אלה הם ימים מורטי עצבים עבור המחנה הליברלי. מצד אחד, בבית הנשיא מתנהל משא ומתן בין נציגי האופוזיציה והקואליציה, שבמהלכו מוקפא קידום חוקי ההפיכה המשטרית. מצד שני, אף אחד מהצדדים – שלא לדבר על מאות אלפי המוחים שממשיכים לגדוש את הרחובות מדי מוצ"ש – אינו תולה תקוות בשיחות.
כדי להיערך כבר עכשיו לצעדים הבאים של הממשלה, כדאי להפנות מבט אל מדינות כמו הונגריה, פולין וטורקיה שעברו בשנים האחרונות הפיכות משטריות דומות. בימים אלה רואה אור בעברית הספר "רודנות בחסות החוק" מאת פרופ' קים ליין שפלי (הוצאת "תלם" מבית קרן ברל כצנלסון) – מהמומחיות המובילות בעולם לתהליכי שחיקה דמוקרטית – שמסכם עבור הקורא הישראלי את הלקחים המרכזיים שניתן ללמוד מהניסיון המצטבר במדינות אלו.
שפלי, סוציולוגית מאוניברסיטת פרינסטון, היא פתולוגית של דמוקרטיות. זה 20 שנה שהיא מחטטת בגוויותיהן של מדינות שאיבדו את אופיין הדמוקרטי, כדי להבין את התהליכים שהביאו למותן בטרם עת. המסר שלה לקוראיה חד וברור: במאה ה־21 דמוקרטיות קורסות אחרת. בעקבות האסונות הגדולים של המאה ה־20 – ובראשם מלחמת העולם השנייה והשואה – הורגלנו לזהות את התהליכים המובילים לקץ הדמוקרטיה כתרחיש שבו מנהיג כריזמטי תופס את השלטון, מכריז על מצב חירום, מוציא את מפלגות האופוזיציה מחוץ לחוק וכולא את יריביו מאחורי סורג ובריח. בקיצור: מרסק את הדמוקרטיה באמצעים אלימים, גלויים וברורים.
את תרחיש האימים הזה, מסבירה שפלי, חייבים לעדכן. זאת משום שלא רק תומכי הדמוקרטיה למדו מזוועות המאה הקודמת, אלא גם יריביהם האנטי דמוקרטים. לכן הם עושים כל שביכולתם כדי לא לחזור על אותם תרחישים דיקטטוריים "קלאסיים". במקום, הם משווקים את עצמם לציבור כמושיעי הדמוקרטיה, עוטפים את מהלכיהם ברטוריקה של מאבק נגד "האליטות" ומרסקים את הדמוקרטיה תוך שימוש בכלים חוקיים לחלוטין: חקיקה, רפורמות ושינויי רגולציה. כפי ששפלי כותבת, הרודנים החדשים מגיעים לשלטון לא עם "פלוגת חיילים" אלא עם "פלוגת עורכי דין".
המדריך לריסוק הדמוקרטיה
איך נראה התהליך הזה בפועל? שפלי מציגה רשימה של שמונה צעדים המשותפים לכל ה"רודנים בחסות החוק" שעלו לשלטון ברחבי העולם ב־20 השנים האחרונות. למרות ההבדלים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים, בנק המטרות ושיטות הפעולה של הרודנים החדשים דומים מאוד בכול מקום – גם אם הסדר המדויק של הצעדים האלה משתנה ממדינה למדינה:
מנהיג בעל נטיות אוטוריטריות שזוכה בבחירות חופשיות והוגנות
כפי שאמרנו, רוב ההפיכות במאה ה־21 מתרחשות ללא טנקים ברחובות. הפוליטיקאים שמובילים אותן מגיעים לשלטון באופן לגיטימי וללא שימוש באלימות. כך, כמובן, קרה גם בישראל.
