ראאד סלאח. פרופיל // ערן זינגר

0

 

כאשר התייצב השיח' ראאד סלאח זקוף מול השופט, בבית המשפט המחוזי בחיפה, כל העיניים היו ממוקדות בו. כאשר השופט פנה אליו בשאלה בעברית, הוא ענה בערבית. גם כשפסק השופט שיישאר במעצר, לא השפיל את מבטו. המאבק שלו ארוך. הוא מאמין בו. מאמין שעליו לעשות הכל כדי למנוע מישראל "להשתלט על הר הבית".

השיח', שתומכיו מכנים אותו "שיח' אל־אקצא", נעצר באוגוסט השנה, לאחר האירועים האלימים בהר הבית. העילה: חשד להסתה לטרור. במשפט שמתנהל בימים אלו הוא מואשם, בין היתר, שעודד את ההתנקשות בשני השוטרים בהר הבית, שבוצעה בידי שני ערבים ישראלים תושבי אום אל־פחם, וקרא בחשבון הפייסבוק שלו לבצע מעשי אלימות נגד ישראלים. בחודש שעבר דחה בית משפט המחוזי בחיפה את הערעור שהגיש השיח' ראאד, וקבע שיישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו. טענת השיח' ראאד שדבריו הוצאו מהקשרם, וכי רק ציטט פסוקים מהקוראן, נדחו על ידי השופט שקבע בפסיקתו: "סלאח שב על דבריו נוטפי הדם שוב ושוב בסיטואציה ציבורית מתוחה ונפיצה, ובכך גילה על עצמו כי הוא מסוכן לשלום הציבור".

בעבר נעצר לא פעם. אף הוגש נגדו כתב אישום על תקיפת שוטר ועל התפרעות. הוא גם נידון ל־11 חודשי מאסר בגין הסתה לגזענות, במהלך דרשה שנשא מול מאות אנשים. השתלחויותיו החוזרות ונשנות במדינה ושלילת הלגיטימיות שלה תרמו, כך קבעה ועדת אור, לאווירה הטעונה שקדמה לאירועים האלימים באוקטובר 2000. ב־17 השנים שחלפו מאז לא נדם קולו של האיש, ובכל פעם שהמתיחות גואה סביב הר הבית, סוגיית המדינה הפלסטינית או בהקשר של עזה, שיח' ראאד סלאח יהיה שם. עם זאת, נשאלת השאלה אם הצעדים שננקטו נגד התנועה האסלאמית, הפלג הצפוני, תרמו לפופולריות שלו – אך הזיקו לתנועה שהוא מייצג, שקמה מתוך מטרה לשפר את מצב ערביי ישראל.

ב־17 בנובמבר 2015 הכריז הקבינט המדיני־ביטחוני על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית "התאחדות בלתי מותרת". להכרזה קדמו לחצים פוליטיים לא מבוטלים מצד גורמים בכירים בימין. מדובר בצעד בעל השפעה מכרעת על אחד המוסדות החשובים בקרב הערבים המוסלמים בישראל ב־30 השנים האחרונות. מוסד שחשיבותו זהה לחשיבות האיש שהקים ובנה אותו, ראאד סלאח.

