לחברה החרדית יש משיכה עזה לעיסוק בהיסטוריה היהודית, לפחות בחלקים מסויימים שלה. העיירה היהודית באירופה היא סמל הכיסופים לעולם שהיה כולו טוב, טוהר, לימוד תורה ויראה, והשואה היא הסמל לחורבן העולם הזה ולמשימה שהוטלה על שכמנו לשקמו.
בתוך כל אלה, שמור מקום מיוחד לסיפורי האימה של הגיוס בכפיה לצבא.
אלה סיפורים בעלי ביסוס היסטורי איתן והם מתמקדים בגזירות הגיוס של הצאר הרוסי, שהחל מתחילת המאה ה-19 ביטל את הפריבילגיה שהייתה לקהילה היהודית לשלם מס במקום להתגייס לצבא – והטיל עליה מכסות גיוס במטרה למלא את שורות הצבא, להטמיע את החברה היהודית בחברה הרוסית ולהפוך את היהודים לפרודוקטיביים יותר מבחינה כלכלית.
מפורסמת במיוחד היא "גזירת הקנטוניסטים", שהייתה בפועל אפשרות שניתנה ליהודים לגייס לצבא ילדים בני 12 במקום בגירים, במטרה שיתחנכו לחיי הצבא כבר מקטנותם.
הסיפורים האלה, שמוכרים לכל ילד וילדה חרדים כבר מבית הספר ומספרי הילדים, מתמקדים במסירות הנפש של היהודים בהתחמקות מגיוס ובניסיון לשמור על הזהות היהודית גם בימים הקשים ההם.
אפשר, אם כן, להבין מהיכן מגיעה הזדעקות מנהיגי הציבור והרחוב החרדי ביחס לביטול חוק הגיוס ורצונם של רבים בציבור הישראלי הלא חרדי לראות גם את בני החברה החרדית בצה"ל.
מה שיותר תמוה, הוא מדוע ממשלת ישראל משתפת פעולה עם הסיפור הזה ומתייחסת לחברה החרדית כאילו אכן הייתה הצאר והם הקהילה היהודית הנרדפת.
ממשלת ישראל נמנעת מלהתייחס לבני ובנות החברה החרדית כפי שהיא מתייחסת לשאר אזרחי ישראל, ובמקום זאת מבקשת לקבוע להם מכסות וסנקציות שיחולו על החברה כולה או על ישיבות ספציפיות ולא על כל אדם באופן אישי.
בעבר, בתקופת האימפריות ולפני שקמה מדינת הלאום והדמוקרטיה המודרנית, התייחס השלטון לנתיניו דרך הקבוצה האתנית או הדתית אליה השתייכו. קבוצות שונות קיבלו זכויות מסוימות על פי מידת קרבתן לשלטון או הפונקציה והאינטרסים שמילאו עבורו.
כשקמה מדינת הלאום הדמוקרטית, הליברלית והמודרנית, היא שאפה לפרק את המודל הזה ולהתייחס לכל אזרח ואזרחית בצורה שווה לחלוטין ובאופן ישיר, בלי שוני או אפליה ובלי הצורך במתווך הקהילתי.
ובכל זאת, מדינת ישראל מתייחסת לאזרחיה החרדים (וגם הערבים) כמעט אך ורק דרך הפריזמה הקהילתית. בניגוד לשאר הישראלים שזכאים ונהנים ממערכת חינוך ממלכתית-ציבורית, לומדים מרביתם המוחלט של בני ובנות החברה החרדית בבתי ספר חצי פרטיים השייכים למפלגות ולקהילות השונות, מקבלים תור בשירותי הבריאות דרך המתווך הקהילתי (המועסק על ידי קופת החולים!) ועוד. כמובן שהיחס הזה לא מגיע בחלל ריק. החברה החרדית עצמה, גם בלי קשר ליחס המדינה אליה, היא חברה קולקטיביזטית, שהחברים בה פעמים רבות מגדירים את עצמם דרך ההשתייכות התת קהילתית, מתגוררים, מנהלים את חייהם ומצביעים בבחירות על פי ההשתייכות הזו ועוד.
המצב הזה משרת לכאורה את שני הצדדים: לממסד החרדי קל יותר לשלוט ולשמר את יחסי התלות כשהוא משמר את התיווך שלו בין הציבור לבין המדינה, לשלטון קל יותר לקנות נאמנות פוליטית של ציבור שלם כשבתמורה הוא יכול לתת לממסד את ליטרת הבשר שלו, מבלי שיהיה מחוייב לשום שינוי יסודי, אחריות או יחסים תקינים של מדינה מול אזרחיה.
אבל גם אם השיטה הזאת נוחה למדינה, כניעה לה היא טעות קשה שמקבעת את המצב העגום הנוכחי, ומונעת מרבים מבני החברה החרדית לחיות חיים חופשיים יותר ותלותיים פחות.
קחו לדוגמא יוזמה ממשלתית שנולדה כתוצאה מרצון טוב של ממשלת השינוי, לקדם לימודי ליבה בחברה החרדית: כתוצאה משילוב אינטרסים הגיעו גורמים פוליטיים וממשלתיים להסכמה עם הרב ישככר דוב רוקח, אדמו"ר חסידות בעלזא, להכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך שלו, תמורת תוספת תקציב.
