השבוע הכריזו כ-500 עסקים וחברות הייטק על ״שביתת אזהרה״ למשך שעה אחת, כצעד להחרפת מחאת ההייטק כנגד המהפכה המשפטית שמקדמים שר המשפטים יריב לוין וראש הממשלה בנימין נתניהו.

לצד השביתה, יצאו מאות עובדים להפגין במתחם שרונה בתל אביב, שם חסמו המפגינים את רחוב קפלן, וכך בהרצליה ובראש העין. ממטה עובדי ההייטק נמסר לתקשורת כי ״השלטון מתכנן הפיכה משטרית תוך שבועות, אחריה יהיה כמעט בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור. עם מערכת משפט מסורסת, הפוליטיקאים יהפכו אותנו בקלות להונגריה או לאיראן. עסקים יברחו לחו"ל, ואיש לא יגן עלינו״. עסק אחד, אגב, כבר הודיע על הוצאת כל כספי החברה מישראל, אולי כסנונית המבשרת את המבול.

אך האם שביתה היא כלי מחאה יעיל? אם לשפוט לפי כמה מהשביתות הגדולות שהיו בישראל בשנים האחרונות, נראה שהתשובה חיובית.

לשבות כדי לחיות

עוד על שביתת הנשים:

שני מקרי הרצח שהציתו את גל המחאות היו אלה של שתי הנערות יארא איוב בת ה-16 וסילבנה צגאיי בת ה-13. ימים ספורים לפני הירצחן, הפילה הקואליציה את ההצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא רצח נשים, על אף שעד לאותה נקודה בשנת 2018 נרצחו בישראל 24 נשים בישראל.

ארגוני נשים ופעילות חברתיות חברו יחד לקואליציית ״דגל אדום״ ויוזמת "אני אישה אני שובתת". שורת רשויות מקומיות כמו כפר קאסם, עכו, ירושלים וסכנין ובנוסף, למעלה מ-250 ארגונים ומוסדות וגם, גופים עסקיים הצטרפו למחאה והודיעו כי יאפשרו לעובדות והעבודים שלהם לשבות.

השביתה התקיימה בלמעלה מ-100 מוקדים שונים והסתכמה בהפגנת ענק של כ-30 אלף נשים וגברים בכיכר רבין בת״א, בה נאמו פעילות פמיניסטיות ובנות משפחה של כמה מהנשים שנרצחו באותה שנה. אחת מהן היתה אורטל שפק, בתה של עליזה שפק ז״ל, שנרצחה שבועות ספורים קודם לכן על ידי מי שהיה בן זוגה בנתניה.

הורות שוויונית

עוד על שביתת הקהילה הגאה

המחאה הציבורית החלה בעקבות הדיון בבג"ץ בעתירת בני הזוג ארד-פנקס נגד הוועדה לחוק ״נשיאת עוברים״, שלא חל על זוגות הומוסקסואלים.

ב-11 ביולי פסקו שופטי בג״ץ כי המדינה תחויב לתקן את החוק בתוך חצי שנה לכל המאוחר, כך שיחול גם על גברים הומואים. המדינה הודיעה לבית המשפט כי תעשה זאת, אך בפועל, ימים לאחר הפסיקה, הקואליציה הפילה את התיקון לחוק – מה שהוציא כ-80 אלף איש לרחובות ב-22 ביולי.

שביתת הקהילה הגאה לוותה בעשרות הפגות לאורך היום. כבר בבוקר המחאה נערכו הפגנות רבות ברחבי הארץ. במהלכן, מפגינים חסמו את מחלף השלום בתל אביב ובירושלים את כיכר פריז. שניים ממארגני ההפגנה בירושלים נעצרו על ידי המשטרה. ביום זה, הכריזו ההסתדרות וחלק מהמעסיקות הגדולות במשק כי יתמכו בשביתת עובדים להט"בים ולא ינכו יום חופש משכרם. חלק מהחברות אף הודיעו כי ישתתפו במימון פונדקאות בחו"ל לעובדיהם הלהט"בים בעלות עשרות אלפי שקלים לעובד.

כבוד לשביתה

עוד על שביתת החברה הערבית

השביתה, שנקראה בקרב השובתים "שביתת אל-קראמה (הכבוד)", הוכרזה בשל אירועי מאי 2021 – אירועי אלימות קשים בערים המעורבות בישראל, שהחלו בחיכוכים אלימים בין יהודים לפלסטינים בשכונת שייח ג׳ראח בירושלים במהלך מצעד הדגלים שהתקיימה בעיר במסגרת ציון ״יום ירושלים״. האלימות גלשה בתוך ימים ספורים גם לסביבות מסגד אל-אקצא וליתר הערים המעורבות בישראל וכן לעימות בין ישראל לחמאס בעזה.