 –

בן השוטר

ב־1954 נולד למשפחה ברוכת ילדים באום אל־פחם, ראאד סלאח אבו־שקרה לחמולת מחאג'נה. 12 נפשות בבית צנוע – שבעה בנים, שלוש בנות וזוג הורים. בקרב האסלאמיסטים נהוג להצניע בחשיבות המשפחתיות והחמולתיות, ואחד הביטויים המוחשיים לכך הוא הנוהג לא להשתמש בשמות משפחה, כדי לא ליצור מחיצות בקרב המוסלמים. הנוהג הוא להשתמש בשם הפרטי ואז שם האב. וכך למעשה השם הוא שיח' ראאד ("חלוץ ישר", בערבית) ושם אביו הוא סלאח. עוד נהוג לקרוא לאב בשם בנו הבכור. לכן, השיח' ראאד נקרא גם אבו־עומר. בני משפחה אחרים שלו כן משתמשים בשם המשפחה אבו־שקרה, שהוא גם ציר מרכזי בחמולת מחאג'נה, שנמנית עם החמולות הגדולות באום אל־פחם. אביו, שמת ב־2004, היה שוטר סיור במשטרת ישראל. שניים מאחיו משרתים במשטרה, אחד מהם היה תובע משטרתי. אח נוסף עוסק בנגרות, לאחר יש עסק לחשמל בעיר ואח נוסף עובד כפועל. אח אחר הוא צייר מוערך, עאסם אבו־שקרה, שמת בשנות ה־90, ולאחרונה הופיעו כמה מציוריו במוזיאון ישראל. ולא רק אחיו, גם הוא מושך ידו במכחול ובביתו תלויים ציורים מעשה ידיו. במשפחה המורחבת יש מספר אמנים מובילים חשובים בסצנה האמנותית הפלסטינית בישראל. באום אל־פחם פועלת, כבר עשרות שנים, גלריה לאמנות שמנהל בן דודו של ראאד, סעיד אבו־שקרה. מוסד אמנותי ידוע, שמהווה מוקד לעשייה חינוכית וחברתית ליהודים ולערבים גם יחד.

השיח' ראאד התחתן עם סקאמלה ("מושלמת", בערבית), בת למשפחת אג'ברייה, שנחשבת לאחת המשפחות העשירות במגזר הערבי. בבעלות המשפחה סוכנות גדולה ליבוא אביזרי חשמל. אחיה, ד"ר סלימאן אג'ברייה, רופא שיניים במקצועו, נחשב ליד ימינו של השיח' ראאד, ומי שמנהל את התנועה לצידו.

לשיח' נולדו שמונה ילדים. חמש בנות, בהן זוג תאומות, ושלושה בנים. הבנות נשואות למשפחות ידועות מאום אל־פחם, כשהגדולה נשואה לבן דודה מצד אחיו של השיח', שהוא צייר. הצעירה עדיין לומדת בתיכון. בן אחד לומד בטורקיה, השני עובד בעסקים של משפחת אמו, והצעיר תלמיד תיכון. את ביתה קבעה משפחת השיח' במבנה קטן וצנוע, בסמטה זעירה בעיר העתיקה של אום אל־פחם.

השיח' מעולם לא מנע מבני משפחתו המורחבת להתערות בחברה הישראלית או לעבוד במוסדות המדינה. בתו נשואה לבנו של שוטר. אחיין שלו עובד בבית משפט השלום בחדרה, ולאחיין אחר בית קפה במרכז המסחרי ליד קיבוץ גן שמואל.

אחיו הבכור של שיח' ראאד, מוחמד אבו־שקרה, אומר כי מעולם לא הייתה למנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית דעה שלילית על היהודים. לדבריו, השינויים שחלו אצל אחיו גרמו לדאגה מצד אביהם, שהיה שוטר סיור בצפון ואף ניסה למנוע מבנו להיעשות קיצוני. לעומת זאת, לקשר המשפחתי עם שיח' ראאד הייתה השפעה מובהקת על הקריירה המשטרתית של האח, זה ששימש כתובע משטרתי: "לא ראו את זה בעין יפה. 'הנה האח של שיח' ראאד', היו אומרים עליי. זה חיבל לי בהתקדמות המקצועית, בקרב החלונות הגבוהים", מספר מוחמד ומודה שמעולם לא סיפר על כך לאחיו.

למות או לכבוש את אל־אקצא

מגיל צעיר נהה ראאד אחר הדת והאסלאם. בסוף שנות ה־70, לאחר שסיים את לימודיו במכללה האסלאמית בחברון, שב לאום אל־פחם, הצטרף לתנועה האסלאמית בראשות עבדאללה נימר דרוויש והחל לכתוב בעיתון התנועה 'א־סוראט'. הוא שימש כעורך וכבעל טור עד 1989, אז נבחר למועמד התנועה האסלאמית לראשות העיר, כשהוא בן 28 בלבד. בבחירות גבר על ראש העיר מטעם חד"ש, האשם מחאמיד. במהלך כהונתו התגאה בקשריו הטובים עם פוליטיקאים בכירים ובהם יצחק רבין, אריאל שרון, עזר ויצמן ובנימין בן אליעזר.

ב־2001, לאחר 12 שנים רצופות בתפקיד, פרש על מנת להתמקד בתפקיד שייעד לעצמו – להיות מנהיג דתי, דמות משפיעה ברחוב הערבי־ישראלי.

כבר בשנות ה־90 נוצר מאבק אידיאולוגי בין סלאח לבין עבדאללה נימר דרוויש. בעוד סלאח דגל בכך שעל התנועה להפגין יחס קיצוני יותר כלפי המדינה ומוסדותיה, כולל שלילת זכות קיומה – דרוויש דווקא התמודד לכנסת ב־1996. ההתמודדות הביאה לפילוג בתנועה ולהקמת הפלג הצפוני והפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שתמך בהסכמי אוסלו. הצפוני, בהנהגת שיח' ראאד וכמאל ח'טיב, תמך בעמדת תנועת חמאס נגד אוסלו, והתנגד להצהרת אמונים למדינה יהודית על ידי נבחרי ציבור ערבים. השיח' מתנגד להתמודדות לכנסת, אם כי לא הצהיר זאת בפומבי. ועדיין, אנשי הפלג הצפוני אינם מחפשים מקום בפרלמנט.

סלאח – אבו־עומר – יעידו מכריו, הוא אדם חם, חייכן, נעים הליכות וכריזמטי. כמי שמבקש להוביל ציבור בדרכו ומתוך אמונה בדרך האסלאם, הוא מקפיד על חיי צניעות. הבית הקטן שבו הוא מתגורר נמצא בשכונת מחאג'נה. לבושו פשוט וגלימתו וכיסוי ראשו לבנים, ברוח האסלאם. התנהגותו נטולת גינוני כבוד. הוא רטוריקן בחסד, יעידו גם מתנגדיו. אלפים נהו לשמוע אותו, בין השאר בעצרות למען אל־אקצא; אלו שסללו את דרכו לתודעה והפכו אותו לאישיות נערצת מחד, ושנואה, מתסיסה ומסוכנת ליציבות – מנגד.

את המלחמה על התודעה של ערביי ישראל החל ב־1997. אז החל להשתמש במסגד אל־אקצא כסמל וכדגל. כנושא לכנסי תמיכה. במהרה הפכו הכינוסים הללו למבוקשים, ואיתם גברה ההשפעה שצבר השיח' ראאד בקרב ערביי ישראל. בפברואר 2007 עמד בראש ההפגנה נגד חידוש שער המוגרבים וחפירות ההצלה שנעשו בסמוך. הוא ותומכיו האשימו את ישראל בפגיעה במקום הקדוש למוסלמים. משלחת ארכיאולוגית מטורקיה גיבתה את טענותיו. ממשלת ישראל הכחישה מכל וכל. במהלך אחת ההפגנות ירק השיח' על שוטר, הורחק מהעיר העתיקה למשך חודשיים והורשע בהתפרעות ובתקיפה, שבגינן נידון לתשעה חודשי מאסר בפועל. ב־2009 נאם באוניברסיטת חיפה, כאורח תא סטודנטים שקשור לתנועתו: "אם יציעו לנו לוותר על המקומות הקדושים לנו, אנחנו מעדיפים למות ונקבל את המוות בברכה". באותה שנה נשא נאום באום אל־פחם וקרא למאמינים המוסלמים לבחור בין להיות שאהידים לבין "ויתור על אל־אקצא".

בעקבות דבריו, שלוו בהתפרעויות קשות בירושלים המזרחית, שב והורחק מהבירה למשך חודש, בטענה שהוא ממריד ומסית. ולא רק מהר הבית הורחק – גם מלונדון. ב־2011 הוציאה שרת הפנים הבריטית דאז (וכיום ראש הממשלה) תרזה מיי, צו המורה לא לאשר את כניסתו לבריטניה "בשל היסטוריה של אמירות אנטישמיות ארסיות". למרות הצו הגיע ללונדון ונעצר למשך שלושה שבועות. הוא עתר לבית המשפט, הצו בוטל וסלאח הורשה להיכנס ולפעול בבריטניה – תחת הגבלות. אך גם את אלה הפר, ושוב הוצא נגדו צו הרחקה מבריטניה.

סלאח לא התרגש מהמגבלות וההרחקות. שוב ושוב נשא נאומים מסיתים ומתסיסים, כמו אחד ב־2013 שבו האשים את ישראל באחריות להצתת מסגד אל־אקצא.

לצד זה הואשם סלאח בתמיכה פעילה בחמאס. כבר ב־2003 נאסר השיח' ראאד, עם מנהיגים נוספים מהפלג הצפוני, בחשד לסיוע לתנועה, מגע עם סוכן זר, חברות בארגון טרור והעברת כספים וידיעות לארגון טרור. במשך שנה וחצי הם הוחזקו במעצר, שבסופם נחתמה עסקת טיעון ובה הודו רק במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. בהמשך לעסקת הטיעון נגזרו עליהם עונשי מאסר קלים יחסית. הענישה לא מיתנה את סלאח, כצפוי. במאי 2010 נטל חלק במשט ה'מרמרה' לעזה, ונעצר. סלאח הוא גם חבר במועצת הנאמנים של קואליציית הצדקה, בראשות השיח' יוסוף אל־קרדאווי, גוף שמרכז העברות תרומות מרחבי העולם לחמאס.

 –

עברית? לא אצלנו

בזכות היכולות הרטוריות שלו הפך מרואיין מבוקש בתחנות הערביות. לתקשורת הישראלית בעברית סירב להתראיין, ושמו מוזכר בה לרוב בנסיבות שליליות. מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית דווקא דובר עברית רהוטה, אבל אינו עושה בה שימוש בפומבי. הוא מתנכר לכל מה שקשור לישראליות, או שעשוי – חלילה – להתפרש כהשלמה עם הציונות, בכלל זה שימוש ב"שפת הממסד". נוסף על כך, מעידים מקורביו, הוא מאוד חשדן, ולכן אינו ממהר להעניק ראיונות לכל כלי תקשורת.

מיד לאחר הפיגוע בהר הבית שבו נהרגו שני שוטרים, יצאתי, הח"מ, לאום אל־פחם בנסיון להבין מה היה הרקע למעשה. אחד הראשונים שפגשתי שם היה שיח' ראאד. הוא היה בדרכו לנחם את משפחות המחבלים, מחמולת ג'בארין. פניתי אליו בצאתו מאחד הביקורים. סלאח סירב לדבר. הפעם הקודמת שבה פגשתי בו הייתה בתחילת העשור שעבר, בפתח בית המשפט המחוזי בחיפה. גם אז לא הסכים להתראיין. אף לא כשפניתי אליו בערבית.

אז, נשא סלאח נאום מלא האשמות נגד הממסד – בעיקר נגד חוקרי השב"כ שתרגמו את דבריו מערבית לעברית, והובילו לכתב האישום נגדו (שממנו הושמטו סעיפים ברגע האחרון). "חוקרי השב"כ לא מבינים את הדקדוק הערבי. הם לא יודעים מה ההבדל התחבירי בין פעיל לסביל. אי אפשר לסמוך על התרגומים שלהם", הטיח. נזכרתי בדבריו אלה, משום שיותר מ־14 שנים לאחר מכן, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ממשיך להאשים את גורמי החקירה כי אינם בקיאים בשפה הערבית ומייחסים לו עבירות של הסתה, גם כשהוא מצטט פסוקים מהקוראן.

