גבולות הכוח | גבולות

בקיצור: במשך שנים מסכלת מדינת ישראל באדיקות כל אפשרות למאבק פלסטיני לא אלים, תוך שימוש בביטויים כמו ״הטרור הדיפלומטי״ או ״הטרור המשפטי״. בכל פעם מחדש, אחרי אירועי טרור ישנם הטוענים שהסיבה היא שלא הפעלנו מספיק כוח. כך אנו מפעילים עוד יותר כוח, במעין מעגל סגור שאינו מוביל לפתרון. על אף שהמלחמה שאליה יצאה ישראל מוצדקת, יש לחשוב לעומק על היום שאחרי ולהבין את גבולות האלימות.

---

בחודשיים האחרונים נכתבים בסיטונאות לא מעט מאמרים ובהם הציטוט המפורסם של הגנרל קלאוזוביץ': "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". 

הציטוט, שמבקש להצביע על כך שמלחמה היא רק כלי למימוש מדיניות, מובא בחלק מהטקסטים על מנת להצביע על רעיונות שונים: למשל, שלצה"ל ולדרג המדיני אין תוכנית לרצועת עזה ביום שאחרי; שלא ניתן לתכנן פעולה צבאית ללא מחשבה על המטרות המדיניות שמשפיעות גם על האסטרטגיה והטקטיקה הצבאית; ואולי יותר מכל – שמדיניות הסבבים הצבאיים שהיוו חלק מתחזוק הקיפאון המדיני היא איוולת.

מאחורי המשפט האלמותי של קלאוזוביץ' עומדת המחשבה שהמלחמה, יחד עם הכוח הצבאי והאלימות שמופעלות בה, אינן מטרות כשלעצמן אלא כלים בלבד בידי המדינאי. גם אם נקבל את האבחנה הזו, נותרת שאלה מרכזית: אילו מטרות ניתן להשיג באמצעות האמצעים הצבאיים, והאם לעיתים האמצעים הללו לא הופכים להיות תכלית ריקה בפני עצמם? ואם אכן כך, כיצד אנחנו יכולים לוודא שאנו לא רואים את כל העולם כמסמר, רק מפני שיש לנו פטיש צבאי יקר ומוצלח. 

על האלימות

בספרון קצר שנכתב במהלך מרד הסטודנטים בשנת 1968, משרטטת הפילוסופית חנה ארנדט את ההבדל בין אלימות לכוח. בספרים אחרים מנתחת ארנדט את הכוח בהרחבה, אך בקצרה מדובר מבחינתה ביכולת האנושית לפעול, ובספֶרה הפוליטית – ביכולת לפעול יחד בתיאום ולהשיג יעדים משותפים. 

ארנדט מדברת על כך שכוח של קבוצה או גוף פוליטי נוצר בין היתר מהלגיטימציה של חברי הקבוצה, וכוח של שלטון הוא בין היתר תוצר של הלגיטימציה מצד האזרחים.

אפשר לטעות ולחשוב שאלימות היא בפשטות דרך להשיג כוח ולגיטימציה, אך ארנדט מסבירה לנו שההפך הוא הנכון: אלימות היא כלי שמשמש קבוצות שלא מצליחות להחזיק בכוח בשום דרך אחרת. במובן זה, אלימות היא ההפך מכוח. כלומר, שלטון שמבסס את יכולת הפעולה שלו על אלימות ופחד (שהשילוב ביניהם הוא טרור), הוא שלטון חלש שלא מצליח להשיג עוצמה פוליטית ולהשפיע על המציאות, על המרחב ועל אזרחיו באופן שאינו אלים. 

במילים אחרות: אלימות אינה ביטוי לעוצמה אלא ביטוי להיעדרה. ואם כך הוא הדבר, האלימות אינה המשך המדיניות באמצעים אחרים, אלא המדיניות היחידה של מי שלא מצליח לקדם את המציאות בכלים אחרים. 

ארנדט מבקשת מאיתנו בעצם להתבונן באלימות כאמצעי שמראה חולשה של ישות, בטח פוליטית, ולא כביטוי לעוצמתה. הדברים נכונים בוודאי בניתוח של היחס שבין השלטון לאזרחיו – כאשר זה מאבד את הלגיטימיות ואינו מצליח לגייס את אזרחיו לתמיכה בו ולציות לחוק בכלים שאינם אלימים כמו שכנוע, הוא יפנה לאלימות כדי לכפות את התמיכה בו ואת החוקים. 

