בשקט בשקט, בלי ששמנו לב, מדינת ההלכה על מלא מלא כבר מחכה בשער. עוד לא צלצלה בדלת? אל דאגה… הדפיקה תגיע ברגע שייפתח כנס החורף הקרוב של הכנסת, אז הקואליציה מתכננת להביא להצבעה את התיקון לסעיף הנכד בחוק השבות. וכך, אחרי שהתחילו לפרק באגרסיביות את ה״דמוקרטית״, עכשיו בקואליציה קוראים תיגר גם על ה״יהודית״.
כן, בחסות הרעש העצום של ההפיכה המשטרית, מתחת לאף של כולנו, הם לכאורה רק מעבירים כאן עוד תיקון קטן לאיזה סעיף נשכח משנות ה-70 של המאה הקודמת. אבל העניין הוא שמדובר בחוק המרכזי שהופך את מדינת ישראל למדינה יהודית לפי חוק. למעשה, החוק הזה הוא אחד משני הביטויים המובהקים ביותר לאפיון ישראל כמדינה יהודית (השני, לפי אמנון רובינשטיין וברק מדינה, הוא הבטחת קיומו של רוב מכריע ליהודים).
במשך שנים היו אלו דווקא הקולות מהשמאל הקיצוני שקראו לבטל את חוק השבות, בשל החשש לאפליה של לאומים אחרים, ולאור הרצון להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, ללא סממנים דתיים או לאומיים כלשהם. קריאות אלו הוסו על ידי רוב עצום בציבור היהודי – מימין, ממרכז וגם משמאל, שראו ועדיין רואים חשיבות גדולה בקיומה של ישראל כמדינת העם היהודי, ולכן גם בחוק השבות חוק חשוב ששומר על הגדרת המדינה כ״יהודית״. ויש גם את רצף הטיעונים של אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון מתוך ספרם ״ישראל ומשפחת העמים״, שמציג שלל דוגמאות מכל העולם הדמוקרטי-ליברלי (ובמיוחד מאירופה), בהן קיימיםשל חוקי הגירה הדומים לחוק השבות, שומקנים יתרון ללאום מסוים על פני אחרים.
אבל עכשיו האיום מגיע פתאום דווקא מהימין הקיצוני – זה שכבר שולט במדינת ישראל והופך בה סדרי עולם. וכמו השינויים שכבר תפסו כותרות בחצי השנה האחרונה, גם על השינוי הזה עמלו גורמים לאומניים קיצוניים במשך שנים, כדי להיות מוכנים לשעת כושר. בשנים האחרונות מנסות מפלגות נעם והציונות הדתית, בסיוע גבי של קרן תקווה ופורום קהלת, לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות – הסעיף המאפשר לנכד של יהודי או יהודיה להתאזרח בישראל, אף אם הוא עצמו אינו נחשב ליהודי על-פי ההלכה.
המאבק קשור כמובן לשאלת ׳מיהו יהודי?׳, שנמצאת איתנו כמעט מאז קום המדינה. כך למשל בפס״ד רופאיזן עוד בשנת 1962 (הרבה לפני שברק כיהן בבית המשפט העליון, כן?) , פסק בית המשפט כי הגדרת המונח ״יהודי״ בחוק השבות היא הגדרה ״תרבותית-לאומית״, כפי שהייתה התפיסה של אבות הציונות, ולא ההגדרה הדתית. כך קבע גם פס״ד שליט ב-1970, שהלך אפילו רחוק יותר וקבע שכל אדם רשאי להגדיר את הלאום שלו כרצונו. למעשה, בעקבות שני פסקי הדין הללו חוקקה הכנסת את סעיף הנכד, המכליל גם נכדים של יהודים כזכאים לאזרוח במסגרת חוק השבות, ובכך – הכניסה מאות אלפים להגדרה הלאומית של בני העם היהודי.
המשמעות של ביטול הסעיף הקטן הזה תהיה עצומה – מיליוני אנשים, שהגדירו עצמם יהודים במשך שנים, לא יוכלו להפוך לאזרחים בישראל מתוקף חוק השבות.
אז איך יתכן שהימין הקיצוני, זה שדוגל בעליונות יהודית, ורוצה להיאבק, לכאורה, בדמוגרפיה שבין הירדן לים, נאבק דווקא בסעיף הזה? למה זה כל כך חשוב להם?
הסיבה היא שההגדרה שלהם למשמעות של ישראל כמדינה ״יהודית״ היא לא זו של אבות הציונות. הצמדה של המונח ״יהודי״ להגדרה ההלכתית שלו, לא רק קובר קבורת חמור את חזונם של מחוללי הציונות, אלא גם הופך את התשובה לשאלה ׳מיהו יהודי?׳ להלכתית בלבד.
וכשניזכר שהשינוי הזה לא מתבצע בחלל ריק – אלא במרחב שבו כבר יש את ״חוק יסוד: הלאום״, שקובע שבמדינת היהודים אין מקום לשוויון עבור מיעוטים אחרים; במרחב שבו בקרוב הקואליציה הדתית הזאת גם תמנה את השופטים ותוכל להתגבר על פסיקות בג״ץ, ונוסיף על זה את חוק היסוד המתוכנן שיגדיר את לימוד התורה כערך עליון ומוגן במדינת ישראל – יישאר לנו רק לשאול את עצמנו: איך קוראים למדינה שמוגדרת על ידי הדת בלבד, שהתאזרחות בה אפשרית רק לבני אותה הדת ושהחוק במדינה הזאת מגן על לימוד ספר הקודש של אותה דת כערך עליון?