פירוק המנגנונים המגבילים את הרשות המבצעת
הממשלה הנוכחית הציגה את הרפורמה המשפטית פחות משבוע לאחר הקמתה. בחודשים שלאחר מכן, למרות תנועת המחאה האדירה ששטפה את ישראל, העבירה הממשלה שורה של החלטות שתכליתן אחת: ריכוז כוח חסר תקדים בידי הרשות המבצעת ופירוק כל מנגנוני הריסון והפיקוח שעשויים להגביל אותה. הדוגמה המובהקת ביותר היא, כמובן, הרפורמה המשפטית עצמה.לצדה אפשר למנות גם את השתלטות הממשלה על ועדות התכנון המחוזיות, הפוליטיזציה של המינהל האזרחי בשטחים, ההשתלטות המתוכננת על מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים), ניסיון הפוליטיזציה של מינויי הבכירים בחברות הממשלתיות, מתן סמכות לשר לביטחון לאומי לקבוע באילו חקירות תעסוק המשטרה והעברת המשמר הלאומי לפיקודו הישיר.
השתלטות על בית הנבחרים או הפיכתו לבלתי רלוונטי
ויקטור אורבן, לדוגמה, השקיע מאמצים רבים בשינוי המבנה החוקתי של הונגריה על מנת להבטיח לעצמו רוב גדול בבית הנבחרים. רג'פ טאיפ ארדואן שינה את שיטת המשטר בטורקיה לשיטה נשיאותית כדי לא להיות תלוי בפרלמנט. נתניהו, לוין ורוטמן לא נדרשו למשימה זו, מכיוון שבישראל מלאכת ההשתלטות של הממשלה על בית הנבחרים בוצעה כבר בידי אחרים. ב־20 השנים האחרונות העצמאות והסמכויות של הרשות המחוקקת בישראל נחלשו באופן דרמטי. הקשחת המשמעת הקואליציונית, הקמת ועדת השרים לענייני חקיקה והעלאת הסף הדרוש להפלת ממשלה – כל אלה הביאו לכך שהכנסת אינה מאזנת או מרסנת עוד את כוחה של הממשלה, אלא מתפקדת כשלוחה שלה. כתוצאה מכך, בפועל, מתקיימות היום בישראל שתי רשויות בלבד: רשות שופטת ורשות מבצעת־מחוקקת.
מה שמביא אותנו לסעיף הרביעי ברשימה:
הכפפת בית המשפט לרשות המבצעת באמצעות "רפורמות" ומינוי נאמנים
כפי ששפלי מתארת במאמר, השתלטות על בית המשפט העליון היא אחת המטרות המרכזיות והראשונות של כל רודן בחסות החוק. גם אצלנו זהו לב ההפיכה המשטרית שמובילה הממשלה. בדומה למקביליהם בטורקיה, הונגריה ופולין, גם אצלנו הבינו הרודנים בפוטנציה שכדי לרוקן דמוקרטיה מתוכן חייבים, קודם כל, לחסל את בית המשפט העליון כמוסד עצמאי ובלתי תלוי. בית משפט עליון שכפוף למרוּת הממשלה לא רק ימנע מחסימת פעולותיה האנטי דמוקרטיות, אלא גם יאשר אותן, יעניק להן לגיטימציה רשמית – וכך יספק לרודנים בחסות החוק את הילת החוקיות החשובה להם כל כך.
הסעיף החמישי יישמע מוכר גם הוא לאוזניים ישראליות:
הצבת נאמנים בתפקידי מפתח (הוועדה לבחירת שופטים, התובע הכללי, ועדת הבחירות המרכזית וכדומה)
גם זה מאמץ מרכזי של ממשלת ההפיכה, והדוגמאות ששפלי מונה מתאימות למקרה הישראלי כמו כפפה ליד: מלבד ההשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, סעיף נוסף ברפורמה יפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכך יצור בישראל תפקיד חדש של תובע כללי, שיהיה מינוי פוליטי של הממשלה; סעיף אחר יהפוך את מערך הייעוץ המשפטי בכול משרדי הממשלה ממקצועי לפוליטי; וההשתלטות על ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון, תושלם אם הממשלה תצליח להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים.