לכן, כשאנו רואים כיום תופעות של אלימות משטרתית וחקיקה דרקונית, אנו לא צריכים להתרשם מהכוח שהשלטון מפעיל, אלא להבין שמדובר דווקא בתגובה לאובדן לגיטימיות ציבורית, ומטרתה להחזיק בשלטון עם הגב לקיר.

לאחר ה־7 באוקטובר, לא ניתן לדון בנושא מבלי להתייחס לאלימות הרצחנית והברברית של חמאס, וגם למלחמה שאליה יצא צה"ל כתגובה לאותה מתקפה –  שגם אם נאמר שהיא מוצדקת לחלוטין, היא אלימות. 

בניתוח שלה, נראה שארנדט אינה מתייחסת להגנה עצמית או למלחמה צודקת אלא לאלימות באופן כללי יותר, ולכן נצא מגבולות הניתוח שלה על מנת להישיר מבט אל המציאות הקשה שלנו.

כרוניקה של אלימות

לפני שמדברים על הגורמים למתקפה של חמאס, יש צורך להציג את ההבדל בין הסבר להצדקה, על פי ההיסטוריה של מחשבה חברתית על אלימות. ניקח, למשל, טענה מבוססת יחסית, על כך שבקרב אוכלוסיות מוחלשות נמצא יותר פשיעה אלימה. הטענה הוכחה סטטיסטית ועל בסיסה אנו יכולים לחשוב על הסברים, בין היתר הסברה של ארנדט שבהיעדר כוח אנחנו מנסים להשיג מטרות באמצעות אלימות. ניתן כמובן להשתמש בהסברים הללו – שאף מהווים הקלות לעונש במשפט הפלילי – ולהחזיק באותה עת בעמדה שהמעשים האלימים פסולים וראויים לענישה. 

בשיח הציבורי כיום, כל ניסיון לתת קונטקסט או לנתח באופן פוליטי, היסטורי וסוציולוגי את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, נתפס כהצדקה של טבח ה־7 באוקטובר. הדרישה להתייחס לטבח כנקודה מרחפת בזמן, כזו שאין לה עבר ואולי גם אין לה עתיד; כזו שלא ניתן להסתכל עליה בכלים המוסריים, החברתיים וההיסטוריים הרגילים שלנו; היא מחשבה מסוכנת. מדוע? מפני שהיא מרחיקה את היכולת לחשוב על האירוע, להסיק מסקנות ולבצע פעולות שאינן צבאיות או כאלה שמטרתן נקמה וסיפוק הזעם, התסכול והעצב הנורא שכולנו חשים.

אחרי ההבהרה הזאת, אבקש על אף השיח הציבורי להתמקד בחמאס: ארגון שהוציא את המתקפה הרצחנית בנקודת הזמן הנוכחית; ארגון שבניגוד לרשות הפלסטינית מתנגד לכל פשרה עם ישראל ונושא את דגל המאבק האלים על כל פלסטין; ארגון שההיסטוריה שלו מלאה בתקיעת מקלות בגלגלי התהליך המדיני, בהצלחה משמעותית – כך, למשל, בשנות ה־90 אמרו בכירי חמאס שהארגון ינסה לפגוע ישירות באזרחים במסגרת במאבקו, החלטה שבישראל מכירים כתחילת פיגועי ההתאבדות שהובילו במהלך האינתיפאדה השנייה למותם של מאות ישראלים, ופחד שליווה את אזרחי ישראל בכל הליכה למסעדה או עלייה לאוטובוס. 

חמאס הוא גם ארגון שנראה כי כל פגיעה במנהיגיו הצבאיים – אלה שמובילים את האלימות שלו – רק מובילה להתפתחות גרועה יותר. במקום לקבל ארגון מוחלש אחרי חיסולם של יחיא עיאש וסלאח שחאדה, שאחראים למותם של מאות ישראלים, קיבלנו במקומם את מוחמד דף ויחיא סינוואר הרצחניים אף יותר. 

ישנם המנתחים את הפעולה שביצע הארגון ב־7 באוקטובר כמוצא אחרון. לחמאס כארגון או לפחות לזרוע הצבאית המנהלת את הרצועה בפועל, אין עניין בניהול שלטון הדורש בניית תשתיות, תפעול מוסדות חינוך ורווחה. את ההישגים שהוא יכול להשיג בקרב הציבור העזתי ולטובת המאבק הפלסטיני לשחרור באמצעים הלא אלימים שברשותו, הוא מיצה מבלי שנחל הצלחה גדולה. על כן, בהיעדר כוח ממשי, הדרך היחידה שבה חושב הארגון שהוא יוכל להצליח להשיג משהו – זו האלימות. 

