 74, גיבור ספרו של יוסי שריד, 'פפיצ'ק – הוא לא ידע את שמו', ששרד את הניסויים של מנגלה.

65 אחוז מהניצולים הם מעל לגיל 80. 13 אלף ניצולי שואה נפטרים מדי שנה. הכנסת ה־19 הייתה הראשונה שבה לא כיהן אף לא ניצול שואה אחד. בעוד כ־15 שנים אף ניצול שואה לא יהיה עוד בין החיים.

אילו יהודים נהיה כשהם לא יהיו יותר כאן בינינו. האם נחוש הקלה או רגשות אשמה. האם נהיה יהודים אחרים או שתפיסת היהדות שלנו כלל לא תשתנה. יש מי שסבורים שמותם לא יעלה ולא יוריד דבר; עשרות אלפי העדויות שהותירו אחריהם יוסיפו להדהד בינינו. אחרים סבורים שמותם ישפיע עלינו לטובה מפני שלא נוכל להשתמש בהם כדי להצדיק עוולות שאנחנו מעוללים לאחרים. יש הסבורים שנהיה יהודים גרועים יותר, פחות רחומים וסבלניים.

יריב בן־אליעזר, נכדו של דוד בן־גוריון, סבור שדבר לא ישתנה בתפיסתנו היהודית אחרי שאחרון ניצולי השואה ילך לעולמו. "בעבר רוב הישראלים הרגישו ישראלים, היום רוב הישראלים מרגישים שהם יהודים לפני שהם ישראלים, אולם למהות היהודית־ישראלית שלנו אין שום קשר לשואה. המשקל של ניצולי השואה לגבי תפיסת היהדות שלנו אינו גדול. המהות היהודית שלנו לא קשורה להימצאותם בינינו, קיומם הפיזי לא מעלה ולא מוריד מההוויה היהודית־ישראלית. הרי מתייחסים אליהם באופן מחפיר".

| יכול להיות שנרגיש הקלה כשהם לא יהיו בינינו, מפני שהם לא יהיו יותר מדד להתנהגות אנושית־יהודית רחומה?

"לא נחוש הקלה עם מותם כפי שלא מרגישים כלפיהם כאב בחייהם, אלא רק מצקצקים בשפתיים כשמתברר שעוד ניצול שואה חי בעוני. הדור שלי בז להם, קראנו להם סבונים בגלל שאמרו לנו שמהשומן של גופותיהם ייצרו סבון, ראינו אותם כמי שהלכו כצאן לטבח בזמן שאותנו חינכו להאמין שאנחנו גזע חדש של יהודים. רק כשהתחילו להגיע גם סיפורי גבורה, הם התחילו לקבל במידה מסוימת רהביליטציה היסטורית".

דוד בן־גוריון, סבו של בן־אליעזר, הוביל את קו החשיבה הזה. בשנת 42' כשנודעו ממדי ההשמדה, הוא אמר שאכן הגיע מידע על המתרחש באירופה, "אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחוויה של היישוב". בהתבטאות ידועה נוספת אמר שאם אפשר היה להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה או אם ניתן היה להציל את מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, הוא היה בוחר באפשרות השנייה, "כי לפנינו חשבון היסטורי של עם ישראל". אחרי הקמת המדינה אמר בן־גוריון כי "הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם, אלא אבק אדם".

"אני לא חסיד שוטה של סבי", אומר בן־אליעזר, "אבל אסור לשכוח שהוא היה חרד לשיקומם של כל היהודים שהגיעו ארצה וסירב לעשות עלייה סלקטיבית. המזרחים בטוחים שכשהוא דיבר על אבק אדם הוא התכוון אליהם. בכל מקרה, ניצולי השואה באמת היו אבק אדם שנשחקו בשואה והיה צריך לשקם אותם".

| אבא שלי הוא ניצול שואה ומעולם לא היה אבק אדם.

"לא אכפת לי אם את מקליטה אותי, אני חוזר ואומר שאני מסכים עם סבי, הם באמת היו אבק אדם".

| כשהם לא יחיו יותר בינינו נוכל לשכוח את הפרק הזה בהיסטוריה היהודית ולקבל עלינו את הנרטיב של הגזע החדש – היהודי החזק שאף אחד לא יכול להביס אותו?