שינוי המפה התקשורתית, כך שכלי התקשורת ישמשו תיבת תהודה למסרי הממשלה
קריטי במיוחד להצלחתם של הרודנים החדשים. מאחר שהשלטון שלהם אינו נשען על דיכוי בכוח הזרוע, הם משקיעים מאמצים רבים בעיצוב התודעה הציבורית וביצירת מציאות מקבילה של "עובדות אלטרנטיביות", כפי שכינתה זאת מנהלת הקמפיין של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ. יציבות שלטונם ויכולתם לפרק את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית תלויות במידה רבה בתחזוקה שוטפת של אותה מציאות מקבילה, המושתתת על שקרים גמורים, חצאי אמיתות ותיאוריות קונספירציה. כך הגיעה ארצות הברית למצב שבו כ־40 אחוז מהציבור האמריקאי מאמין כי בחירות 2020 נגנבו מידי הרפובליקנים, וכך הגיעה ישראל למצב שבו מיליוני אזרחים סבורים שהפרקליטות תפרה את תיקי נתניהו וששופטי בג"ץ מנהלים את המדינה.
רודנים בחסות החוק מכפיפים את התקשורת למרותם בשלוש שיטות: הראשונה היא הקמת עיתונים וערוצי טלוויזיה שנראים ככלי תקשורת רגילים, אך בפועל משמשים להפצת תעמולה עבור השלטון. כזה הוא, למשל, החינמון "ישראל היום" וכזה הוא גם ערוץ 14, שהוקם במקור כ"ערוץ מורשת", אבל הורשה לחרוג מתנאי הרישיון שלו ולהתחיל לשדר חדשות.
שיטה שנייה היא שימוש ברגולציה כדי להחליש כלי תקשורת המסרבים ליישר קו עם המנהיג: למשל האיום של ממשלת נתניהו לסגור את תאגיד השידור הציבורי "כאן" והפיצול של ערוץ 2 לערוצים 12 ו־13, מהלך שנועד לערער את היציבות הכלכלית של הטלוויזיה המסחרית בישראל.
השיטה השלישית היא מתקפה מתמדת נגד כלי תקשורת ועיתונאים ביקורתיים, כדי לקעקע את אמינותם הציבורית ולגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם מעזים לבקר את הממשלה.
דה־לגיטימציה והגבלת צעדים של ארגוני חברה אזרחית ומפלגות אופוזיציה
יריית הפתיחה למהלך הזה נשמעה בישראל כבר ב־2010, כשתנועת "אם תרצו" המקורבת לנתניהו פתחה בקמפיין נגד "הקרן החדשה לישראל". הקמפיין ההוא קבע במידה רבה את הטון של הפוליטיקה הישראלית בעשור שבא אחריו: סימון מתנגדי הימין כ"אויבים מבית" שחותרים תחת קיומה של המדינה. פוליטיקאים, מפלגות, עמותות, אקדמאים, אנשי תרבות – כולם תויגו כאנטי ישראלים או אנטי ציוניים ברגע שהעזו למתוח ביקורת על הממשלה. תנועות חברתיות – מהמחאה החברתית, דרך מחאת יוצאי אתיופיה ועד למחאה הנוכחית – הואשמו באופן קבוע באנרכיזם, וראשיהן תוארו כמי שמופעלים וממומנים על־ידי כוחות זרים. כינויים כמו "עוכר ישראל" ו"תומך טרור" הוצמדו כלאחר יד אפילו לרמטכ"לים, ראשי שב"כ וראשי מוסד לשעבר. את המתקפה הרטורית השלימה סדרה של חוקים שנוסחו כדי להקשות באופן ממוקד על ארגונים המזוהים עם המרכז־שמאל, כמו "חוק העמותות", "חוק שוברים שתיקה", "חוק וי־15". לרשימה זו עתיד להצטרף בקרוב גם החוק למיסוי תרומות מממשלות זרות, שחוקים דומים לו קיימים ברוסיה, הונגריה וטורקיה.
שינוי חוקי הבחירות באופן שמבטיח ניצחון בבחירות עתידיות
גם המודל המובהק ביותר למהלך הזה מגיע מהונגריה, שם הצליח אורבן לשרטט מחדש את מפת מחוזות הבחירה באופן שמבטיח לו רוב עצום בפרלמנט – גם כאשר הוא זוכה לתמיכתם של פחות ממחצית המצביעים. כך, למשל, בבחירות 2014 זכתה מפלגתו של אורבן ב־48% מהקולות בלבד, אך קיבלה שליטה על שני שלישים מהמושבים בפרלמנט.
