fbpx

מי אתה, השיח' ראאד סלאח? // פרופיל מאת ערן זינגר

0

מי שבגיל 28 נבחר לראש העיר הצעיר ביותר של אום אל־פחם, הפך בשנים האחרונות לאחת הדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת. איך מי שהתפאר בעבר בקשרים קרובים עם יצחק רבין ואריאל שרון, הפך לדמות הכי קרובה לחמאס, בתוככי ישראל?

כאשר התייצב השיח' ראאד סלאח זקוף מול השופט, בבית המשפט המחוזי בחיפה, כל העיניים היו ממוקדות בו. כאשר השופט פנה אליו בשאלה בעברית, הוא ענה בערבית. גם כשפסק השופט שיישאר במעצר, לא השפיל את מבטו. המאבק שלו ארוך. הוא מאמין בו. מאמין שעליו לעשות הכל כדי למנוע מישראל "להשתלט על הר הבית".

השיח', שתומכיו מכנים אותו "שיח' אל־אקצא", נעצר באוגוסט השנה, לאחר האירועים האלימים בהר הבית. העילה: חשד להסתה לטרור. במשפט שמתנהל בימים אלו הוא מואשם, בין היתר, שעודד את ההתנקשות בשני השוטרים בהר הבית, שבוצעה בידי שני ערבים ישראלים תושבי אום אל־פחם, וקרא בחשבון הפייסבוק שלו לבצע מעשי אלימות נגד ישראלים. בחודש שעבר דחה בית משפט המחוזי בחיפה את הערעור שהגיש השיח' ראאד, וקבע שיישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו. טענת השיח' ראאד שדבריו הוצאו מהקשרם, וכי רק ציטט פסוקים מהקוראן, נדחו על ידי השופט שקבע בפסיקתו: "סלאח שב על דבריו נוטפי הדם שוב ושוב בסיטואציה ציבורית מתוחה ונפיצה, ובכך גילה על עצמו כי הוא מסוכן לשלום הציבור".

בעבר נעצר לא פעם. אף הוגש נגדו כתב אישום על תקיפת שוטר ועל התפרעות. הוא גם נידון ל־11 חודשי מאסר בגין הסתה לגזענות, במהלך דרשה שנשא מול מאות אנשים. השתלחויותיו החוזרות ונשנות במדינה ושלילת הלגיטימיות שלה תרמו, כך קבעה ועדת אור, לאווירה הטעונה שקדמה לאירועים האלימים באוקטובר 2000. ב־17 השנים שחלפו מאז לא נדם קולו של האיש, ובכל פעם שהמתיחות גואה סביב הר הבית, סוגיית המדינה הפלסטינית או בהקשר של עזה, שיח' ראאד סלאח יהיה שם. עם זאת, נשאלת השאלה אם הצעדים שננקטו נגד התנועה האסלאמית, הפלג הצפוני, תרמו לפופולריות שלו – אך הזיקו לתנועה שהוא מייצג, שקמה מתוך מטרה לשפר את מצב ערביי ישראל.

ב־17 בנובמבר 2015 הכריז הקבינט המדיני־ביטחוני על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית "התאחדות בלתי מותרת". להכרזה קדמו לחצים פוליטיים לא מבוטלים מצד גורמים בכירים בימין. מדובר בצעד בעל השפעה מכרעת על אחד המוסדות החשובים בקרב הערבים המוסלמים בישראל ב־30 השנים האחרונות. מוסד שחשיבותו זהה לחשיבות האיש שהקים ובנה אותו, ראאד סלאח.

באום אל־פחם // צילום: תומר נויברג, ג'יני, ׳הארץ׳

באום אל־פחם // צילום: תומר נויברג, ג'יני, ׳הארץ׳

בן השוטר

ב־1954 נולד למשפחה ברוכת ילדים באום אל־פחם, ראאד סלאח אבו־שקרה לחמולת מחאג'נה. 12 נפשות בבית צנוע – שבעה בנים, שלוש בנות וזוג הורים. בקרב האסלאמיסטים נהוג להצניע בחשיבות המשפחתיות והחמולתיות, ואחד הביטויים המוחשיים לכך הוא הנוהג לא להשתמש בשמות משפחה, כדי לא ליצור מחיצות בקרב המוסלמים. הנוהג הוא להשתמש בשם הפרטי ואז שם האב. וכך למעשה השם הוא שיח' ראאד ("חלוץ ישר", בערבית) ושם אביו הוא סלאח. עוד נהוג לקרוא לאב בשם בנו הבכור. לכן, השיח' ראאד נקרא גם אבו־עומר. בני משפחה אחרים שלו כן משתמשים בשם המשפחה אבו־שקרה, שהוא גם ציר מרכזי בחמולת מחאג'נה, שנמנית עם החמולות הגדולות באום אל־פחם. אביו, שמת ב־2004, היה שוטר סיור במשטרת ישראל. שניים מאחיו משרתים במשטרה, אחד מהם היה תובע משטרתי. אח נוסף עוסק בנגרות, לאחר יש עסק לחשמל בעיר ואח נוסף עובד כפועל. אח אחר הוא צייר מוערך, עאסם אבו־שקרה, שמת בשנות ה־90, ולאחרונה הופיעו כמה מציוריו במוזיאון ישראל. ולא רק אחיו, גם הוא מושך ידו במכחול ובביתו תלויים ציורים מעשה ידיו. במשפחה המורחבת יש מספר אמנים מובילים חשובים בסצנה האמנותית הפלסטינית בישראל. באום אל־פחם פועלת, כבר עשרות שנים, גלריה לאמנות שמנהל בן דודו של ראאד, סעיד אבו־שקרה. מוסד אמנותי ידוע, שמהווה מוקד לעשייה חינוכית וחברתית ליהודים ולערבים גם יחד.

השיח' ראאד התחתן עם סקאמלה ("מושלמת", בערבית), בת למשפחת אג'ברייה, שנחשבת לאחת המשפחות העשירות במגזר הערבי. בבעלות המשפחה סוכנות גדולה ליבוא אביזרי חשמל. אחיה, ד"ר סלימאן אג'ברייה, רופא שיניים במקצועו, נחשב ליד ימינו של השיח' ראאד, ומי שמנהל את התנועה לצידו.

לשיח' נולדו שמונה ילדים. חמש בנות, בהן זוג תאומות, ושלושה בנים. הבנות נשואות למשפחות ידועות מאום אל־פחם, כשהגדולה נשואה לבן דודה מצד אחיו של השיח', שהוא צייר. הצעירה עדיין לומדת בתיכון. בן אחד לומד בטורקיה, השני עובד בעסקים של משפחת אמו, והצעיר תלמיד תיכון. את ביתה קבעה משפחת השיח' במבנה קטן וצנוע, בסמטה זעירה בעיר העתיקה של אום אל־פחם.