"מותם של ניצולי השואה לא ישנה את זכר השואה. הם מתועדים ומצולמים, ובכל שנה יש לנו את יום השואה".

כשם שהיהדות לא השתנתה אחרי שבתי המקדש הראשון והשני נחרבו, כך היא לא תשתנה אחרי שאחרון ניצולי השואה ימות, אומר צייד הנאצים סרז' קלרספלד בשיחת טלפון ל'ליברל' מביתו בצרפת. "היהדות תישאר איתנו בדיוק באותה צורה. הזיכרון גם הוא לא ישתנה. העם היהודי יזכור תמיד איך העם התרבותי ביותר ניסה להשמיד את העם העתיק ביותר. גם הצורה שבה העולם תופס אותנו לא תשתנה. מאשימים אותנו בתוקפנות כשניצולי השואה חיים בינינו, וימשיכו להאשים אותנו בתוקפנות גם כשהם לא יהיו כאן יותר".

לעומתו סבור הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי שנשתנה בכמה מובנים. "מותם של ניצולי השואה ישנה אותנו לרעה ולטובה. מצד אחד השינוי יהיה לרעה, מפני שזכר השואה ידהה עם מותו של אחרון ניצולי השואה. ניצולי השואה הם עדות חזקה יותר למה שהתרחש שם מאשר עדויות כתובות או מצולמות ביד ושם. מצד אחר, השינוי יהיה לטובה. היום אנחנו משתמשים בזכר השואה כדי להצדיק עוולות שאנחנו עושים כלפי אחרים. עם מותו של אחרון ניצולי השואה נוכל להמשיך לעשות את זה, אבל יהיה לכך משקל נמוך יותר מפני שזכר השואה ידהה. למעשה נתקשה להשתמש בשואה כדי להצדיק עוולות כלפי אחרים".

| יכול להיות שנחוש הקלה כשלא נראה ניצולי שואה בסביבה?

"עד שלא נודה שההנהגה היהודית והציונית סירבה להציל את יהודי אירופה – לא נצא מזה. אין ספק שכל התמונה של ישראל מעוותת בגלל הסירוב להכיר בעובדות. אני זוכר איך שמעון פרס הסביר בהרצאה באוניברסיטת תל אביב לפני כמה שנים שלא יכולנו לעשות שום דבר למען יהודי אירופה. והייתי המום – לא רק בגלל ההרצאה, אלא גם מתגובת הקהל שקיבל את הדברים. העובדות הן כאלה: לא רק שלא ניסינו להציל את יהודי אירופה אלא גם הפרענו למי שכן ניסה להציל אותם. הכובד הזה יישאר איתנו לדורות. נרגיש אי־נוחות, והתחושות הקשות ילכו ויעלו עד שהכול ישקע באבק ההיסטוריה".

פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל המתמחה בחקר השואה, סבור כי חייהם ומותם של ניצולי השואה לא אמור להשפיע על התודעה היהודית. "הם משאירים אחריהם תיעוד עצום. במכון שפילברג בארצות הברית יש עדויות של 52 אלף ניצולים, ביד ושם יש כמה אלפי עדויות נוספות. עד עכשיו התפרסמו 47 אלף ספרים ומאמרים עיקריים בנושא השואה לעומת 20 אלף ספרים ומאמרים על מלחמת העולם השנייה. השפעת השואה רק תלך ותגדל, גם כשהניצולים לא יהיו בינינו. אין קשר בין היותנו יהודים לבין חייהם של ניצולי השואה, את השואה נמשיך לפרש על פי האינטרסים והפוליטיקה בנקודת זמן מסוימת ולא על פי חייהם ומותם של ניצולי השואה".

| יכול להיות שבלי ניצולי השואה בינינו נחוש הקלה, נוכל לשכוח את מה שקרה, לא נחיה יותר לאור דמותו של הקורבן היהודי?