בעקבות האירועים הללו, האזרחים הערבים בישראל הכריזו על שביתה כללית בתוך החברה הערבית, שתכלול גם פעולות מחאה נגד האפליה והגזענות כלפיהם. בין הארגונים שהכריזו על השביתה היה גם הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, לצד תנועות פוליטיות נוספות של האזרחים הערבים במדינה. השביתה התרחבה גם לתנועות פוליטיות, איגודים ומוסדות ציבוריים ברשות הפלסטינית, שתמכו בשביתה.

לצד ההכרזה על השביתה כצעד של מחאה, אזרחים ערבים רבים בחרו שלא להגיע לעבודה באותה תקופה, לא רק מתוך תמיכה בשביתה, אלא גם מחשש שיותקפו ברחוב או במסגרת העבודה על רקע לאומני, במיוחד אלה שעבדו בערים מעורבות ויהודיות.

שביתה לרפואה

עוד על שביתת הרופאים והרופאות

המחאה החלה לאחר שהתפוצצו דיוני המו״מ על חתימת הסכם קיבוצי חדש לעובדי מערכת הבריאות. הרופאים דרשו מהמדינה לכלול בהסכם הקיבוצי גם שיפור בשכרם ובתנאי עבודתם של הרופאים, וכן דרישות העוסקות בתפעולה ובעתידה של מערכת הבריאות בישראל. בין היתר ביקשו הרופאים להעלות את שכרם השעתי ב-50%, לשפר את תנאי הפנסיה שלהם, למצוא פתרון לבעיית המחסור ברופאים, לשפר את תנאי עבודתם של המתמחים המהווים כ-22% מאוכלוסיית הרופאים בישראל, ולקדם את מערכת הרפואה בפריפריה.

במסגרת השביתה שיבשו השובתים לסירוגין את פעולת בתי החולים והמרפאות, באמצעות ביטול ניתוחים מתוכננים (פרט לניתוחים מצילי חיים, שהתקיימו כמתוכנן) ועבודה במתכונת שבת.

ב-25 ביולי פתח יו״ר ההסתדרות הרפואית בישראל (הר״י), ד״ר ליאוניד אידלמן, בשביתת רעב ויצא לצעדת מחאה לירושלים.  

חודש לאחר מכן הגיעו אנשי הר״י להסכם קיבוצי חדש עם האוצר, אך במהלך השביתה נוצר קרע בין הרופאים הוותיקים לרופאים המתמחים, והמתמחים סירבו לקבל את ההסכם החדש. מאות מתמחים יזמו התפטרות קולקטיבית משורה של בתי חולים והמשיכו במחאתם עד לתחילת דצמבר באותה שנה.

ללמוד לשבות

עוד על שביתת ארגון המורים העל-יסודיים

זו היתה השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך בישראל. היא הגיעה אחרי משא ומתן ארוך, שנמשך כחמש שנים, בין משרדי החינוך והאוצר לבין שני ארגוני המורים בישראל – ארגון המורים העל יסודיים והסתדרות המורים, על הסכם קיבוצי חדש שיגדיר את תנאי ההעסקה של המורות והמורים במערכת החינוך.

במקביל, הקימה הממשלה את ועדת דברת, שנועדה להמליץ על שינוי כולל במערכת החינוך. ב-2005 פרסמה הוועדה את המלצותיה, שהיוו את הבסיס לרפורמה שהממשלה החליטה לקדם במערכת. עוד בזמן שהוועדה עבדה על ההמלצות, ארגוני המורים הביעו הסתייגות ממנה, בעיקר על רקע העובדה שלא נקראו לקחת חלק פעיל בעצמם באותם דיונים. המלצות הוועדה קידמו בין היתר פגיעה באוטונומיה של הצוותים החינוכיים, בשעות העבודה ובתנאי השכר, וכן פיטורים של מורים רבים.

לאחר החלטת הממשלה על ביצוע הרפורמה בהתאם להמלצות ועדת דברת, החליטה הסתדרות המורים להתיישר עם הרפורמה וחתמה על הסכם עם הממשלה. ארגון המורים, לעומת זאת, סירב להצטרף להסכם, וחברי הארגון פתחו במאבק לשינוי הרפורמה – מאבק ששיאו היה באותה שביתה ב-2007.

ב-10 באוקטובר באותה שנה, כ-40 אלף מורי הארגון פתחו בשביתה, ובתי הספר העל-יסודיים, בהם למדו אז כ-550 אלף תלמידים – הושבתו. המורים יצאו להפגין במקומות שונים בכל רחבי הארץ ונקטו בגימיקים שונים למשוך את תשומת הלב של הציבור למאבק, כמו למשל כניסה לים כסמל לטביעת מערכת החינוך, וכן הגעה לוועידת אנאפוליס שהתקיימה באותה תקופה, כדי למשוך את תשומת ליבו של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט.

ב-13 בדצמבר 2007 לפנות בוקר, בתום 20 שעות של דיונים רצופים, הגיעו הצדדים להסכם, ובו ביום המורים חזרו ללמד, ובתי הספר שבו ונפתחו.