השיח' מעולם לא מנע מבני משפחתו המורחבת להתערות בחברה הישראלית או לעבוד במוסדות המדינה. בתו נשואה לבנו של שוטר. אחיין שלו עובד בבית משפט השלום בחדרה, ולאחיין אחר בית קפה במרכז המסחרי ליד קיבוץ גן שמואל.

אחיו הבכור של שיח' ראאד, מוחמד אבו־שקרה, אומר כי מעולם לא הייתה למנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית דעה שלילית על היהודים. לדבריו, השינויים שחלו אצל אחיו גרמו לדאגה מצד אביהם, שהיה שוטר סיור בצפון ואף ניסה למנוע מבנו להיעשות קיצוני. לעומת זאת, לקשר המשפחתי עם שיח' ראאד הייתה השפעה מובהקת על הקריירה המשטרתית של האח, זה ששימש כתובע משטרתי: "לא ראו את זה בעין יפה. 'הנה האח של שיח' ראאד', היו אומרים עליי. זה חיבל לי בהתקדמות המקצועית, בקרב החלונות הגבוהים", מספר מוחמד ומודה שמעולם לא סיפר על כך לאחיו.

למות או לכבוש את אל־אקצא

מגיל צעיר נהה ראאד אחר הדת והאסלאם. בסוף שנות ה־70, לאחר שסיים את לימודיו במכללה האסלאמית בחברון, שב לאום אל־פחם, הצטרף לתנועה האסלאמית בראשות עבדאללה נימר דרוויש והחל לכתוב בעיתון התנועה 'א־סוראט'. הוא שימש כעורך וכבעל טור עד 1989, אז נבחר למועמד התנועה האסלאמית לראשות העיר, כשהוא בן 28 בלבד. בבחירות גבר על ראש העיר מטעם חד"ש, האשם מחאמיד. במהלך כהונתו התגאה בקשריו הטובים עם פוליטיקאים בכירים ובהם יצחק רבין, אריאל שרון, עזר ויצמן ובנימין בן אליעזר.

ב־2001, לאחר 12 שנים רצופות בתפקיד, פרש על מנת להתמקד בתפקיד שייעד לעצמו – להיות מנהיג דתי, דמות משפיעה ברחוב הערבי־ישראלי.

כבר בשנות ה־90 נוצר מאבק אידיאולוגי בין סלאח לבין עבדאללה נימר דרוויש. בעוד סלאח דגל בכך שעל התנועה להפגין יחס קיצוני יותר כלפי המדינה ומוסדותיה, כולל שלילת זכות קיומה – דרוויש דווקא התמודד לכנסת ב־1996. ההתמודדות הביאה לפילוג בתנועה ולהקמת הפלג הצפוני והפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שתמך בהסכמי אוסלו. הצפוני, בהנהגת שיח' ראאד וכמאל ח'טיב, תמך בעמדת תנועת חמאס נגד אוסלו, והתנגד להצהרת אמונים למדינה יהודית על ידי נבחרי ציבור ערבים. השיח' מתנגד להתמודדות לכנסת, אם כי לא הצהיר זאת בפומבי. ועדיין, אנשי הפלג הצפוני אינם מחפשים מקום בפרלמנט.

סלאח – אבו־עומר – יעידו מכריו, הוא אדם חם, חייכן, נעים הליכות וכריזמטי. כמי שמבקש להוביל ציבור בדרכו ומתוך אמונה בדרך האסלאם, הוא מקפיד על חיי צניעות. הבית הקטן שבו הוא מתגורר נמצא בשכונת מחאג'נה. לבושו פשוט וגלימתו וכיסוי ראשו לבנים, ברוח האסלאם. התנהגותו נטולת גינוני כבוד. הוא רטוריקן בחסד, יעידו גם מתנגדיו. אלפים נהו לשמוע אותו, בין השאר בעצרות למען אל־אקצא; אלו שסללו את דרכו לתודעה והפכו אותו לאישיות נערצת מחד, ושנואה, מתסיסה ומסוכנת ליציבות – מנגד.

את המלחמה על התודעה של ערביי ישראל החל ב־1997. אז החל להשתמש במסגד אל־אקצא כסמל וכדגל. כנושא לכנסי תמיכה. במהרה הפכו הכינוסים הללו למבוקשים, ואיתם גברה ההשפעה שצבר השיח' ראאד בקרב ערביי ישראל. בפברואר 2007 עמד בראש ההפגנה נגד חידוש שער המוגרבים וחפירות ההצלה שנעשו בסמוך. הוא ותומכיו האשימו את ישראל בפגיעה במקום הקדוש למוסלמים. משלחת ארכיאולוגית מטורקיה גיבתה את טענותיו. ממשלת ישראל הכחישה מכל וכל. במהלך אחת ההפגנות ירק השיח' על שוטר, הורחק מהעיר העתיקה למשך חודשיים והורשע בהתפרעות ובתקיפה, שבגינן נידון לתשעה חודשי מאסר בפועל. ב־2009 נאם באוניברסיטת חיפה, כאורח תא סטודנטים שקשור לתנועתו: "אם יציעו לנו לוותר על המקומות הקדושים לנו, אנחנו מעדיפים למות ונקבל את המוות בברכה". באותה שנה נשא נאום באום אל־פחם וקרא למאמינים המוסלמים לבחור בין להיות שאהידים לבין "ויתור על אל־אקצא".

בעקבות דבריו, שלוו בהתפרעויות קשות בירושלים המזרחית, שב והורחק מהבירה למשך חודש, בטענה שהוא ממריד ומסית. ולא רק מהר הבית הורחק – גם מלונדון. ב־2011 הוציאה שרת הפנים הבריטית דאז (וכיום ראש הממשלה) תרזה מיי, צו המורה לא לאשר את כניסתו לבריטניה "בשל היסטוריה של אמירות אנטישמיות ארסיות". למרות הצו הגיע ללונדון ונעצר למשך שלושה שבועות. הוא עתר לבית המשפט, הצו בוטל וסלאח הורשה להיכנס ולפעול בבריטניה – תחת הגבלות. אך גם את אלה הפר, ושוב הוצא נגדו צו הרחקה מבריטניה.

סלאח לא התרגש מהמגבלות וההרחקות. שוב ושוב נשא נאומים מסיתים ומתסיסים, כמו אחד ב־2013 שבו האשים את ישראל באחריות להצתת מסגד אל־אקצא.