"ייתכן, אבל קשה לצפות את זה מראש ולחנך את הדורות הבאים כך שלא יחושו קורבנות. ודאי שהיינו קורבנות, אבל היו בתוך העם היהודי גם קבוצות של אנשים שידעו לעמוד על שלהם. לשואה אין מסר אחיד, סיפורי הניצולים שונים, לא דומה מי שעבר את המחנות למי שהסתתר תחת מסווה של נוצרי או למי שהיה ביחידה פרטיזנית. גביתי מאות עדויות של ניצולי שואה והן שונות זו מזו, ואנחנו נפרש את העדויות בכל נקודת זמן על פי צרכינו באותה נקודה".

{פלסטינה, 1937–1942} – החיים עצמם ביום האחרון ללא ניצולי שואה

מה הייתה נקודת הזמן האחרונה שבה חיינו ללא ניצולי שואה בינינו. איך היינו לפניהם. מי היינו. איך חיינו. איך נראה העולם שלנו בלי ניצולי שואה. לשם כך עלינו לשוב לאחור, ליום האחרון שבו חי העם היהודי בלי ניצולי שואה בקרבו. ניצולי השואה אינו מושג חד־משמעי, אומר פרופ' משה צימרמן, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית המתמחה בהיסטוריה הגרמנית. בהסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה ב־1952 נקבע שגרמניה תשלם פיצויים למי שנרדפו בתחומי הרייך הגרמני החל מ־31 בדצמבר 1937. "התאריך הזה נקבע מפני שב־1938 החל הרייך הגרמני להתרחב וכל דיון בגרמניה הנאצית מדבר על גרמניה עד 1937 ואחרי שנה זו", מבהיר צימרמן. הוא עצמו סבור כי ניצולי השואה שחיים בינינו לא הפכו אותנו ליהודים טובים יותר. "הם היו האליבי שלנו, הם היו טקטיקה פוליטית. אפשר לומר שהשתמשנו בהם כדי לטעון טענות שונות כנגד העולם. לא היינו בזכותם טובים יותר או רחומים יותר, יכול להיות שאפילו להפך – אנחנו גרועים יותר בגלל הטיפול הגרוע שאנחנו מעניקים להם. עדויותיהם יחיו אחריהם, כך שבמובן של הנצחת העדות כבר לא חשוב אם הם חיים או מתים. אמנם הסיכוי שנפגוש ניצול שואה ונרגיש מולו לא נוח ילך ויפחת, אבל מושג השואה, שיש מי שסבורים שהחל בסוף 1937, לא ישתנה אחרי מותם".

על פי הגישה הזו, יום חמישי, 30 בדצמבר 1937, היה "היום האחרון ללא ניצולי שואה". החיים היו נעימים ביום האחרון ההוא. במלון קינג דיוויד בירושלים נערך ערב ריקודים לכבוד השנה האזרחית החדשה. משפחת קורנברג משכונת תלפיות בירושלים פרסמה בעיתון 'פלסטין פוסט' מודעה המזמינה בשבת אחר הצהריים את מכריה לבר המצווה של בנם אסף. בקולנוע מוגרבי בתל אביב הוקרן הסרט 'הם נתנו לו אקדח'. הסופר ארנסט המינגוויי פרסם פרק נוסף מרשמיו ממלחמת האזרחים בספרד, והפעם: מתקפת פתע של כוחות הממשלה על המורדים בטרואל. הסופר מאיר לוין, אחד מעורכי המגזין 'אסקווייר', שב וביקר בפלסטינה שמונה שנים אחרי הביקור הקודם. ד"ר יוזף גבלס, שר החינוך הגרמני, ביטל את ביקורו במצרים על פי עצה רפואית. הכותרת המרכזית ב'פלסטין פוסט' עסקה בנושאי כלכלה: המחירים בוול סטריט הגיעו לרמה הנמוכה ביותר זה שנתיים. עיתון 'הצופה' דיווח על אירועים הקרובים יותר ליהודים בפלסטינה. אמש התקיפה "כנופיה ערבית גדולה" את המושב עטרות על יד ירושלים. משלחת של נציגי משק ההדר העברי נפגשה עם הנציב העליון. בשל התפשטות מחלת הפה והטלפיים אסורה בהחלט הכניסה למקווה ישראל. העיתון פרסם מאמר קצר על המצוקה הכלכלית בחדרה, הנשענת בעיקר על ענף הפרדסנות, בשל המשבר בענף. בהרצליה נאם הרב מובשוביץ על חילול שבת במושבה, "נשמת העם הולכת ומתקפחת", הוא אמר. בתל אביב נקעה את רגלה אמו של הרב הראשי. 42 שוטרים סיימו קורס בבית הספר לשוטרים בירושלים, מהם 18 יהודים. ילד שלפי צורתו החיצונית נראה כמו קוף נולד למשפחה הגרה בשכונת נווה שאנן בתל אביב. נהג רווק כבר הביע נכונות לאמץ את הוולד המוזר. מודעה של בנק אנגלו־פלשתינה מבשרת ש"כל עסקי הבנק בתנאים הנוחים ביותר". מודעה של מלך הצליל הטבעי מרחוב אלנבי 33 בתל אביב מהללת את השכלולים החדשים במכשירי הרדיו הנמכרים בחנות של האחים סביסלוצקי, "שאין כמוהם בשום רדיו בעולם".

