״כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות״, מלמדת קלישאה מפורסמת. אכן, אין בעולם הרבה דברים שיכולים להוציא מהדעת כמו אנשים שמביעים דעות מעצבנות בזמן שכואב לנו, כשהנשמה שורפת. מעצבן לא פחות, לשמוע את הדעות הללו במרחב הציבורי, בהפגנות.
בסקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן שפורסם בשבוע שעבר, צדו את עיניי שלושה נתונים שונים העוסקים בסוגיית חופש הביטוי בזמן המלחמה: 85 אחוז מכלל הנשאלים (ו-95% מהיהודים) הסכימו במידה רבה שיש להעמיד לדין אנשים אשר מפרסמים דברי שבח לחמאס ברשתות החברתיות; 69 אחוז (ו-78 אחוז בקרב היהודים) תמכו במידה רבה באיסור על הפגנות הזדהות עם תושבי עזה (78 אחוז בקרב היהודים); ו-42 אחוז מכלל המדגם – ו-74 אחוז מקרב מצביעי הקואליציה – תמכו באיסור על הפגנות שקוראות להתפטרות ראש הממשלה.
אם את הכעס ואת השאיפה לאסור על דברי שבח לחמאס ניתן להבין משום שמדובר באויב אכזרי שהזדהות איתו היא בבחינת איום על כל ישראלי, הרי ששני הנתונים האחרים מטרידים ומלמדים על כיוון מסוכן שאליו אנחנו צועדים תוך כדי המלחמה וסביר להניח שגם אחריה.
אם נצרף לנתונים הללו את העובדה ש-52 אחוז מהנשאלים הסכימו שבזמן מלחמה על הממשלה להשתמש בסמכותה לחוקק תקנות חירום במהירות, בלי אישור הכנסת, נגלה שחלק גדול מאוד מאזרחי ישראל אינם מבינים מהי דמוקרטיה, או שאינם מאמינים בה.
נכון, מלחמה זו תקופה קשה, מייאשת, מציפה בחרדות קיומיות. עם זאת, כפי שהוכיחה הממשלה הזאת, מי שמוכן לפגוע בזכויות יסוד דמוקרטיות עשוי לתמוך בפגיעה בזכויות הללו גם בעת שגרה. אם מותר לאסור הפגנות או הבעת דעה ולבטל את הרשות המחוקקת בזמן מלחמה, מדוע שלא ניתן יהיה לעשות זאת בזמן מגיפה, למשל? או בזמן אסון טבע? או בימי שלישי ושבת?
ואם אפשר לבטל את הזכויות הללו, מדוע שלא יהיה ניתן לבטל גם זכויות אחרות? עוד מלכתחילה, לפני המלחמה, חשודה ממשלת ישראל נוכחית בניסיונות לפגוע בדמוקרטיה הישראלית וחבריה הצהירו לא אחת כי בכוונתם לשנות את אופי השלטון בישראל.
התפיסות הללו בזמן מלחמה מלמדות שיש בציבור נכונות ומוכנות לפגוע בזכויות – כל עוד הן הזכויות של האחר, זה שדעותיו שונות. אותה קרקע עשויה להיות פוריה מאוד, למשל, בשלילת זכות ההצבעה למפלגות ערביות, או זכות ההצבעה לערבים בכלל; לפגיעה בזכויותיהם של להט״בים או בזכות של אישה על גופה, כפי שראינו במדינות שמרניות-דתיות מסוימות.
אם זה לא מטריד אתכם בפן המוסרי – ועצוב מאוד שזה לא מטריד אתכם בפן המוסרי – אולי הצד התועלתני ישכנע. כמעט כל קבוצת רוב בהיסטוריה הייתה בעבר מיעוט. הליכוד, למשל, היה באופוזיציה ברצף מקום המדינה ועד למהפך בשנת 1977 – תקופה של עשרים ותשע שנים. החרדים הם מיעוט גם כיום, וכך גם הציונות הדתית.
ההיסטוריה מלמדת ששלטון חדש אינו ממהר לוותר על כוח שירש מהשלטון הקודם, ועל כן ישנן שתי אפשרויות: הראשונה היא שהשלטון הנוכחי ינסה לבטל את זכויות המיעוטים על מנת לשמור על כסאו. הוא יעשה זאת בכל האמצעים שעומדים לרשותו והדבר יוביל להתנגשויות שיפוררו את החברה הישראלית לחלוטין; האפשרות השניה היא שיהיו חילופי שלטון ואותם חוקים או תקנות שמאפשרות לפגוע במיעוטים כעת, יתנו לשלטון החדש כוח לפגוע במיעוטים אחרים לאחר הבחירות.
אותם הדברים נכונים גם בנוגע לחוקי ההפיכה המשטרית שניסתה הממשלה להעביר, ואת תוצאות ההתפוררות שנגרמה בשל הגישה האנטי-דמוקרטית ראינו בקריסה סביב טבח ה-7 באוקטובר; וגם בנוגע למהלך האחרון של ראש הממשלה נתניהו, לקבוע בדיקות פוליגרף לשרים המשתתפים בקבינט, מלבד לו עצמו.
טבעו של מדרון, הוא שכאשר מתחילים להתגלגל בו – קשה מאוד לעצור. על כן, מוטב לכולנו לחשוב היטב על המציאות שאנו רוצים שתהיה כאן ביום שאחרי המלחמה הזאת, לחשוב איך היא תשפיע על כל מי שחי כאן בישראל ולהתחיל לפעול למימושה.