לצד זה הואשם סלאח בתמיכה פעילה בחמאס. כבר ב־2003 נאסר השיח' ראאד, עם מנהיגים נוספים מהפלג הצפוני, בחשד לסיוע לתנועה, מגע עם סוכן זר, חברות בארגון טרור והעברת כספים וידיעות לארגון טרור. במשך שנה וחצי הם הוחזקו במעצר, שבסופם נחתמה עסקת טיעון ובה הודו רק במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. בהמשך לעסקת הטיעון נגזרו עליהם עונשי מאסר קלים יחסית. הענישה לא מיתנה את סלאח, כצפוי. במאי 2010 נטל חלק במשט ה'מרמרה' לעזה, ונעצר. סלאח הוא גם חבר במועצת הנאמנים של קואליציית הצדקה, בראשות השיח' יוסוף אל־קרדאווי, גוף שמרכז העברות תרומות מרחבי העולם לחמאס.

עברית? לא אצלנו

בזכות היכולות הרטוריות שלו הפך מרואיין מבוקש בתחנות הערביות. לתקשורת הישראלית בעברית סירב להתראיין, ושמו מוזכר בה לרוב בנסיבות שליליות. מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית דווקא דובר עברית רהוטה, אבל אינו עושה בה שימוש בפומבי. הוא מתנכר לכל מה שקשור לישראליות, או שעשוי – חלילה – להתפרש כהשלמה עם הציונות, בכלל זה שימוש ב"שפת הממסד". נוסף על כך, מעידים מקורביו, הוא מאוד חשדן, ולכן אינו ממהר להעניק ראיונות לכל כלי תקשורת.

מיד לאחר הפיגוע בהר הבית שבו נהרגו שני שוטרים, יצאתי, הח"מ, לאום אל־פחם בנסיון להבין מה היה הרקע למעשה. אחד הראשונים שפגשתי שם היה שיח' ראאד. הוא היה בדרכו לנחם את משפחות המחבלים, מחמולת ג'בארין. פניתי אליו בצאתו מאחד הביקורים. סלאח סירב לדבר. הפעם הקודמת שבה פגשתי בו הייתה בתחילת העשור שעבר, בפתח בית המשפט המחוזי בחיפה. גם אז לא הסכים להתראיין. אף לא כשפניתי אליו בערבית.

אז, נשא סלאח נאום מלא האשמות נגד הממסד – בעיקר נגד חוקרי השב"כ שתרגמו את דבריו מערבית לעברית, והובילו לכתב האישום נגדו (שממנו הושמטו סעיפים ברגע האחרון). "חוקרי השב"כ לא מבינים את הדקדוק הערבי. הם לא יודעים מה ההבדל התחבירי בין פעיל לסביל. אי אפשר לסמוך על התרגומים שלהם", הטיח. נזכרתי בדבריו אלה, משום שיותר מ־14 שנים לאחר מכן, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ממשיך להאשים את גורמי החקירה כי אינם בקיאים בשפה הערבית ומייחסים לו עבירות של הסתה, גם כשהוא מצטט פסוקים מהקוראן.

כדי לנסות להכיר את שיח' ראאד ואת התנהלותו בשנים האחרונות טוב יותר, פנינו למספר אנשים שהכירו אותו היטב, בתקופות חיים שונות. כולם העידו שמדובר באישיות כריזמטית, בעלת כושר מנהיגות. חלקם ציינו את צניעותו. או את כהונתו כראש עיר, שבמהלכה דאג לאינטרסים של התושבים ולא לאלו שלו. אבל גם בקרב אנשים מהמגזר שהכירו אותו מקרוב אפשר למצוא ביקורת, על רקע ההקצנה וההתנהלות שהביאו להוצאת הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק, וההאשמות הביטחוניות נגדו.

גורמים ביטחוניים תמימי דעים לגביו בדרך כלל. אדם המונע משנאה תהומית לישראל, ומסוכן בשל כך. "הוא חסיד של התפיסה שאם משלבים שנאה, רגשות לאומניים ואסלאם, תתקבל תרכובת נפץ אדירה", אומר גורם כזה. "אם אפשר לשלב את מסגד אל־אקצא ואת התחושה שישראל מנסה לפגוע בו כדי לעורר התקוממות המונית, מה טוב".

כמה ימים לאחר הפיגוע בהר הבית בחודש יולי השנה, הזהיר סלאח שגורמים יהודיים קיצוניים עלולים לפגוע בו. הוא טען כי אלמונים תצפתו על ביתו באום אל־פחם וצילמו אותו, ואז נמלטו מהמקום במכונית. מי שאינו מטיל ספק באזהרות האלה הוא אחיו, מוחמד אבו שקרה (מחאג'נה), שחוזר ואומר כי למיטב ידיעתו לאחיו אין דבר נגד היהודים. "כן. אני חושש לו", אומר האח ל'ליברל', בחשיפה התקשורתית הראשונה שלו. "הוא כרגע בבית הכלא, ואני לא יודע מה עלול לקרות לו שם. הוא חי בתחושה שהממסד עלול לפגוע בו".

מוחמד שימש כתובע משטרתי בחדרה. לא היה קל לשכנעו להתראיין ולספר על אחיו, שכן יש מעט מאוד אמון כלפי התקשורת העברית באום אל־פחם בכלל, ובקרב משפחתו של שיח' ראאד בפרט. הוא אחיו הבכור של השיח'. בן 67, פנסיונר של המשטרה. "בחיים לא שמעתי ממנו הערה או מילה על עבודתי במשטרה. אף פעם לא אמר לי, 'תפסיק לעבוד שם'. זה לא קיים אצלו בלקסיקון, מעולם לא התערב בעבודת האב והאחים השוטרים. אני בקשר איתו. היחסים עמו תמיד היו טובים, דבר לא השתנה. יש בינינו כבוד הדדי. אף פעם לא ראיתי דבר פסול בהתנהלות הפלג הצפוני. המוסדות של התנועה האסלאמית פעלו בתחומים שבהם המדינה לא סייעה ולא התנדבה לסייע". האח מביט בכאב על המתרחש סביבו היום. "עבדתי עם יהודים, במשך 38 שנים. היום לא כל כך טוב מה שקורה כאן. ההקצנה ברחוב היהודי היא מעל ומעבר למה שחשבתי ודמיינתי. כאילו אין לי עוד מקום להיות כאן. וזה מגיע מלמעלה, זה באשמתם. אני רואה את היחסים מידרדרים, זה לא מתמתן", הוא אומר ומסביר איך הוא תופס את אחיו הידוען: "אחי רואה עצמו מנהיג אסלאמי לפני הכל. לאחר שסיים את לימודי התיכון נסע לחברון ושם למד לימודים אסלאמיים. הוא פנה לקהל הערבי בארץ, שילך בדרך האסלאם להתפלל, לשמור על התרבות. הוא אדם שהולך יותר לכיוון הדת. יותר אנשים רואים בו דמות חשובה שמנסה להוליך אותם בדרך הנכונה, ולא רואים בו איש קיצוני".