בישראל, הסעיף הזה הוא היחיד שבו הימין האנטי ליברלי טרם רשם הישגים משמעותיים. הדרך הפשוטה ביותר עבור נתניהו ושותפיו להתבצר בשלטון תהיה להביא לפסילה של אחת או יותר מהמפלגות הערביות בתואנה של "תמיכה בטרור" או "חתירה תחת אופיה היהודי של מדינת ישראל". חישוב פשוט מראה כי מהלך כזה משמעו ניצחון אוטומטי, ברוב גדול מאוד, לקואליציה הנוכחית – ולא רק בסבב הבחירות הבא. לא מדובר בספקולציה: חבר הכנסת שמחה רוטמן הכריז לפני כמה חודשים שזה אחד היעדים הבאים שלו, והצעת חוק שמרחיבה משמעותית את העילות האפשריות לפסילת מפלגות כבר הונחה על שולחן הכנסת.
מאמצים משולבים
בחינה של שמונת הצעדים לריסוק הדמוקרטיה מעלה כמה מסקנות שהפנמתן קריטית להצלחת המחנה הדמוקרטי כאן אצלנו.
הראשונה היא שישראל מתקדמת בימים אלה באותה דרך שבה צעדו בעשורים האחרונים מדינות כמו הונגריה, טורקיה ופולין.
המסקנה השנייה היא שהמאמצים האנטי דמוקרטיים של הימין בארץ החלו זמן רב לפני הולדת הרפורמה המשפטית. למעשה, למהפכה המשפטית לא היה סיכוי לזכות לתמיכה ציבורית כלשהי אלמלא קדמה לה הכשרה ארוכת שנים של דעת הקהל. ואכן, נציגי הימין הפופוליסטי בישראל השקיעו מאמצים רבים בשכנוע מצביעיהם כי ממשלות נתניהו כושלות בטיפול בבעיות מהן סובלת החברה הישראלית – בגלל בג"ץ. יוקר המחיה? בג"ץ. טרור פלסטיני? בג"ץ. המצב בדרום תל־אביב? בג"ץ.
המסקנה השלישית היא שהמאמצים האנטי דמוקרטיים של הימין אינם מוגבלים למערכת המשפט, והם מקיפים את כלל המוסדות החיוניים לתפקוד של דמוקרטיה בריאה: תקשורת, חברה אזרחית, בחירות, אקדמיה ועוד. בהקשר הישראלי יש להוסיף גם את מערכת החינוך הממלכתית, שעברה בעשור האחרון ניסיון השתלטות על ידי הימין הדתי – משינוי תוכנית הלימודים באזרחות ועד חדירת עמותות הדתה לכיתות הלימוד – וגם את צה"ל, שבו מתקיימים מאמצי אינדוקטרינציה דומים.
למסקנות אלו צריכות להיות השלכות על אופן ההתארגנות של המחנה הדמוקרטי. מולנו ניצב פרויקט פוליטי ארוך טווח. ההתמודדות איתו תצטרך להיעשות אף היא בטווח הארוך. שלושת הגורמים השותפים לקואליציית ההפיכה אינם מחויבים לערכי הדמוקרטיה הליברלית: החרדים והמתנחלים זה שנים רבות, והליכוד – החל מהעשור האחרון, עם הפיכתו ממפלגת ימין ליברלי למפלגת ימין פופוליסטי. אין ספק כי משפט נתניהו שיחק תפקיד מכריע בהחלטה לקדם את ההפיכה המשטרית, אבל תהיה זו טעות חמורה להתעלם מכך שיש למהלך בסיס אידיאולוגי איתן בקרב כל השותפות הקואליציוניות. לפיכך, סביר להניח כי המאמצים לפירוק הדמוקרטיה יישארו איתנו בין אם הרפורמה תעבור ובין אם לא – ואפילו אם נתניהו יאבד את השלטון. בנוסף, מכיוון שמדובר במתקפה רב־חזיתית, יש להיערך לבלימתה בכל החזיתות הרלוונטיות – מהשלטון המקומי, דרך יחידות צה"ל ועד לכיתות הלימוד.