הכוונות, כאמור, טובות, אבל הבעיה המרכזית עם היוזמה הזאת היא שימור היחס הקהילתי והלא פרטני לבני החברה החרדית, שמשמר את כל הרעות החולות מההווה. במקום להרחיב את זרם החינוך הממלכתי-חרדי ולאפשר לכל הורה חרדי שמעוניין בכך לשלוח את ילדיו ללמוד במוסדות האלה, כמו כל הורה ישראלי אחר, נבחרה שוב הדרך הקלה והקלוקלת: פניה להנהגה הרוחנית, שאולי תסייע להכניס עוד לימודי ליבה, אבל גם תשאיר את המשפחות תלויות בחסידות ובתכתיביה. ובאמת, היוזמה הלכה לעולמה עוד טרם נולדה, עקב לחץ כבד שהופעל על האדמו"ר מבעלזא מטעם החרדים הליטאים, והבטחה לשיפוי כספי שניתנה מבנימין נתניהו. בניגוד לפעולה ישירה מול האזרחים, כשהמהלכים נעשים מול הקודקוד ולא מול האזרחים, היא יכולה לקום וליפול על המילה שלו ובהתאם למה שהממשלה מציעה לו.
לאנשים החיים בחברה ליברלית, לפחות למחצה, קשה להבין איך הקהילה יכולה להיות כוח כופה. בשיעורי האזרחות וההיסטוריה הם למדו שדווקא למדינה יש את הכוח לכפות, ושתורות שונות נוצרו במטרה להגביל את אפשרות הכפיה הזו. אבל לכאלה החיים בחברות שמרניות ומסורתיות ברור לגמרי איזה כוח כפיה עצום יש לקהילה, וכיצד דווקא המדינה יכולה לשחרר ממנו.
כך, לדוגמא, שמעתי פעם פעילה חרדית במאבק נגד פגיעות מיניות שסיפרה איך איימו עליה שילדיה יגורשו מהחיידרים שלהם אם לא תחול מפעילותה. היא המשיכה, כי ידעה שהם לומדים בבתי ספר של החינוך הממלכתי חרדי, שם כוחם של האיומים האלה קטן בהרבה עד לא קיים.
יובהר – זכותו המלאה של כל אחד לבחור לחיות באורח החיים החרדי, גם השמרני ביותר, אך תפקידה של המדינה הוא לדאוג שהבחירה הזאת נעשית באופן החופשי ביותר, כשהאפשרות לצאת ממנה, עבור מי שבוחר בך, גובה את המחיר הנמוך ביותר. זה ההבדל בין כת לבין קבוצה דתית לגיטימית, בין מדינה דמוקרטית מודרנית לבין תיאוקרטיה שמרנית.
דוגמא חיובית דווקא לניסיון לשחרר את בני ובנות החברה החרדית מהפיקוח החרדי, הגיעה גם הי מממשלת השינוי: שר התקשורת דאז, יועז הנדל, פעל כדי לתקן את העוול במסגרתו אי אפשר לנייד מספר טלפון "כשר" (כזה המעיד שהוא איננו משתייך למכשיר המסוגל לשלוח הודעות טקסט ולגלוש ברשת) אל טלפון "לא כשר". האיסור הזה נועד לשמר את הפיקוח החברתי: מספיק מספר הטלפון לבדו כדי לדעת באיזה מכשיר מחזיק בעליו.
הנדל כמובן לא ביטל את האפשרות לרכוש מכשיר כשר, אלא רק ביקש להקל על מי שאינם מחזיקים במכשיר כזה. לא סתם הזדעקו הרבנים והפוליטיקאים החרדים נגד היוזמה הזאת, כינו אותה "גזירה נוראה" ועשו הכל כדי למנוע אותה. ואכן, כשקמה הממשלה הנוכחית הם הצליחו בכך, ובעזרת שר התקשורת קרעי הצליחו להחזיר את הפיקוח הקהילתי הכופה על כנו.
גם בנושא הגיוס והישיבות, מדינת ישראל חייבת להתייחס לחרדים כאל אזרחים ולא כאל קהילה.
במקום להטיל מכסות או סנקציות על הקהילה, חובת הגיוס צריכה לחול על כל חרדי באופן ישיר. נכון לבטל את המימון שניתן עבור תלמיד שלא מתגייס לצבא, אך תמריצים חיוביים ושליליים חייבים להיות מוטלים דווקא על היחיד, בלי התיווך הקהילתי.
הגיע הזמן להתייחס לבני ובנות החברה החרדית כאזרחים בוגרים ושווי זכויות ולא כילדים הצריכים תיווך במגע עם הרשויות. זה מגיע להם ומגיע לנו, וחשוב לעתיד של המקום הזה לא פחות משיעור הגיוס או שיעור התעסוקה. למעשה, זה חשוב הרבה יותר.
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא סמנכ"ל קרן ברל כצנלסון