תאריך נוסף שיכול להיחשב כיום האחרון ללא ניצולי שואה הוא 31 באוגוסט 1939, יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הנציב העליון הבריטי הכריז באותו יום על מחירי מקסימום למצרכים שונים: 100 גרם של חמאה טרייה יעלו לכל היותר 28 מיל, רוטל שמן זית 55 מיל, וסוכר 48 מיל. לקראת פתיחת שנת הלימודים נרשמו בתל אביב 16,500 ילדים לבתי הספר. ה'פלסטין פוסט' הביא לקט מעיתוני בריטניה הקובעים כי היטלר חייב לנטוש את מערכת האיומים אם הוא מתכוון ליצור קשרי ידידות עם בריטניה. על פי ה'טיימס' הבריטי, היחסים בין גרמניה לבריטניה תלויים בנטישה מוחלטת של כוח. ה'ניוז כרוניקל' כותב שהר היטלר צריך להחליט אם הוא הולך על פי דרכו בפולין או מחפש הסכם שלום עם בריטניה. אין מקום לדאגה, הודיע בעל הטור ג'ון גונטר, שמחלק השמנת שלו בתל אביב הסביר לו שלא תפרוץ מלחמה. ואכן החיים על פי ה'פלסטין פוסט' שלווים לגמרי; אמנם נער בן 14 מירושלים נידון ל־12 מלקות בבית משפט בעיר על אחזקת כרוזים של האצ"ל, אבל שתי קבוצות של תלמידים מבן שמן מסיירות בשרון, מחירי המניות עלו, בקפה כץ ברחוב נורדאו בחיפה מנגנת להקת הסוונגרים מדי ערב, ובקולנוע רקס בירושלים מקרינים את הסרט 'הרפתקאות מרקו פולו'.

גם עיתון 'הצופה' אופטימי ערב פרוץ המלחמה. התשובה הבריטית שנמסרה להיטלר משאירה פתח למשא ומתן, הוא מדווח בכותרת הראשית. אם יש סיבה לדאגה הרי היא המצב הכלכלי המחמיר והולך עקב הסתבכות המצב הבינלאומי. נציגי החקלאים מהגליל, עמק הירדן, עמק יזרעאל וסביבות חיפה והשומרון נפגשו כדי לדון בשאלות הנוגעות להרחבתו וביסוסו של המשק החקלאי העברי בארץ. 23 אחיות סיימו את מחזור י"ט של בית הספר לאחיות בבית החולים הדסה על הר הצופים. כתב העיתון שביקר בקייטנה בשכונת אחוזה בחיפה מצא "הרגשת חיים תוססים המתפרצים החוצה", ואילו בהוצאת מגן דוד אדום הופיעה חוברת עזרה ראשונה לנפגעי גזים במחיר של 30 מיל. המודעה מפצירה בכל תושב "להזדרז לרכוש לו את החוברת הזו", בלי לדעת עד כמה אירונית הבקשה עבור העם היהודי.