למלא את החלל

אוסאמה מחאמיד, עורך העיתון והאתר 'אלמסאר' היוצא לאור באום אל־פחם, מכיר את השיח' ראאד עוד משנות ה־70. הוא מעריך שמהתקופה אחרי ששיח' ראאד וחבריו שבו מלימודיהם בחברון עם "בשורת הדעווה" לאוכלוסייה המוסלמית בישראל. דעווה פירושה פעילות של ארגונים אסלאמיים לצדקה, סיוע וחינוך, כחלק מהכשרת הלבבות לקירוב ולתמיכה במטרות התנועה. משמעות המילה היא קריאה, הטפה; בהקשר האסלאמי יש לראות זאת כקריאה לאמונה. מוסד הדעווה הוא נדבך מרכזי בפעילות 'האחים המוסלמים' בשלוחותיה בעולם; כשמטרתם הייתה לקרב את הציבור לאסלאם ולהשקפות האידיאולוגיות שלהם, ובמרכזן הקמת מדינה אסלאמית – לא בהפיכה שכופה עצמה על העם, אלא בתמיכה עממית שמביאה לשינוי הדרגתי. בכך מאמין גם ראאד סלאח.

מחאמיד: "הם התחילו בעבודות התנדבות: כסף לכבישים, תרומות לכיתות לימוד, מרכז רפואי. הם שימשו חלופה למסגרות החברתיות וגם הפוליטיות. פתאום ראו שיש אלטרנטיבה לחד"ש, התנועה הקומוניסטית־חילונית, ואפילו חלופה חיובית". הוא מספר שהמבוגרים בעיר ראו בסלאח איש דת ישר ומנהיג. והצעירים, שחיפשו משהו שימלא את הריקנות, מצאו אצלו כתובת. אחיו מספר שהיה – ועדיין – קשה ללכת איתו ברחובות העיר, שכן בכל רגע עוצרים אותו, מדברים, מתייעצים, מבקשים לחיצת יד.

"המפלגות אז לא הוכיחו את עצמן", מוסיף מחאמיד, "הן פיזרו סיסמאות בלי תועלת בשטח. מצד שני, הייתה ריקנות דתית: לא היו כמעט אנשי דת, משום שבתקופת השלטון הצבאי הם גורשו. אנשי הדת הקיימים לא היו בעלי תעודות רשמיות. הייתה כמיהה למשהו אחר". לתוך החלל הזה נכנסו שיח' ראאד וחבריו, בעלי התודעה האסלאמית המודרנית. הצעירים לא ידעו אז כיצד להתפלל, לא הכירו מושגים בסיסיים על האסלאם, והם האירו להם את הדרך והדגישו את ערכי האסלאם הנשגבים. התחיל לחץ מהרחוב שהופנה לשיח' ראאד להיכנס לבחירות בעיר, להציל את המצב ולשמש מורה דרך.

"באותה תקופה (אמצע שנות ה־80) האשם מחאמיד היה ראש העירייה. הוא היה עסוק יותר בעניינים פוליטיים ופחות בענייני העירייה", מספר מחאמיד, "וזו הייתה הקרקע הפורייה של שיח' ראאד להיכנס גם לפוליטיקה באום אל־פחם. בבחירות שבהן התמודד, זכתה מפלגתו ב־14 מושבים מתוך 16 במועצה. ההנהגה הערבית בארץ הייתה בהלם. סלאח היה ראש העיר הצעיר ביותר. וכשהם קיבלו את הרוב במועצת העיר, הם ידעו איך לתפקד. כיצד לפתור בעיות מוניציפליות. וזה בגלל ניסיונם הקודם במגזר השלישי".

מחאמיד אומר שבשיא פעילותו של הפלג הצפוני, ראשיו דאגו לכל הצרכים האמיתיים של האוכלוסייה: "הקימו אגודות, מוסדות מקבילים בתחומי החינוך, הבריאות, החינוך, הספורט. הוקמה ליגה אסלאמית לכל המגזר הערבי, הם ענו לצרכים שהאוכלוסייה המוסלמית דרשה. אנשים אהבו את סלאח. הוא לא התנשא, לא דיבר גבוהה".

גורם ממשלתי בכיר לשעבר, שעבד בצורה הדוקה עם עיריית אום אל־פחם באותם ימים, מספר: "בתקופתי, שיח' ראאד היה בא אליי בצורה מכובדת. הייתי מדבר איתו בערבית והוא היה עונה בעברית. הוא היה קשוב מאוד לאוכלוסייה, דאג לאזרחים, וזה נתן דרייב לעזור לו. יש לו כריזמה אישית. הערבית שלו קצבית, מזרחית כזאת, כמו שירה שמעוררת נוסטלגיה. הוא מדבר במשפטים קצרים ויודע להעביר מסרים. בתקופתי שם לא הבחנתי בשינוי שחל אצלו. לא יודע מה קרה לו מאז. מי הציק לו, מה הציק לו. בטוח שהיה משהו, כי חל שינוי, אבל אני לא יודע מה קרה".

הגורם הבכיר, שביקש לשמור על עילום שם, מספר כי בתקופתו השיח' לא דיבר על ירושלים ועל אל־אקצא. הוא זוכר הפגנה סוערת בוואדי עארה שבה ביקש ממנו שירחיקו את המפגינים מהכביש. "הוא נענה בחיוב. איתי עבד יפה. יש מי שירימו גבה על כך ששיתף פעולה עם הממסד הישראלי שייצגתי, אבל כך זה היה. יכול להיות שמשהו השתנה אצלו כשראה שאנשים נוהרים אחריו. משהו דחף אותו". בתקופה ההיא, נזכר, היה דו־שיח אמיתי. "איש לא דרש מהצד האחר, זה לא שאני הוריתי לו והוא עשה. הכל לטובת האזרח. למרבה הצער, מוסדות השלטון האחרים הזניחו את העיר, והחלל הריק התמלא על ידי עמותות המגזר השלישי. המסגד הפך למתנ"ס במובן הרחב של המילה. הוא (ראאד) התלבש על הקטע הזה של המגזר השלישי", מנסה בן שיחנו להסביר את שקרה.

