לא מאמינים בני מאמינים

בקיצור: משבר האמון שחווים אזרחי ישראל במוסדות השלטון השונים החל עוד לפני המחדלים הנוראיים שהובילו למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. שנים של מדיניות פופוליסטית, פעולות ממשלתיות שחותרות תחת האמון, חטאים של התקשורת וקיטוב, הובילו אותנו לנקודת פתיחה בעייתית. כעת, כשהמשבר הפך לשבר של ממש, האם בכלל ניתן לתקן את המצב?

---

ממדי המחדל הביטחוני והממשלתי שנחשפו במתקפת החמאס הרצחנית ב־7 באוקטובר, ערערו אצל רבים מהישראלים את תחושת הביטחון והאמון במערכות השלטון שאמורות לשמור עליהם ולהבטיח את קיומם הבסיסי. בשבועות שלאחר אירועי הטרור ופרוץ המלחמה, תחושות חוסר האמון התעצמו בקרב רבים עוד יותר לנוכח המחדלים הממשלתיים בטיפול האזרחי במפונים והניצולים, הטיפול בקהילת משפחות החטופים, הצטיידות חיילי המילואים ועוד. 

עדיין מוקדם להעריך האם ובאיזו מידה תהיה לאירועים הללו השפעה ארוכת טווח על יחסי האמון בין האזרחים לממשלה ולמערכות השלטון. נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין מצויים בשבי חמאס בעזה מספר רב של אזרחים וחיילים, תושבי האזורים המפונים בדרום ובצפון טרם שבו לבתיהם, ומרבית משרתי המילואים שגויסו טרם שוחררו. 

עם זאת, יש חשיבות בנקודת הזמן הזו לנסות להבין את החשיבות של אותם יחסי אמון לתפקוד החברה באופן כללי, ואת הגורמים המרכזיים שמשפיעים עליהם וכנראה גם ישפיעו על הניסיונות לבנייה מחדש של מערכת יחסי האמון בעתיד.   

החוזה שהופר

על פי כמה מההגדרות האקדמיות הנפוצות, מערכת יחסי אמון משולה לחוזה בלתי פורמלי בין שני צדדים, שבמסגרתו צד אחד מוכן להעמיד עצמו במצב פגיע בפני הצד השני, בתנאים של אי ודאות, כאשר הצד השני מחויב לפעול לטובתו של הצד הראשון. כך, למשל, מטופל הנכנס לטיפול שיניים נדרש לתת אמון ברופא או רופאת השיניים המטפלים בו; הורה לילד בגיל הרך ששם את ילדיו במעון יום, נדרש לסמוך על צוות הגננות והסייעות; ובני זוג במערכת יחסים נדרשים להביע אמון זה בזה. בכל הדוגמאות הללו קיימים סיכונים ואי ודאות, ולכן נדרש אמון. 

בדומה לכך, גם במערכת יחסים המורכבת בין האזרחים לממשלה (על מוסדותיה וגופיה השונים), נדרשים האזרחים להביע אמון ביכולתה של הממשלה לדאוג לרווחתם ולתת מענה לסיכונים משמעותיים בחייהם. 

ניתן לומר כי ערב פרוץ המלחמה, רוב מכריע מקרב האזרחים הביעו אמון רב יחסית במערכות הביטחון הממשלתיים, וביכולתם להתמודד עם סיכונים בטחוניים ולהגן מפניהם. ניתן ללמוד זאת מהאמון הגבוה מאד שלו זכה הצבא בסקרי דעת קהל (כ־80% בקרב הציבור היהודי), כמו גם מעצם הנכונות של תושבים לא מעטים להתגורר ביישובים הסמוכים לגבול, על אף הסיכון הכרוך בכך. 

אולם מבט רחב יותר על מערכת היחסים בין האזרחים לכלל מוסדות הממשל, מעבר להיבטים הבטחוניים, מלמד כי האירועים האחרונים חשפו סדקים עמוקים שהיו קיימים ביחסי האמון עוד לפני תחילתה של מתקפת הטרור, ואף לפני ניסיונותיה של ממשלת נתניהו לפגוע במנגנונים הדמוקרטיים תוך השתלטות על מוקדי הכוח. 

זרמי העומק בדעת הקהל, כפי שהשתקפו בין השאר בשיח השלילי ולעיתים הציני במדיה החברתית, בסיקור העיתונאי במרבית ערוצי התקשורת ואפילו בתוכניות הבידור והסאטירה, מצביעים על כך שהחברה בישראל מתאפיינת בשנים האחרונות בחוסר אמון בסיסי ועמוק ביחס למרבית גופי הממשל והמינהל הציבורי האחראים לשלל תחומים כמו רווחה, חינוך, בריאות ביטחון אישי. 

במידה מסוימת, חוסר האמון האקוטי השתקף גם בתגובה הראשונית של הציבור לאירועים, בדמות הפנייה להתארגנויות ויוזמות התנדבותיות מצד החברה האזרחית לצורך מציאת פתרונות לשלל הנושאים. בהיעדר אמון במוסדות ומשרדי הממשלה, לא המתינו האזרחים למענה מצידם, אלא פנו מייד לחפש חלופות. 

עדות נוספת למצב יחסי האמון בין האזרחים לממשלה מספקים נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר כוללים בשנים האחרונות גם נתונים על אמון הציבור בכמה ממוסדות המדינה. נתונים אלו נחשבים מקור אמין ואיכותי באופן יחסי, מפני שמדובר בסקר המבוסס על מדגם רחב ומייצג במיוחד, ואשר בנוי באופן שאמור להפחית הטיות בתשובות. 

נתוני הסקר מהשנים 2022-2020 מספקים לנו הצצה למצב הדברים כפי שהיו בשלוש השנים שקדמו לכניסת ממשלת נתניהו הנוכחית, במהלכן כיהנו מספר ממשלות בהרכבים שונים. במצטבר, לאורך התקופה, 36% מהנשאלים העידו כי הם "בכלל לא" נותנים אמון בממשלה ועוד כ־25% "לא כל כך". כ־25% נותנים בה אמון "במידה מסוימת" ורק 8% "במידה רבה". במילים אחרות, רק לאחד משלושה ישראלים אמון בממשלה (37% בשנת 2020, 30% בשנת 2021 ו32% בשנת 2022). 

התשובות בנוגע למידת האמון ביחס לתחומי מדיניות ולגופים ספציפיים פחות שליליות. זוהי תופעה מוכרת בספרות המחקר בעולם. כך, כמחצית מהאזרחים ציינו כי יש להם אמון במשטרת ישראל (במידה מסוימת או במידה רבה). בנוגע לחלק מהמוסדות הציבוריים, נתוני האמון כפי שמשתקפים בנתוני הסקר דווקא גבוהים יחסית. כך למשל, כ־75% מהנשאלים הביעו אמון במערכת הבריאות, כ־65% הביעו אמון ברשות המקומית שלהם וכ־80% הביעו אמון בצה"ל. 

על פניו, נתונים אלו תומכים בסברה לפיה קיים חוסר אמון בסיסי של אזרחים בישראל כלפי הממשלה והמגזר הציבורי, אשר מקרין באופן שלילי על האופן שבו הם תופסים את הארגונים הציבוריים השונים, ועל האופן שבו הם חווים את האינטראקציות איתם. 

לצד זאת, הם מראים כי קיימת שונות בין גופי הממשלה, כמו גם על פני קבוצות שונות בחברה, וכנראה שהתמונה המלאה מורכבת יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.

מחיר הפגיעה באמון

קשה להפריז בחשיבותו של אמון הציבור בממשל בעידן הנוכחי. אמון מהווה אחד המשאבים החשובים ביותר לתפקודן של כמעט כל רשויות השלטון, בשגרה ובחירום. הוא מהווה בסיס לציות וולונטרי של אזרחים לחוק (לדוגמה: תשלום מיסים ואגרות, הקפדה על נהיגה לפי כללי התנועה וביצוע מבחן שנתי לרכב, הימנעות מחריגות בנייה, התגייסות לשירות צבאי ולמילואים). 

האמון מאפשר את שיתוף הפעולה וההתגייסות של הציבור הרחב לקידום מטרות מדיניות חשובות שהגשמתן תלויה בהתנהגות הציבור (לדוגמה: התחסנות נגד שפעת וקורונה, שמירה על תזונה בריאה, שמירה על ניקיון והקפדה על הפרדת פסולת ומחזור, חיסכון במים, שימוש בתחבורה ציבורית). 

האמון במוסדות המנהל הציבורי גם מאפשר לארגונים הציבוריים למשוך ולשמר כוח אדם איכותי, המהווים גם הם תנאי הכרחי לתפקוד ברמה גבוהה ולהשגת יעדי מדיניות. 

תנאי חוסר אמון מחייבים את הממשלה להשתמש בצורה נרחבת באמצעי אכיפה או בתמריצים כלכליים, כלים שעשויים להיות יקרים ופוגעניים, וגם האפקטיביות שלהם מוגבלת. 

נוסף על כך, לאורך זמן, חוסר האמון בממשלה ובשירותים הציבוריים שהיא מספקת, מוביל את האזרחים להשקיע משאבים במציאת פתרונות אלטרנטיביים, בין שבעזרת ניסיונות לתמרן את המערכת לטובתם, על חשבון אזרחים אחרים (למשל: שימוש בפרוטקציות, וניסיונות יצירתיים ובלתי-פורמליים לעקוף את התור, עד כדי מתן שוחד) ובין שבמעבר לחלופות פרטיות ויקרות (למשל: רכישת שירותי בריאות וביטוחים פרטיים, חינוך פרטי והסתייעות בגורמים פרטיים למיצוי זכויות מהמדינה). 

גם השבר הנוכחי בתחושת הביטחון והאמון בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית, הוביל אזרחים רבים לחפש חלופות לפתרונות הקיימים מצד המערכת, כגון התחמשות בנשק אישי והקמה של כיתות כוננות וכוחות אבטחה וולונטאריים. 

הנפגעים המיידיים העיקריים מאותן דינמיקות של חוסר אמון המאפיינות את החברה הישראלית, הם אזרחיות ואזרחים המשתייכים לקבוצות חלשות, שהיכולת שלהן לתמרן את המערכת ולמצוא חלופות מוגבלת מלכתחילה, בהיעדר זמן ומשאבים. לאורך זמן, הדבר פוגע בכלל שכבות האוכלוסייה. גם אם נדמה שפעולות וחלופות אלו מסייעות במציאת פתרונות נקודתיים, בהיקפים גדולים ובטווח הארוך הדבר מוביל לפגיעה ברמת השירותים שניתנים לכלל האוכלוסייה, כולל לבעלי הכנסה גבוהה. 

ברמת המאקרו, הדינמיקה שנוצרת מחוסר אמון בממשל מובילה לפגיעה בסולידריות החברתית, מביאה להרחבת הפערים החברתיים, ומקשה על היכולת להגשים מטרות מדיניות. לכן, לאי אמון, גם אם מוצדק, השלכות שליליות משמעותיות לתפקוד החברה, בשגרה ובחירום, שחשוב להפנים ולקחת בחשבון.

כדור השלג מתגלגל

היעדר אמון הוא תופעה רב-מערכתית המולידה מעגלים שליליים שקשה מאד לצאת מהם, מה שמכונה במחקר האקדמי "בעייה סוררת" (wicked problem). היעדר אמון פוגע בתפקוד הממשלה וביכולתה להגשים את יעדי המדיניות והבטחות הבחירות שלה ולענות על הציפיות של האזרחים, ומכריח אותה לנקוט באמצעי אכיפה ופיקוח שיוצרים אינטראקציות לא נעימות בין האזרחים למוסדות. אותן השלכות שליליות לאחר מכן מאששות ואף מחזקות את היעדר האמון וחוזר חלילה. 

נוסף על כך, חוסר האמון במערכת אחת גם עשוי לזלוג למערכת אחרת. למשל, אזרח שחווה תסכול והשפלה מטיפול המוסד לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות, עשוי להשליך מכך על שירותים של ארגונים ציבוריים נוספים שאליהם הוא נזקק, ויתקשה לתת בהם אמון ולהאמין שהם יטפלו בו בכבוד ובמקצועיות. לכן, הקשר בין רמת התפקוד של הממשלה לבין אמון הציבור בה מורכב מכפי שנדמה לעיתים מלכתחילה, והוא לרוב דו-כיווני ומתווך על ידי גורמים שונים. חשוב לזכור זאת כאשר אנחנו מנסים לנתח ולהבין את היסודות להיעדר האמון בחברה הישראלית.  

מעבר לכך, חשוב להכיר בכך שקיימים גורמים סביבתיים חשובים אשר תורמים גם הם באופן עקיף לבעיית חוסר האמון בממשל בישראל, ומתדלקים אותה. גורם חשוב ראשון הוא הסביבה הפוליטית המקוטבת, המאפיינת את החברה והפוליטיקה במדינות שונות ובכלל זה את ישראל בעיקר בשנים האחרונות. 

הקיטוב הפוליטי בישראל גבר על רקע המשבר הפוליטי החריף החל משנת 2018, במידה מכרעת בעקבות ההליכים הפליליים נגד נתניהו, והדבר מתבטא בפערים אידיאולוגיים ובעיקר בקיטוב רגשי ותחושות שליליות בין תומכי המפלגות והגושים השונים עד כדי איבה וחשש ממלחמת אחים. 

סביבה מקוטבת תורמת לערעור האמון של האזרחים מפני שהיא גורמת להם לראות את הממשלה ותפקודה בתחומים השונים במשקפיים מפלגתיים מחנאיים. על כן, היא מקשה מאוד על היכולת של הממשלה לגייס את האמון של תומכי הגוש השני, אשר מטילים ספק ביכולותיה ובמניעים העומדים מאחורי כל החלטה שמתקבלת. 

גורם מרכזי נוסף, המתקשר גם הוא לקיטוב הפוליטי, הוא מגמת העלייה בפופוליזם, המאפיינת את החברה והפוליטיקה בישראל בשנים האחרונות. פוליטיקאים ונבחרי ציבור פופוליסטים במדינות רבות יודעים לזהות את הסנטימנט הציבורי השלילי כלפי הממשלה, הבירוקרטיה והמוסדות והארגונים הציבוריים, ומנצלים אותו לגיוס תמיכה אלקטורלית ולהנעת תומכיהם. 

הם מרבים לבקר את הבירוקרטיה ואת עובדי הציבור, להטיל דופי בשיקוליהם הענייניים ולחבוט בהם, להשגת רווח פוליטי קצר טווח. הדוגמאות הבולטות לכך בישראל כיום הן מפלגת עוצמה יהודית וחלקים במפלגת הליכוד הנוכחית, שנוטים לראות בחלקים גדולים בשירות הציבורי "דיפ סטייט", ולהפנות כלפיהם האשמות על כוונות לפגיעה מכוונת בנבחרי הממשלה ובאינטרסים של הציבור. התוצאה היא פגיעה באמון בארגונים הממשלתיים בקרב קהלים גדולים. 

גם כאן, באופן טרגי, נוצר מעגל שוטה כאשר נבחרי ציבור פופוליסטים מזינים את חוסר האמון הכרוני, ולאחר מכן גם ניזונים ממנו.   

חטאי התקשורת

סביבת המידע והתקשורת עשויות גם הן לתרום במידה לא מבוטלת להיעדר האמון של האזרחים בממשל. התקשורת המסורתית והרשתות החברתיות מאופיינות בנטייה להעדפה למסגור שלילי, ומתן בולטות לאירועים שליליים וחריגים. זאת, נוסף על הסוגיה של הפצת מידע כוזב המחריפה בשנים האחרונות, בעיקר ברשתות החברתיות. 

כל אלה יוצרים לעיתים מצג שלילי מוטעה או מוגזם ביחס למצב הדברים בכל הנוגע לתפקוד משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים, שעשוי להוביל לראייה צינית כלפיהם לאורך זמן. 

שיקולים מסחריים בסביבת התקשורת גם מובילים למתן במה נרחבת לנבחרי ציבור פופוליסטים ולקולות קיצוניים נגד הממסד, כפי שניתן היה לראות בהיקף הסיקור המשמעותי שניתן למנהיג מפלגת עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, בערוצים המסחריים המרכזיים בשנים האחרונות. 

השאלה של אחריות התקשורת היא מורכבת מבחינה נורמטיבית, ומשקפת את המתח האינהרנטי בכל חברה דמוקרטית בין ביקורת וחשדנות בריאה כלפי הממשלה (בה ממלאת התקשורת תפקיד חשוב), לבין החשיבות של אמון. 

המסקנה המתבקשת מתוך הדברים היא כי הדיון על תופעת היעדר האמון בממשל והפתרונות לה – בישראל ובכלל – איננו יכול להתקיים במנותק מן השיח הרחב יותר על הבעיות היסודיות במערכת הפוליטית. שלושת הגורמים הסביבתיים שציינתי – קיטוב פוליטי, פופוליזם ובעיות בסביבת המידע – קשורים זה לזה ומזינים זה את זה. הם חלק מבעיות היסוד והאתגרים במערכת הפוליטית הדמוקרטית בעידן הנוכחי. 

בישראל, שיקום יחסי האמון בין האזרחים לממשלה מצריך בוודאי פעולות משמעותיות רבות של הממשלה בשטח, גם בתחום הביטחוני, וגם בכל הנוגע למערכות השלטון האזרחיות השונות שתפקודן רחוק מלענות על הציפיות. עם זאת, בלא שינוי בתנאים הסביבתיים והבעיות היסודיות מהן סובלת החברה הדמוקרטית שלנו, קשה לראות איך אפילו שיפור חד בביצועי הממשלה יתורגם לעלייה ניכרת בשביעות רצון של האזרחים והבעת אמון מצידם בממשלה ובמערכות השירות הציבורי.