כמה ימים לפני בחירות ספטמבר 2019 השתתפתי בסמינר בוושינגטון שעסק במגוון סוגיות גיאו-פוליטיות. ביום האחרון הסתובבתי בעיר עם אחת ממארגנות המפגש – בחורה גרמניה שיצא לה לבקר בישראל כמה פעמים ומכירה מקבלי החלטות ופוליטיקאים במדינה. עצרנו לנוח בין מוזיאון הטבע למוזיאון להיסטוריה אפרו אמריקאית.
״מה האג׳נדה הסביבתית של המפלגות בישראל?״ היא שאלה בתום לב. נחנקתי. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. הסברתי לה שהמפלגות בישראל בקושי טורחות לפרסם את המצע שלהן בנוגע לנושאים שנמצאים בלב סדר היום הציבורי, אז בטח שאין להן מצע סביבתי. משבר האקלים בקושי היה אז בשיח הישראלי.
הגרמניה, על אף הכרותה עם הסביבה הפוליטית בישראל, התפלאה. בגרמניה הסוגיה הסביבתית היא סוגיית ליבה. יתרה מכך, המפלגה הירוקה היא אחת המפלגות הגדולות בממשלה הגרמנית. חזרתי לארץ ממש ביום הבחירות, כמובן שהסוגיה האקלימית או הסביבתית לא הזיזה לאף מפלגה.
החודש נזכרתי באותה שיחה שבזמנו גרמה לי להרגיש קצת נבוכה – ואני מבינה שמצבנו רק הידרדר מאז. שר האוצר, שנראה שעסוק בעיקר בהחרבת הכלכלה הישראלית תוך כדי הגשמת חזונו להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, שבר עוד שיא של ציניות, והפעם כשהחליט למנוע תקציבים שנקבעו בחוק לתחום האנרגיות המתחדשות.
וכך היה: שר האוצר היה אמור להודיע לוועדה הפרלמנטרית המפקחת על קרן העושר – אליה מגיעים תקבולי המדינה ממאגרי הגז – כיצד הוא מתכוון להקצות את הכספים שהצטברו בה לשתי שנות התקציב הקרובות. ״החוק מורה להקצות כספים לאנרגיות מתחדשות, אבל הוא לא מורה כמה להקצות. אז החלטנו להקצות אפס שקלים״ אמר סמוטריץ׳ לחברי הוועדה, כך חשף עיתונאי הסביבה אביב לביא באתר זמן ישראל.
אתם מבינים – סמוטריץ׳ אמור היה להקצות תקציב למחקר שיביא לפריצות דרך ויאפשר התייעלות וחדשנות בתחום של אנרגיות מתחדשות או לסוגיות סביבתיות בוערות אחרות. אבל לא. הוא החליט לקחת את הכסף שהמחוקק קבע שיוקדש לאנרגיות מתחדשות והחליט שמתוך 110 מיליון שקלים שבאפשרותו להקצות – הוא מקצה אפס. אפס.
הסכום אמנם ילך למטרות חשובות (בינוי מוסדות לנוער ופתרונות דיור בתחום בריאות הנפש) אבל מה בנוגע להשקעה הכל כך נדרשת, שגם המחוקק הכיר בחשיבות שלה והקצה לה משאבים מקרן העושר, בתחום האנרגיות המתחדשות? ומדוע סמוטריץ׳ החליט להקצות אפס שקלים לטובת אנרגיות מתחדשות? ובכן, מי יודע.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שהממשלה הזאת מובילה מהלכים שהם במופגן נגד איכות הסביבה וההתמודדות העולמית עם משבר האקלים. אחד הדגלים שנשאה בקמפיין הבחירות היה ביטול חוק החד״פים. אחרי שהממשלה הקודמת הובילה מהלך שנועד לצמצם צריכה של מוצרי פלסטיק חד פעמיים מזהמים – הממשלה הזאת בחרה להפוך כיוון. המהלך הזה הזוי במיוחד כשמבינים עד כמה המאבק הסביבתי משגשג במדינות העולם המערבי שיודעות שאנחנו חייבים לעצור באופן מיידי את הרס הסביבה למען הדורות הבאים.
בהסתכלות רחבה יותר, עכשיו זה כבר לגמרי ברור: הממשלה המכהנת מחריבה את העתיד של מדינת ישראל וגוררת אותנו אחורה. זו ממשלה שלא רק שממשכנת את עתיד המדינה עם הוצאות בלי כיסוי ושודדת את הקופה הציבורית, אלא גם גוזרת עלינו עתיד של מדינה נחשלת – מדינה עם חינוך גרוע שלא ייצר דור עתיד של עובדים עם מיומנויות לעולם העבודה החדש, שמפקירה את הבריאות של הילדים ומבטלת מהלכים שיכולים למנוע שתיית משקאות ממותקים, וכזו שגם לא משקיעה במהלכים לקידום איכות הסביבה וצמצום נזקי משבר האקלים. ממשלת חורבן הבית.
ומילה אחת עלינו, הציבור: האחריות היא גם שלנו. סקר מנובמבר האחרון של חברת מחקרי השוק Ipsos בשיתוף הארגונים Plastic Free July ו-WWF בחן כיצד הציבור במדינות שונות בעולם מתייחס לסוגיות הקשורות לצמצום זיהום ולחקיקה בנושא. הישראלים, כך מתברר, תומכים פחות בחקיקה נגד זיהום מאשר אזרחי מדינות אחרות ואחוז גבוה יחסית מהמשיבים הישראלים כלל לא גיבש עמדות בנושאים האלה, אולי מגלה כלפיהם סוג של אדישות.
כך למשל, בשאלת התמיכה בחקיקה שתאסור שימוש לא הכרחי במוצרי פלסטיק חד פעמיים במסגרת אמנה עולמית, ישראל היא המדינה השנייה בתחתית הדירוג מבחינת שיעור המשיבים שחושבים שחקיקה זו חשובה או חשובה מאוד. במילים אחרות, אנחנו צריכים להתעורר ולהבין שבלי לשנות את ההרגלים שלנו ובלי לתמוך ברגולציה תומכת – לא נצליח לשפר את המצב. אי אפשר לצפות שהמחוקקים יעשו את הכל בשבילנו. כמו ששרי האריסון אמרה – השינוי מתחיל בתוכנו. אבל באמת.