מוחמד אבו־שקרה, האח, נזכר גם הוא בתקופה ההיא, שבה היו קשרים טובים יותר בין אחיו לבין המדינה והממסד. "הייתה תערוכת ציורים של אחד האחים שלנו במוזיאון תל אביב. פגשתי שם את לאה רבין. אחר כך אני, ראאד ועוד בן דוד הלכנו לבית של רבין. זה היה ב־1995, לדעתי. היה כיף אצלם. אחי היה מאוד מקובל באותה תקופה".

קינת אום אל־פחם

הימים האלה נראים כהיסטוריה רחוקה. לא רק בהקצנה ובהתרחקות של סלאח. גם במצבה של אום אל־פחם, שהידרדרה. השקעות נעלמו. הצפיפות גאתה. המצב הסוציו־אקונומי ירד, ופנימה חדרו הדת והקיצוניות. לאחרונה החליטה המדינה, יחד עם המנהיגות הערבית, על הקצבת 15 מיליארד שקל שיופנו לשיפור המצב במגזר הערבי. הציפיות גבוהות, ורק העתיד יראה אם אלו ייענו.

מעיד על כך גם מוחמד אבו־שקרה, שגר בעיר ומוטרד מאוד בעיקר מהנעשה במרחב הציבורי בה: "המצב באום אל־פחם קטסטרופלי. זו לא עיר, זה עדיין כפר, שלא התפתח. יש מעשי רצח ופשע. העבריינות אצלנו עברה את ברזיל. אם קורה לך משהו באום אל־פחם, אל תתפלא שמישהו יוציא לך אקדח מהרכב שלו". ותושב העיר, בן דוד שני של השיח' ראאד, שלו חברת ניקיון גדולה הפועלת בתל אביב, מוסיף: "מאז שהשיח' עזב את העיר, יש יותר שחיתות ויותר פשע".

אוסאמה מחאמיד, שכעורך עיתון עוקב מקרוב אחרי הנעשה ברחוב הערבי, מעריך שנקודת השבר עם הממסד הישראלי הייתה כשהפלג הצפוני, בראשות שיח' ראאד, החליט שלא לרוץ לכנסת. לדעתו, זה הוביל לפיצול של התנועה האסלאמית. אלמלא זה, שיח' ראאד היה היום המנהיג הבלתי מעורער של הערבים המזדהים כפלסטינים ישראלים. "מי עוד יכול חוץ ממנו למלא אצטדיון כדורגל ברבבות תומכים?!".

לדעתו, מה שזירז את הפיצול היה החלטת שיח' ראאד ללכת עם הפתווה של קרדאווי, תומך החמאס, ובכירים אחרים בארגון העולמי של האחים המוסלמים ששללו כל רעיון של הכרה בממסד הישראלי, ובכלל זה התנגדות להצבעה בבחירות. אגב, באום אל־פחם יותר מ־50% הצביעו לכנסת. ולמרות הפיצול, שיח' ראאד מעולם לא קרא להחרים את הבחירות לכנסת.

הצלחתו של ראאד סלאח אינה נמדדת רק במישור האסלאמי. הוא זוכה לכבוד ולהערכה גם בקרב חוגים לא־אסלאמיים בארץ. אחד ממכריו הנוצרים הוא סאלח ח'ורי, כהן העדה הנוצרית־אורתודוקסית ויושב ראש העדה הנוצרית בסכנין: "אני מכיר אותו כאיש דת. לפעמים היה מזמין אותי, כמו את כל הכמרים, לאום אל־פחם לטקסים מסוימים, ואם לא איענה לשיח', למי איענה. הוא איש דת".

אני מנסה להבין ממנו מה סוד הקסם שלו, ותשובתו נמדדת על ציר הכבוד השמור לאנשי דת: "אומר את האמת. בהיותי איש דת, אני מעריך את כל אנשי הדת מכל הדתות ומקבל מהם פידבק. לשיח' ראאד סלאח יש הערכה מיוחדת אצלי, מעצם היותו איש דת. אני לא מתעסק בכוונות הפוליטיות. זה משטר דמוקרטי וצריך לכבד את עמדותיו של האחר. המשטר הדמוקרטי מבוסס על כך שרעיונות מסוימים יכולים לסתור האחד את השני. שיח' ראאד הוא לא אזרח רגיל. אי אפשר לדון אדם על רעיונותיו".

לדעתו, מה שהביא לפופולריות של סלאח היה הרדיפה שלו וההתנגדות לרעיונותיו מצד הממסד הישראלי: "מה שליכד את העם מאחוריו היו הניסיונות שלו להגן על המקומות הקדושים בירושלים ובמיוחד על מסגד אל־אקצא, והעובדה שהמשטר, המדינה והממשלה שהתנגדו לזה שאנו נשמור על המקומות הקדושים שלנו, הם הסיבה. הם גרמו להתלכדות מאחורי סלאח. אלמלא אל־אקצא, הוא לא היה פופולרי כל כך, בטח לא בקרב הדתות", אומר ח'ורי ומוסיף: "ראה לדוגמה את חוק המואזין: אם היו הולכים על זה, זה היה מלכד עוד יותר את הערבים נגד סתימת הפה. ודע לך, אם הממשלה תעלה משהו רגיש, דתי, הרוב ילכו עם השיח' ראאד. הפופולריות שלו עולה ככל שהוא נעצר, משום שהוא נתפס כמגן על דת, על סמלי הדת, על אל־אקצא. לכן מוטב שלא להתגרות בו. הרגישות היא בדת. הוא רק מדבר. אני אומר בביטחון מלא, דבריו אינם גורמים שום נזק. אגב, אם יהיה שוויון וכבוד הדדי, נסתפק ברשימה המשותפת".

"להציל" את אל־אקצא

לפני כ־20 שנה החליט שיח' ראאד סלאח שיש צורך לשמר את המבנים במסגד אל־אקצא. הוא החל לארגן עצרות למען המסגד, גייס תרומות כדי להתמודד עם הסכנות של מה שכינה "ייהוד ירושלים ואל־אקצא", ואז נולד הרעיון של הסיסמה "אל־אקצא בסכנה". קשה להתעלם מהתחושה שהשיח' ראאד באמת רצה לסייע בשיפוץ המסגדים, והדרך לגייס את הכספים הייתה גם בדרך של הפחדה מפני מעשי היהודים בהר הבית. אין כהפחדה על מנת לאחד אנשים סביב מטרה, ובטח כשזה קשור לענייני דת. וכמו כדור שלג שמתחיל להידרדר במורד ההר, ברגע מסוים קשה לעצור אותו. ובקיצור, הוא נלכד או התאהב בדמות שנוצרה והתקשה להיפרד ממנה, ודאי לאחר שהפך לסמל ונרדף על ידי המשטרה וכוחות הביטחון, שראו בו גורם מתסיס.