גם כאן יש למחנה הליברלי בישראל מה ללמוד ממקביליו בחו"ל – הפעם ממדינות כמו ארצות הברית וברזיל, שבהן תנועות אזרחיות הצליחו להביס בשנים האחרונות מנהיגים אנטי ליברליים. המפתח לניצחון על הרודנים בחסות החוק מורכב משלושה מאמצים משולבים. המאמץ הראשון הוא מאמץ ההתנגדות: שימוש בשלל הכלים שעומדים לרשותן של תנועות מחאה המוניות – הפגנות, שביתות, אי־ציות אזרחי וכדומה. זהו הערוץ שבו תנועת המחאה שלנו השקיעה את רוב מרצה עד כה, ועשתה זאת בהצלחה מעוררת השתאות.
המאמץ השני הוא המאמץ האלקטורלי: סימון "הצומת האלקטורלי" הראשון שבו אפשר יהיה לסלק מהשלטון את המנהיג הפופוליסט ורתימת הקבוצות, הידע והמשאבים שנבנים במסגרת מאמץ ההתנגדות לטובת ניצחון בבחירות וחילופי שלטון. למסגרת הזמן יש חשיבות גדולה במאבק מסוג זה. כפי ששפלי מלמדת אותנו, ככל שהרודנים החדשים מחזיקים זמן רב יותר במושכות השלטון, כך גדל הסיכוי שיצליחו להגיע לסעיף השמיני ברשימה – שכתוב חוקי הבחירות באופן שמבטיח את הישארותם שם.
לשני מאמצים קצרי טווח אלה יש לצרף, במיוחד במקרה הישראלי, מאמץ שלישי: מאמץ ההתארגנות. בשנים האחרונות אני עורך מחקר רחב היקף על תנועות מחאה מהמרכז־שמאל שפעלו בעשור האחרון בארץ ומעבר לים. השורה התחתונה ברורה: בניגודה למקביליו בארצות הברית, ברזיל ומקומות אחרים, המחנה הליברלי בישראל עבר זה מכבר דה־פוליטיזציה והתפרקות ארגונית, ולמרות התפרצויות אנרגיה תקופתיות ברחובות ובכיכרות הערים, נמנע פעם אחר פעם מהתארגנות ארוכת טווח, שהיא המפתח לקידום הערכים החשובים לו. את ההתעוררות האזרחית הנוכחית יש לנצל, לפיכך, כדי להפוך את המגמה הזו ולבנות למחנה הליברלי בישראל תשתיות ומוסדות שיקדמו את תפיסת עולמו גם בעתות שגרה וגם בשעת חירום ובכללם מכוני מחקר, ארגוני חינוך, תנועות שטח ומסגרות הכשרה.
כפי שראינו, השחיקה הדמוקרטית בארץ החלה זמן רב לפני הולדת ההפיכה המשפטית. אבל התוכנית שיריב לוין הציג בינואר האחרון הייתה ברורה כל כך בכוונותיה ומובהקת כל כך בסכנותיה, שהיא הניעה לפעולה ליברלים רבים שאפילו לא ידעו שהם כאלה. היציאה לרחובות הפגישה ישראלים אלה עם רבים אחרים כמותם – ובמידה רבה גם עם עצמם. היא הכריחה מאות אלפי אזרחים להתמודד עם שאלות שרבים מאיתנו לא שאלו כבר שנים: מי אנחנו? במה אנחנו מאמינים? מה קושר אותנו למדינה? ולאן אנחנו רוצים ללכת מכאן? המחקר של שפלי לא עונה באופן ישיר על כל השאלות האלה, אבל הוא מספק לנו בסיס חיוני של ידע, שפה ומושגים שיהפוך כל תשובה שניתן בעתיד למדויקת יותר.
יונתן לוי הוא דוקטורנט למדע המדינה ב-London School of Economics ועמית מחקר בקרן ברל כצנלסון ובמכון מולד. ב-2011 היה ממובילי המחאה החברתית. "רודנות בחסות החוק" מאת פרופ' קים ליין שפלי ראה אור בהוצאת "תלם" מבית קרן ברל כצנלסון, והוא זמין לרכישה במחיר מסובסד כאן.