ניתן להאמין – ולא בטוח שמדובר בניתוח שגוי – כי אירועי שמחת תורה מרחיקים את שחרורם של הפלסטינים. הכאב והטראומה שיצרו אצל הצד הישראלי ירחיקו כל אפשרות לפתרון מדיני – שבסופו של דבר הוא הפתרון האפשרי היחיד (בניגוד לעמדת חמאס וגורמי הקיצון בימין הישראלי). אך בראייתו של חמאס, החזרת הסוגיה הפלסטינית לשולחן באמצעות הדרך היחידה שבה הוא יודע לפעול – אלימות – יכולה להיחשב כהצלחה.

זילות הטרור

מלבד חמאס עצמו, מעניין לנסות להבין מדוע גם בציבור הפלסטיני יש רבים מאוד שתומכים בחמאס או לפחות במאבק אלים. על פי סקרי דעת קהל שנעשו לפני ה־7 באוקטובר, אלה אינם מהווים רוב, אך הם גם לא מיעוט מזערי ומבוטל. על פי הסקרים, התמיכה בחמאס ובמאבק אלים עומדת על 30%-20%. כיצד ניתן להסביר שיעור כזה של תמיכה כזו באלימות?

מחשבה מקורית על כך ניתן לשאוב מוולטר בנימין. במאמר "ביקורת הכוח", הוא כותב שזכות השביתה שניתנה לאיגודי עובדים נועדה להפנות לאמצעים לא אלימים את המאבק האלים שהם ניהלו נגד בעלי ההון לשיפור תנאיהם, בין היתר באמצעות חבלה במפעלים. כלומר, מתן כלים פוליטיים לא אלימים למאבק, יאפשר את הפיכתם למאבקים לא אלימים. 

ניתן להסיק שגם ההפך הוא הנכון: דיכוי כל אפשרות לפעולה לא אלימה, עלול להוביל לכך שהברירה הנותרת היחידה היא אלימות, ומי שמבקש להשיג מטרות פוליטיות עלול לנקוט בה במחשבה שאין אפשרויות אחרות.

אם נסתכל על החברה הפלסטינית, נראה כי מאז 2008, לתפיסתם, כל אפשרות למאבק שאינו אלים לשחרור לאומי דוכאה. משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית אינו קיים, והאופק המדיני כמעט מת. כך, למשל, ארגוני זכויות אדם שמנסים לפעול בכלים משפטיים, הוכרזו כארגוני טרור. 

תופעה בולטת במיוחד בהקשר הזה, היא זילות המושג ״טרור״. בשנים האחרונות שמענו כאן ביטויים כמו ״הטרור הדיפלומטי״, ״הטרור המשפטי״ ועוד. כלומר, כל דרך של התנגדות פלסטינית שמטרתה שחרור לאומי, היא בחזקת טרור.

כאשר כל דרך פלסטינית למאבק אינה לגיטימית ומקבלת מהשלטונות את אותו היחס כמו טרור, התוצאה היא שהדרך היחידה שנותרת בראייתו של הפלסטיני המבקש שחרור לאומי היא המאבק האלים. 

רק לפני מספר שבועות, בצל המלחמה, גורש מביתו בחברון עיסא אמרו, פעיל הדוגל בהתנגדות לא אלימה, בטענה שהביקורים של ישראלים וזרים שהוא מקיים בביתו מאיימים על הסדר הציבורי. אם פעילות ערבית־יהודית משותפת היא איום על הסדר הציבורי – שהוא הסדר המתנחלי – אילו ברירות אנו מותירים בידי פלסטינים המבקשים להיאבק על זכויותיהם ועתידם? 

זוהי אינה הצדקה, אך את המציאות שטופחת על פנינו יש להבין, על מנת לתקן אותה.

קיר הברזל?

מכאן לישראל. בשבועות האחרונים חוזר העיסוק בדוקטרינת ״קיר הברזל״ של זאב ז'בוטינסקי. מבלי לעסוק בהרחבה בדוקטרינה ופרשנויותיה, ז'בוטינסקי מבין שטרנספר, הגירה מרצון ומשטר אפרטהייד הם פנטזיות בלבד, ועל כן קובע שעל ישראל לפתח כוח צבאי משמעותי שיאלץ את הפלסטינים ומדינות ערב להשלים עם קיומה.

הבעיה אינה בתפיסתו של ז'בוטינסקי, שאומצה באופן נרחב על ידי מנהיגי הציונות, שתרגמו אותה להרתעה בתרגום פשטני. השימוש ב״קיר הברזל״ הפך להיות בפועל יופימיזם לכך שהאפשרות היחידה לקיום נוכחות יהודית בארץ ישראל היא כוח צבאי. משכך, אין צורך לעסוק בפתרון מדיני אלא רק להשתמש בכוח ועוד כוח צבאי על מנת לבנות ״הרתעה״. 