יש הטוענים שהמאבק אינו נגד ישראל, אלא נגד הדת היהודית. ד"ר מרדכי קידר, מזרחן ומרצה במחלקה הערבית בבר־אילן, משוכנע שהמאבק של סלאח ושל התנועה האסלאמית הוא מאבק דתי־תרבותי. "עצם קיומה של מדינת ישראל הוא אתגר תיאולוגי אסלאמי לפני שהוא עניין לאומי. האסלאם אינו מסוגל לעכל את עובדת קיום המדינה". בהרצאותיו טוען ד"ר קידר כי הישראלים לא מבינים את עומק המוטיבציה של העולם האסלאמי, וראאד סלאח בתוכו. אחת הטענות היא שהשיח' ראאד חושש מהדת היהודית תוך שהוא רואה בה מי שטוענת לבעלות על הר הבית לבניית בית מקדש שלישי. אותה דת, שהחזירה את בניה לארץ ישראל, כשכל השנים קראו "בשנה הבאה בירושלים". וכשדיברו על ירושלים, דיברו על הר הבית. השיח' ראאד חושש שדת שהביאה מיליונים לישראל, בסופו של דבר תרצה גם להשתלט על הר הבית, ולכן יצא למלחמה על אל־אקצא.

מוחמד אבו־שקרה מספר שההתמסרות של אחיו למען המסגד תמיד הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. "במשך רוב חייו הוא נהג ללכת לשם, ניקה וסידר את המסגד. את האורוות".

לעצרות למען המסגד הגיעו בימי השיא כ־40 אלף בני אדם, מוסלמים מכל הארץ. היום כבר אין אירועים כאלה, מדגיש אוסאמה מחאמיד. הכנסים האלה התקיימו עד שהפלג הצפוני הוצא אל מחוץ לחוק. עד אז זה היה תמיד כנס רב־משתתפים, שלא היו כמותו במגזר הערבי. "זה נתן לאנשים תחושת שייכות, תחושה של התלכדות, התרוממות רוח, חגיגה מיוחדת. שיח' ראאד היה נואם נאומים ואנשים היו מגיבים בהרמת תרומות לאל־אקצא".

יואב שטרן, עיתונאי לשעבר שסיקר את החברה הערבית בישראל, מצביע על הדאגה של הממסד הישראלי מסלאח מכיוון נוסף. פעולותיו הביאו להתחזקות מוחשית של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, כשאחד הביטויים הכואבים לישראל הוא הר הבית. השיח' עזב את אום אל־פחם כשזיהה שיש ואקום בירושלים. תוך זמן קצר נעשה דמות חשובה במאבק למען אלחרם א־שריף (הר הבית), כי הוא היה משוחרר מהכבלים שכבלו שחקנים אחרים באזור.

שטרן מסביר ששיח' ראאד היה משוחרר מהשיקולים הפנים־פלסטיניים, כי אינו חי בשטחי הרשות ואינו כפוף לפוליטיקה שלה. הדמוקרטיה הישראלית איפשרה לו מרווח פעולה מספיק כדי לעשות את מה שעשה. הוא גם לא היה מוכן להישמע לממסד הירדני, שעל פי ההסכמים בין ישראל לבין ירדן האחריות על מסגדי הר הבית נתונה בידיהם. בגלל זה מנעו ממנו כניסה לירדן, בטענה שפעילותו בהר הבית מנוגדת לאינטרס הירדני. משוחרר מכבלים ומגוּבה בדמוקרטיה הישראלית, גייס כספים ואנשים לפעילות של שיפוץ אורוות, שנמצאות מתחת להר הבית והכניסה אליהן היא מתוך אזור המסגדים. דבר כזה מעולם לא היה בהר הבית – לקחת את החללים האלה ולהפוך אותם לחללי תפילה מרהיבים, תוך שהוא מותיר את הפסולת שהוצאה משם לארכיאולוגים ישראלים. הוא זיהה ואקום, דחף את הרגל שלו ונכנס למקום הכי נפיץ באזור. תוך זמן קצר הפך לשחקן אזורי, עובדה שמהווה, עד היום, איום על הממסד הישראלי שמתקשה למצוא כלים להגביל את פעילותו. הוא הפך למטרה של הממסד הישראלי, באופן אישי.

האם בנאומיו של שיח' ראאד אכן יש הסתה?

שטרן: "המילה 'הסתה' מאוד מעורפלת. שיח' ראאד לא נחמד ולא עדין בדבריו. הוא מאוד בוטה ונאומיו אינם מעידים על רצון לשמור על מרקם היחסים העדין בין יהודים לערבים. הוא מאתגר את גבולות השיח. בעיניי הוא חצה את הקו האדום כמה פעמים, אבל ברור מאוד שהפעילות נגדו במישור המשפטי מתמקדת בגבולות חופש הביטוי ולא בפעילות אלימה או צבאית או סמי־צבאית".

הביקורת מבית

אחת מנקודות החולשה, שהתלוו במשך השנים לפעילותו של השיח', היא קבלת תרומות והעברות כספים, אומר שטרן ומסביר זאת בתלותו בעולם האסלאמי. לדבריו, הוא הצליח להביא למצב שבו התנועה האסלאמית מקבלת כספים, אבל לא תמיד בצורה חוקית. זו נקודת התורפה הגדולה של התנועה, כי קשה לתפקד בלי מקורות כספיים.

כשבאים לבחון את היחס לסלאח, ניכר פער בין מה שאנשים מוכנים לומר בפומבי לבין מה שנאמר בחדרי חדרים. רבים מתושבי אום אל־פחם מביעים סלידה וביקורת עצומה כלפי שיח' ראאד והפלג הצפוני. כשאתה הופך לגיבור־על, גיבור דת, סמכות רוחנית והלכתית, קשה לטפל בבעיות מבית. כשאתה עסוק בפוליטיקה גבוהה, קשה לך להתפנות לריב בין חמולות בתוך אום אל־פחם. "שיח' ראאד התחיל כמנהיג מקומי מאוד חשוב, פורץ דרך. ראש עיר בעל לגיטימיות גדולה מאוד", אומר שטרן, "אבל בשלב מסוים נמאס לו מבעיות הביוב והתשתיות. בצעד מבריק ביצע מהלך – כשהוא שם את מסגד הר הבית על ראש שמחתו – שהוביל אותו לפריצה לתודעה של מיליון וחצי ערבים מוסלמים בתוך ישראל והפך אותו למנהיג חשוב בלי צורך בבחירות. בחלוף הזמן, התנועה האסלאמית איבדה אחיזתה באום אל־פחם, ואילו השיח' ראאד נותר מנהיג לאומי ודתי חשוב, גם אם יש לו מעט יכולת השפעה בתוך עירו שלו".