היסטוריונים אחדים סבורים כי השואה החלה ב־3 בספטמבר 1941, היום בו הופעל תא הגזים הראשון באושוויץ, המחנה המסמל את שואת היהודים יותר מכל אתר אחר. יום לפני כן, אם כך, יכול להיחשב ליום האחרון ללא ניצולי שואה. הנשיא האמריקאי, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הזהיר בשידור רדיו לרגל יום העבודה שהיטלר לא נחסם ונעצר. נעשה כל שבכוחה של ארצות הברית כדי למחוץ את היטלר, הבטיח הנשיא. ה'פלסטין פוסט' מדווח על קרבות לאורך החזית הרוסית ועל מצעד של הלגיון הערבי בבירת ירדן לציון 25 שנים למרד הערבי. בית הקפה אשרמן ברחוב אלנבי בתל אביב עבר שיפוץ כללי והוא מצויד במיזוג אוויר המודרני ביותר, ובקולנוע עדן בירושלים יוקרן בשבוע הבא הסרט 'Sporting Blood' עם הכוכבת מורין או'סליבן.

חוקרים רבים, ביניהם צוות החוקרים של אתר אושוויץ בספר שפורסם לאחרונה, סבורים שההשמדה ההמונית של היהודים באושוויץ החלה במרץ 1942. כך נראו חיינו בשלהי פברואר 42', היום האחרון ללא ניצולי שואה: ה'פלסטין פוסט' מדווח על קרבות בלטביה ובאסטוניה בין בעלות הברית לצבא הגרמני ועל מטוסים אמריקאיים שהפציצו אוניית מלחמה גרמנית בבאלי, אבל גם על ליגת הבייסבול בארצות הברית ועל קרב משפטי בין יורשי הנסיך מוחמד סלים מטורקיה לבין ממשלת פלסטין. היורשים דורשים שהממשלה תשיב להם קרקעות שנלקחו מהם בזמן הכיבוש הבריטי. הממשלה מתנגדת. מלון סבוי בחיפה מודיע שיש במקום גם מסעדה טובה. בתל אביב ייערכו שני נשפי פורים עם תזמורת האופרה. בקולנוע עדן בירושלים מוקרן הסרט 'אהוב אותי לנצח'.

החיים בפלסטינה, בכל אחד מאותם ימים אחרונים ללא ניצולי שואה, היו שגרתיים עד כאב.

{ישראל, 2030} – נצחיותו ואפסיותו של הנרטיב היהודי־שואתי

תפיסת היהדות שלנו לא תשתנה גם אחרי שאני ושאר ניצולי השואה ילכו לעולמם, אמר לי יוסי פלד בראיון עיתונאי אחרון לפני שלקה בלבו. פלד, אז הילד ג'פקה מנדלוביץ, הסתתר בתקופת המלחמה בביתה של משפחה נוצרית בכפר בלגי. "גם אחרי חורבן בתי המקדש הראשון והשני שאלו איפה אלוהים, אבל לא נטשו את היהדות והיא אף לא עברה שינוי. גם הזיכרון לא ייעלם. אולי אני תמים, אבל אני בטוח שהעם היהודי יוסיף לחיות עם זיכרון השואה. השואה תישאר בנרטיב היהודי ולעולם לא תימחק, וגם תפיסת היהדות שלנו ואמונתנו היהודית לא ייעלמו או ישתנו".