אפשר להסביר את מדיניות הסבבים בעזה וההימנעות מכל מחשבה על פיתרון מדיני כפועל יוצא של ״קיר הברזל״ אך תהיה זו טעות. מפני שגם ״קיר הברזל״ והפעולות הצבאיות שמרכיבות אותו, אמורים להוות בסיס לפתרון קבע, המבוסס על היעדר תכלית בפתרון צבאי מוחלט.

הבעיה בתפיסה הפשטנית של ״קיר הברזל״ היא שאי אפשר לדעת באיזה שלב האלימות, בדמות הכוח הצבאי, מקשה עלינו להשיג את מטרותינו. כך הופכות הפעולות הצבאיות לתכלית עצמה, בלי לזכור מה הן אמורות לשרת. 

מיד לאחר הפיגוע בירושלים ב־30 בנובמבר, אמר השר איתמר בן גביר בזירת האירוע ש״הפיגוע מוכיח שאסור לנו להפגין חולשה ולכן עלינו להפגין עוד עוצמה״. כך רבים מתייחסים גם ל־7 באוקטובר: הכוח הצבאי המשמעותי של ישראל, שלא שמר עלינו מפני אירועי אותו היום, הוא עדיין הפתרון, והבעיה היחידה היא שלא השתמשנו בו מספיק. 

אפשר להמשיך כך לעד: השימוש באלימות ייכשל, נטען שצריך יותר ממנו, וחוזר חלילה, מבלי שאיש ישקול האם לא הגיעה העת לבנות עוצמה מסוג שונה, ולהשתמש באמצעים אחרים להשגת מטרות.

ומה עכשיו

3 חודשים חלפו מאז יצאה ישראל למלחמה בעזה, והאלימות שהופעלה מהאוויר, מהים ומהיבשה בצפון ובדרום הרצועה לא דומהלשום דבר שהכרנו. הזוועות של ה־7 באוקטובר הסירו את העכבות: אלפים כבר נהרגו בהפצצות, מיליוני פליטים מתרכזים בשטח קטן ואסון הומניטרי בדרך. 

אין כל ספק שהמלחמה הזו היא דוגמה למלחמה צודקת – תגובה הכרחית למתקפה רצחנית על אזרחי המדינה. עם זאת, גם במלחמות מוצדקות יש לשאול מהן המטרות, והאם המלחמה והדרך שבה היא מנוהלת הן הדרך הטובה ביותר להשיג אותן. 

מיטוט חמאס דורש – מלבד מחיר כבד בחיי אדם – גם הקמת שלטון ביום שאחרי. המבצע הראשון של האמריקאים בפלוג'ה הוביל להקמת שלטון חלש ללא לגיטימציה של האוכלוסייה המקומית, מה שהוביל לעליית כוחות קיצוניים בדמות דאעש. 

במבצע השני בפלוג'ה כבר הבינו האמריקאים שפגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית ותשתיות מובילה למעגל סגור של תסכול, שמחזק כוחות קיצוניים ומונע אפשרות לשינוי משטרי. במקרה שלנו, התובנה היא שלהפעלת האלימות הנדרשת להכרעת ארגון טרור, צריכים להיות גבולות שנקבעים בין היתר על ידי המטרות הפוליטיות, ובהן הצורך לשקם את הרצועה ולבסס שם שלטון חדש. פגיעה קשה מדי באזרחים ובתשתיות, עלולה גם לפגוע בלגיטימציה של כל משטר אפשרי, מצד האזרחים שנפגעו באופן קשה מדי. 

מכל הדברים הללו ניתן לחלץ מסקנות על מנגנוני האלימות ועל הפעולות הפוליטיות הנדרשות. אפשר למצוא כאן גם רמזים לדרך העדיפה בעיניי. עם זאת, ביקשתי בעיקר להעלות את השאלות שאיתן אנחנו צריכים להתמודד בדרך לפתרון. 

"בזכות המבוכה ובגנות הטיח", אמר פעם ברל כצנלסון. ייתכן שאנו זקוקים כעת למעט מבוכה. מדינת ישראל עומדת בפני הכרעות קשות, שהן תוצאה של טראומה קיצונית. השאלות שעלו כאן הן קריטיות לביסוס הפתרון והעתיד המשותף על האדמה הזו. מותר לשם שינוי גם להודות שאנחנו לא יודעים, או שאין לנו את כל הפתרונות האפשריים, אך שאנחנו מחויבים להרהר בהם.