ויש גם הטוענים שהוא עצמו הבין שהוביל את צאן מרעיתו רחוק מדי, וגם לו היו הרהורי חרטה ומחשבה לחזור לדרך שבה החל – האדרת שם האסלאם בקרב הדור הצעיר.

הביקורת על סלאח לא עוצרת רק בזה. הכעס עליו הוא גם על רקע התנהלותו מול הממסד בשנים האחרונות. על המעשים והמילים שהביאו להוצאת הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק. למרות שהוא לא התפזר למחרת ההחלטה, למעשה הפעילות שלהם לא באמת קיימת. ישנם אנשים הרואים בכך נזק וניתן להבחין בביקורת, גם אם עדינה, כלפי הנהגת הפלג. יש המאשימים אותם שהחברה המוסלמית בארץ משלמת עכשיו את המחיר על אובדן הפעילות המבורכת ורבת השנים שלהם.

פופולריות, אך גם חולשה

מוחמד אבו־שקרה אינו סבור שיש קשר בין תכיפות המעצרים של אחיו לבין מידת הפופולריות שלו ברחוב הערבי בארץ, שהיא "גבוהה בלי קשר למעצרים". הוא גם סבור כי המאבק שמנהל אחיו למען אל־אקצא הוכתר בהצלחה. "זה הגביר את המודעות של הציבור למען מסגד אל־אקצא. הציבור הישראלי הכללי יותר מודע למתרחש שם היום". הוא שולל כל טענה שאחיו עוסק בהסתה. "ממה שאני יודע, אחרי הפיגוע, אדם שמת אצלנו, עושים אירוע לזכרו. גם אצלכם יש אירועים כאלה. הוא הגיע ושמעו את שיח' ראאד מצטט כמה פסוקים מהקוראן והם תרגמו את זה להסתה. זה מצער אותי. כל מה שאני מבקש הוא שיניחו לו. שיפסיקו ללחוץ. לכל דבר יש סוף. כולם משתלחים בו: שרים, חברי כנסת. די כבר". אבו־שקרה סבור כי אם ישנו השלטונות את דרכם כלפי אחיו, המציאות תשתנה: "צריך שיעזבו אותו. שיניחו לו לנפשו, ואז הוא יחשוב אחרת". בן הדוד שלו שעמו שוחחנו מוסיף שהיה "שמח לראות את השיח' ראאד חוזר לעמדת הנהגה, אבל שישנה את דרכיו ויהיה יותר פשרן ופחות קיצוני כלפי המדינה".

גם יואב שטרן סבור שזו הייתה טעות להוציא את הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק. "הצעד הזה משמש את התנועה האסלאמית כתעודת כבוד. אני חושב שיש כלים אחרים להתמודד עם האיום שנשקף מהם.

"היום התנועה האסלאמית, במקומות רבים בעולם הערבי, נתפסת כאשליה שהתנפצה ובהרבה מקומות יש היחלשות, יש תחושה של אכזבה. למרות יחסי הציבור, הם לא הצליחו להביא לשינוי, אלא רק לאלימות, לקריעה של חברות, ואני חושב שיש התפכחות מהאשליה שהאסלאם הוא הפתרון".

זה קרה גם לשיח' ראאד?

"הוא אמנם פופולרי, אבל צריך לבדוק אם התמיכה בו נותרה כשהייתה. אחרי שהפלג הצפוני הוצא אל מחוץ לחוק, לא קרה שום דבר. החיים נמשכו. זה מלמד, במידה רבה, על ירידה בכוחו. התנועה בראשותו נתפסת כקרובה בעמדותיה לחמאס, דבר שתרם לרדיפתו. ברטוריקה ובעמדות הם ממש זהים, בנים לאותו ענף אידיאולוגי. אבל יש ביניהם הבדל גדול מאוד: התנועה האסלאמית בישראל נמנעה מכל פעילות צבאית או אלימה, בשונה מחמאס ששם את רוב משאביו בפעילות אלימה נגד ישראל. איש לא מנסה לערער על החלוקה הזאת. לא חמאס ולא התנועה הצפונית, שמקבלת את המגבלות שקיימות ומוטלות על אזרחים בישראל על שימוש בנשק. זה גבול שהיא מעולם לא חצתה, ביודעין ובמכוון. התנועה חצתה הרבה גבולות אחרים, אבל זה קו אדום מאוד ברור במשחק הכוח שבין ישראל לבין התנועה.

"נכון להיום, הוא נותר המנהיג הפוליטי החשוב ביותר של החברה הערבית בישראל ולא, זו אינה טעות. הוא קודם כל פוליטיקאי. ההפרדה שלו בין דת לפוליטיקה מלאכותית, כי הוא משתמש בדת ככלי פוליטי. הוא לא פוסק דת, הוא לא כותב פתוות. הוא שואב את כוחו מהאסלאם ומהדת, אבל בראש ובראשונה הוא מנהיג פוליטי. לכן, ברור שהוא יותר אישיות פוליטית מאיש דת".