היהודי הטיפוסי השתנה עם קום המדינה, מותו של אחרון ניצולי השואה לא ישפיע עלינו כיהודים, אומר רפאל לוזון, ממנהיגי הקהילה היהודית הלובית באנגליה. אלפים מיהודי לוב נשלחו למחנה הריכוז ג'אדו בלוב, למחנות הסגר באיטליה ולמחנות הריכוז ברגן בלזן בגרמניה ואינסברוק רייכנאו באוסטריה, אולם רק ב־2010 הוכרו 5,000 מיהודי לוב כניצולי שואה. לוזון זוכר את אחד השכנים שלו בבנגאזי עם מספר על היד. "משפחתה של אמי הועברה לטוניס וניצלה ברגע האחרון מהמשלוח למחנה ריכוז. כל זה לא יישכח", הוא אומר ל'ליברל' בשיחת טלפון מלונדון, "כל ניצול משאיר אחריו כמה דורות של בני משפחה שיזכרו את ההיסטוריה, יש תמונות ועדויות וסרטים שיזכירו לעם היהודי את מה שקרה באירופה. כפי שהפוגרומים לא נשכחו, כך לא ישכחו את השואה. התפיסה היהודית שלנו לא תשתנה, נהיה אותם יהודים כפי שאנחנו עכשיו, עם ניצולי השואה החיים בינינו".

הסופר הבריטי מכחיש השואה דיוויד אירווינג מתחבט כמה ימים לפני שהוא משיב לי על השאלה איזה שינוי יעבור העם היהודי עם מותו של אחרון ניצולי השואה. ב־2005 הוא נידון לשלוש שנות מאסר באוסטריה שהומתקו לשנת מאסר אחת על התבטאויות כמו "אושוויץ הוא אגדה", "לא הייתה השמדה המונית", "היטלר לא נתן הוראה להשמיד יהודים" ועוד כהנה וכהנה. זמן קצר אחרי ששוחרר מהכלא אמר שאושוויץ הוא אטרקציה תיירותית וכי אין הוכחה שבמקום הופעלו תאי גזים. "הנאצים הרגו מיליוני יהודים, אך ההשמדה לא בוצעה באושוויץ". מאז הוא השתכלל עם התבטאויות כמו "היטלר היה אדם גדול" ו"הגסטאפו היה משטרה נהדרת".

בשיחת טלפון ובכמה מיילים הוא מפציר בי להמשיך להציק לו עד שיענה על שאלתי. "זה יעזור בטווח הארוך, תשאלי כל אישה", הוא כותב לי ומספר שביקר בשבוע האחרון באתרי שואה בפולין ובלטביה וחזר מדוכא ומותש, אבל לא כה מדוכא עד שישנה את דעותיו. "אני מוצא שזה מדכא שכל כך הרבה יהודים לא יכלו להתאגד במלחמת העולם השנייה והובלו לטבח על ידי אויב שהם היו רבים ממנו מספרית", כתב לי בסופו של דבר. "אני מוצא שזה מטריד שהיהודים נכשלו בלמידת לקח עמוק מהטרגדיה וכפי הנראה ייתקלו בגורל דומה בעתיד, אלא אם הם ילמדו לקח. אמנם זה לא נעים, אבל היהודים צריכים לשאול את עצמם מדוע הם כה שנואים".

| לא ענית לי על השאלה – איזה שינוי יעבור העם היהודי אחרי שלא יהיו פה יותר ניצולי שואה.

"מחשבות נוספות לגבי הזהות היהודית אחרי המלחמה הן חסרות ערך".

ההיסטוריונית היהודייה־אמריקאית דבורה ליפשטדט הייתה בין הראשונים שחשפו את דעותיו של אירווינג. בספרה 'מכחישים את השואה' שיצא לאור ב־93' היא כתבה שאירווינג הוא אחד ממכחישי השואה המסוכנים ביותר וכי הוא הטה את הראיות כך שיתאימו לאידיאולוגיה שלו. ב־96' תבע אירווינג את ליפשטדט ואת הוצאת הספרים פינגווין שפרסמה את ספרה. באפריל 2000 תביעתו נדחתה. אירווינג ערער, ושנה לאחר מכן ערעורו נדחה. ליפשטדט בטוחה שעם מותו של אחרון ניצולי השואה העם היהודי יהיה שונה.

| איך?

"אני לא יודעת. ומי שאומר שהוא יודע, טועה".

–

• אנחנו והם והשואה הבאה // מאת רן אדליסט
• אל הבריקדות! מסע לאורך העבר המרתק של מחאות ומהפכות // מאת אורן נהרי
• היסטוריה של אלימות // מאת אמיר אורן