*************

כדי לנסות להכיר את שיח' ראאד ואת התנהלותו בשנים האחרונות טוב יותר, פנינו למספר אנשים שהכירו אותו היטב, בתקופות חיים שונות. כולם העידו שמדובר באישיות כריזמטית, בעלת כושר מנהיגות. חלקם ציינו את צניעותו. או את כהונתו כראש עיר, שבמהלכה דאג לאינטרסים של התושבים ולא לאלו שלו. אבל גם בקרב אנשים מהמגזר שהכירו אותו מקרוב אפשר למצוא ביקורת, על רקע ההקצנה וההתנהלות שהביאו להוצאת הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק, וההאשמות הביטחוניות נגדו.

גורמים ביטחוניים תמימי דעים לגביו בדרך כלל. אדם המונע משנאה תהומית לישראל, ומסוכן בשל כך. "הוא חסיד של התפיסה שאם משלבים שנאה, רגשות לאומניים ואסלאם, תתקבל תרכובת נפץ אדירה", אומר גורם כזה. "אם אפשר לשלב את מסגד אל־אקצא ואת התחושה שישראל מנסה לפגוע בו כדי לעורר התקוממות המונית, מה טוב".

כמה ימים לאחר הפיגוע בהר הבית בחודש יולי השנה, הזהיר סלאח שגורמים יהודיים קיצוניים עלולים לפגוע בו. הוא טען כי אלמונים תצפתו על ביתו באום אל־פחם וצילמו אותו, ואז נמלטו מהמקום במכונית. מי שאינו מטיל ספק באזהרות האלה הוא אחיו, מוחמד אבו שקרה (מחאג'נה), שחוזר ואומר כי למיטב ידיעתו לאחיו אין דבר נגד היהודים. "כן. אני חושש לו", אומר האח ל'ליברל', בחשיפה התקשורתית הראשונה שלו. "הוא כרגע בבית הכלא, ואני לא יודע מה עלול לקרות לו שם. הוא חי בתחושה שהממסד עלול לפגוע בו".

מוחמד שימש כתובע משטרתי בחדרה. לא היה קל לשכנעו להתראיין ולספר על אחיו, שכן יש מעט מאוד אמון כלפי התקשורת העברית באום אל־פחם בכלל, ובקרב משפחתו של שיח' ראאד בפרט. הוא אחיו הבכור של השיח'. בן 67, פנסיונר של המשטרה. "בחיים לא שמעתי ממנו הערה או מילה על עבודתי במשטרה. אף פעם לא אמר לי, 'תפסיק לעבוד שם'. זה לא קיים אצלו בלקסיקון, מעולם לא התערב בעבודת האב והאחים השוטרים. אני בקשר איתו. היחסים עמו תמיד היו טובים, דבר לא השתנה. יש בינינו כבוד הדדי. אף פעם לא ראיתי דבר פסול בהתנהלות הפלג הצפוני. המוסדות של התנועה האסלאמית פעלו בתחומים שבהם המדינה לא סייעה ולא התנדבה לסייע". האח מביט בכאב על המתרחש סביבו היום. "עבדתי עם יהודים, במשך 38 שנים. היום לא כל כך טוב מה שקורה כאן. ההקצנה ברחוב היהודי היא מעל ומעבר למה שחשבתי ודמיינתי. כאילו אין לי עוד מקום להיות כאן. וזה מגיע מלמעלה, זה באשמתם. אני רואה את היחסים מידרדרים, זה לא מתמתן", הוא אומר ומסביר איך הוא תופס את אחיו הידוען: "אחי רואה עצמו מנהיג אסלאמי לפני הכל. לאחר שסיים את לימודי התיכון נסע לחברון ושם למד לימודים אסלאמיים. הוא פנה לקהל הערבי בארץ, שילך בדרך האסלאם להתפלל, לשמור על התרבות. הוא אדם שהולך יותר לכיוון הדת. יותר אנשים רואים בו דמות חשובה שמנסה להוליך אותם בדרך הנכונה, ולא רואים בו איש קיצוני".

איור: דניאל גולדפרב

שתף