כמה מהאמירות הנפיצות של סלאח

  • "העושקים, הפושעים מפגיזי המסגדים… שוחטי הנשים ההרות והתינוקות… הוי הגזלנים, אתםחיידקי כל הזמנים… הבורא גזר עליכם להיות קופים מפסידים… הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת"
  • "ואנחנו לא אלו שהרשינו לעצמנו לאכול ארוחה שמבוססת על לחם וגבינה בדמם של ילדים"
  • "ישראל עומדת מאחורי שריפת אל־אקצא. נגן על אל־אקצא עד שישראל (הכיבוש) תיעלם"
  • "גם פצצת אטום לא הייתה עוצרת בעד הפלסטינים מלהגיע לאל־אקצא"
  • "הכיבוש הישראלי, שמשתמש בכוחותיו ובנשקו כדי להחריב את אל־אקצא, הוא המדכא הנורא ביותר עלי אדמות"
  • "אינשאללה, ירושלים תהיה הבירה של הח'ליפוּת האסלאמית העולמית העתידית. הח'ליפות תפיץ צדק ברחבי האדמות אחרי שאמריקה, הפרויקט הציוני והאג'נדות שלהם מילאו אותן בחוסר צדק"

מפולגים | התנועה האסלאמית

כמו תנועות דומות לה במדינות מוסלמיות – וגם במדינות מערביות – פעלה התנועה האסלאמית מראשית דרכה (1971) בעיקר במישור החברתי. מייסדה היה עבדאללה נימר דרוויש, בוגר המכללה האסלאמית בשכם. אנשי התנועה הקימו מעין מוסדות רווחה, המקבילים־משלימים את אלו של המדינה, זאת לטובת האוכלוסייה המוסלמית בתוך ישראל. הם סייעו ברכישת ציוד לתלמידים, ארגון ליגות כדורגל וצדקה לנזקקים. כבר ב־1979 נעצרו חלק מאנשי התנועה בחשד לסיוע לטרור. בעקבות זאת מיהרה התנועה להודיע רשמית שהיא מתנערת מטרור.

בתחילת שנות ה־80 גדלה התנועה האסלאמית במהרה, והקימה סניפים ברחבי ישראל. זה קרה בד בבד עם התרוממות הלאומיות הפלסטינית מעבר לקו הירוק, ועם ההתעוררות בתוך המגזר הערבי־ישראלי, שבו התפתחה מודעות פוליטית גוברת לצד מרמור על אי השוויון המשווע. ב־1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הקימה התנועה את ועד הסיוע המוסלמי, שמטרתו לסייע לנפגעים פלסטינים עקב פעילות ישראל בשטחים. זה נסגר ב־1995 על ידי השב"כ, בשל חשד להעברת כספים לחמאס.

ב־1989 החליטה התנועה האסלאמית להתמודד במספר רשויות מקומיות במגזר הערבי. הניצחון הסוחף ביותר היה של שיח' ראאד סלאח באום אל־פחם. השנים לאחר מכן חידדו הבדלים בין הפעילים. חלק, כמו סלאח, הפכו דתיים יותר, ובעוד רוב המגזר הערבי תומך בהסכמי אוסלו – הם התנכרו לתהליך השלום. עליית חמאס בשטחים היוותה מודל הזדהות לחלק מאנשי התנועה האסלאמית, והם הפכו יעד מודיעיני, כמובן, של כוחות הביטחון הישראליים. כך הגיע הפיצול לפלג הצפוני והדרומי, ובסופו – הוצאת הראשון מחוץ לחוק.

הציבור הערבי־ישראלי: האיבה – והתקווה
מאת: אריק רודניצקי, המכון הישראלי לדמוקרטיה

2017 מסתמנת כשנה לא פשוטה ביחסים שבין הציבור הערבי למדינה. הריסת הבתים בקלנסווה בתחילת השנה והתקריות באום אל־חיראן (בינואר) ובכפר קאסם (ביוני), שבהן נהרגו שני אזרחים ערבים ושוטר יהודי, הובילו לאמירות ברחוב הערבי בנוסח "זו מדיניות שמזכירה את ימי הממשל הצבאי" או "אירועים כאלה מחזירים אותנו לאווירת אירועי אוקטובר 2000". אמירות כאלה מבטאות תחושת חוסר אונים בציבור הערבי לנוכח צעדי אכיפה – שרירותיים בעיניו – מצד הממשלה והמשטרה. לפי מחקר של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, 43% מהאזרחים הערבים מעידים כי הרגשתם כלפי המדינה הפכה שלילית יותר בשנים האחרונות.

היחסים בין מוסדות המדינה לציבור הערבי אמביוולנטיים. מצד אחד, הממשלה אינה יושבת בחיבוק ידיים ופועלת באופן עקבי לשיפור תנאי המחיה ביישובים הערביים במדינה. מאז הקמת הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי ב־2007 אישרה הממשלה שורה של תוכניות חומש לטיפול ביישובים הערביים, לרבות יישובי הבדואים בנגב ויישובי הדרוזים והצ'רקסים בצפון. התוכנית האחרונה מדצמבר 2015 – החלטה 922 – היא גם המפורסמת ביותר: הממשלה הקציבה 15 מיליארד שקל לשנים 2016–2020 לפיתוח היישובים הערביים.

מצד שני, בשנים האחרונות נידונו בכנסת שורה של יוזמות חקיקה שנתפסות בעיני הציבור הערבי כניסיון לפגוע במעמדו במדינה: חוק המואזין, חוק הנכבה, חוק לביטול המעמד הרשמי של השפה הערבית, וחוק הלאום (בגלגוליו השונים). חוק הלאום מציע לקבוע שהזכות להגדרה עצמית במדינת ישראל תהא שמורה רק לעם היהודי. בעוד רוב הציבור היהודי מקבל את הדברים כמובנים מאליהם, ראשי הציבור הערבי מרימים קול מחאה חריפה על הכוונה לקבע את זהותה של ישראל כ"מדינה יהודית". הטענה היא שמדינה דמוקרטית – גם אם לאומיותה נקבעת על פי הרוב – צריכה לשרת באופן שוויוני את קהילת האזרחים שחיה בתוכה.

הציבור היהודי מצידו מודאג מתופעות שמתפרשות בעיניו בתור גילויי הקצנה ברחוב הערבי.

אין ספק כי ברמה הלאומית יש אי־הסכמות מהותיות בין יהודים לערבים. על פי מחקר המכון, 67% מהערבים סבורים שלמדינת ישראל אין זכות להיות מוגדרת מדינת הלאום של העם היהודי. מנגד, 68% מהיהודים סבורים שאי אפשר גם להרגיש חלק מהעם הפלסטיני וגם להיות אזרחים נאמנים לישראל. עם זאת, ברמה הבין־אישית היומיומית היחסים בין יהודים לערבים פחות מתוחים, ובתחומים מסוימים הם חיוביים ממש. רוב מוחלט מבין אלו שעבדו במקומות עבודה שהיו בהם גם ערבים וגם יהודים (90% מהיהודים ו־95% מהערבים) סבורים כי היחסים בין שני הצדדים היו טובים. רוב היהודים (64%) גם מסכימים כי המדינה צריכה ליישם תוכנית לצמצום הפערים בין המגזרים.

קיום יחדיו מחייב להקשיב לזולת, להבין את רגישויותיו ולכבד את זכויותיו הבסיסיות. במילים אלה סיכמה ועדת אור את מסקנותיה ב־2003. ומילים אלו יפות גם כיום.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook