"ילד מחפש מחמאות, מבוגר מחפש עובדות", אמר פעם בן ברדלי, עורכו האגדי של ה'וושינגטון פוסט'. זירת התקשורת הישראלית הנוכחית מזכירה מעט גן ילדים, במובן הכי רע של המילה. אם תיתנו לרבים מהפועלים בה את החלופות הבאות: דיווח ראוי, ערכי, שיתווך את המציאות באופן הוגן; או ציוץ בטוויטר שיביא אלף לייקים מהפיד מוטה הפוזיציה שלו – אתם כבר יודעים במה הם יבחרו.
משה נוסבאום לא נמצא בטוויטר. הוא נמצא בשטח. עיתונאי מזן נדיר. של פעם, במובן הכי טוב של המילה. ערכי, חרוץ, ריפורטר בכל עצמותיו. ממרום שנותיו וניסיונו הוא יגיע לכל זירה, בכל שעה, ויעבוד מסביב לשעון כדי למלא את שליחותו העיתונאית. בזירה שבה עשרות אנשים רדודים, מלחכי פנכה, מכנים עצמם "עיתונאים", ומרוּממים מיידית לדרגת "פרשנים", יש מי שבזים לו על כך. בעולם מתוקן, הם היו מעריצים אותו. לפחות מתקנאים.
פה ושם, בצוק הסתבכויותיו הפליליות של ראש הממשלה, הוא נופל על הכוונת של בלפור. דווקא הוא, שלא בוחש בשאינו ראוי לבחישה, שאינו לוקח חלק פעיל במשחק הפוליטי, כמנהג רבים מהעיתונאים.
בקיץ האחרון הפך שוב ללוח מטרה מצד השלטון. התירוץ, הפעם, היה המחאות הגדולות מחוץ לבלפור. בלילות מיוזעים, ארוכים, העביר משם נוסבאום את השידורים בדיוק כמו שהוא יודע. עם כל הקולות, עם כל המראות. עם כל העובדות. על הדרך הוא חטף ממכת"זיות, והחטיף לקצינים שלא התחשק להם לענות על שאלות. בקבוצות ימין בפייסבוק ובווטסאפ, בערוצי תעמולה שטופי מוח ביוטיוב, הוא מוגדר כשמאל חתרני, כמובן. נדמה שאין לו בעיה לשלם את המחיר הזה. את האינטגריטי שלו, שום זרנוק מים לא יזיז.
–
