אילו התבקשו אנליסטים לנתח את ישראל של החודשיים האחרונים כחברה עסקית, על פי פרמטרים של ESG המקובלים בכלכלת האימפקט, אין ספק שסיכוני ה־Governance – ממשל תאגידי ועיצוב מדיניות – היו ממלאים את מרבית הדוח ומעוררים דאגה רבה בקרב מחזיקי המניות.
נסו לחשוב לרגע על המדינה כולה כעל סטרט־אפ מבריק אך צעיר בשנים, עתיר מתחרים בשוק, עם חילופים תכופים של מנכ"לים, המשנים לעיתים קרובות את אופי וכיוון הפעילות. ברור שלמיזם כזה, מוצלח ויצירתי ככל שיהיה, דרושים עוגנים מייצבים: כללים מסודרים לקבלת ההחלטות שיוודאו כי נשקלו כל ההיבטים, מנגנונים לליבון מחלוקות בתוך ומחוץ לחברה. בקיצור – ודאות מינימלית שתאפשר לבעלי העניין, כלומר לכולנו, לתת אמון לאורך זמן במודל הבסיסי.
אבל מה קורה כשהנהלת חברה – הממשלה בדוגמה שלנו – שולטת באופן כמעט בלעדי בדירקטוריון שממנה אותה (הכנסת) ומבקשת עכשיו להגביל, או לפחות לבחור בעצמה, את הבוררים היחידים המוסמכים לדון בכל תלונה שתעלה כלפיה? האם במבנה ארגוני כזה מישהו בכלל ינסה להסתייג מראש ממהלך שגוי או להתריע על כשלים בתפיסת המנכ"ל? ואיזו איכות של קבלת החלטות תוכל לצמוח בסביבה שבה נותר כל כך מעט מקום לבקרה ולביקורת, כשסיעור המוחות כולו מרוכז בידי גורם מכריע אחד?
כמשל מעולם התאגידים, זה נשמע כמו מתכון בדוק לקטסטרופה – אולם הנמשל הוא, נכון לעכשיו, תורת המשילות הרשמית של שר המשפטים, יריב לוין, ויו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן. במילים מעט פחות מפורשות, זה מה שניסו לאותת לנו גם סוכנויות דירוג האשראי ובראשן "מודיס", כשהזהירו מ"החלשת המוסדות" הנתפסים כעקביים ומקצועיים, בניגוד לאופן שבו מצטיירת לעיתים המערכת הפוליטית.
ביניים: התערבות למען האימפקט
לא מעט נכתב, גם במגזין הזה, על הפגיעה הכלכלית הצפויה לישראל כתוצאה מהמהפכה המשטרית, שתרופף את הפרדת הרשויות בדמוקרטיה: קרנות הון סיכון דורשות מחברות ההייטק שבהן השקיעו להוציא את הכספים לחשבונות בחו"ל; הבנקים מתריעים על קצב מהיר, עד פי עשרה מהרגיל, של משיכה מפיקדונות שקליים – למרות הזינוק בריבית, שהפך אותם לאטרקטיביים בהרבה; אחת מחברות התוכנה הגדולות אף מציעה סיוע פעיל לעובדיה בהגירה לפורטוגל, מתוך הנחה שמרכז המו"פ שם יוסיף לגדול, על חשבון השלוחה המקומית, גם בשנים הבאות.
כל זה עוד לפני שהבאנו בחשבון את דשדוש הבורסה והשקל לעומת שווקים ומטבעות במערב, ואת הזינוק המהיר בריבית על האג"ח הממשלתי לטווח קצר. בשלב הזה לא נותר עוד ספק שהישראלים כבר משלמים, בזמן הווה, על ריצת האמוק של מנהיגיהם אל סיפה של התהום המשפטית.
ואולם, ההתמקדות בתוצאה המדידה – הכסף שיוצא, התשואות האבודות – מסיטה את הזרקור מהנזק הערכי שהמהפכה המשטרית עלולה לחולל בכלכלת האימפקט הישראלית.
התפיסה ששיקולים חברתיים־סביבתיים צריכים להתבטא בהחלטות כלכליות אומצה בהרחבה בפסיקות בתי המשפט, שעל עצמאותם מתנוסס כעת סימן שאלה גדול. הרבה לפני המחוקקים, היה זה בג"ץ שקבע כי אין להפלות נשים בקבלה לתפקידי לחימה, או זוגות חד־מיניים במקומות העבודה, רק בשל מגדרם; אין להפריד בין תלמידות בביה"ס בעמנואל עקב המוצא השונה של הוריהן; אין להותיר את תושבי עוטף עזה ללא מיגון מרקטות בשל אילוצי התקציב; אין להותיר על כנו את מיכל האמוניה הנפיץ במפרץ חיפה, למרות האינטרסים של התעשייה; אין להפריט את בתי הסוהר, למרות שיקולי יעילות כלכלית; אין לסגור עיתונים רק בשל מאמרים ביקורתיים כלפי הממשלה; והרשימה עוד ארוכה ומרשימה.
לכל ההישגים האלה, מתחום השמירה על זכויות האזרח שבלעדיהן אין כלכלת אימפקט, המערכת הפוליטית לא הגיעה ולא הייתה מגיעה ללא התערבות שיפוטית.
למעשה, דווקא ביזור של סמכויות שלטוניות – כך שגוף אחד יוכל לקבל החלטות והאחר יוסמך לבחון את שאלת החוקתיות שלהן באופן בלתי תלוי – משיג על פי רוב החוקרים תוצאה כלכלית יעילה יותר, שעומדת בהלימה לעקרונות הESG־ המשמשים כיום לדירוג חברות עסקיות.
לא מפתיע לגלות שדמוקרטיות ליברליות כמו ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת ונכון להיום גם ישראל, עוקפות במדדי תוצר לנפש את כל המדינות האוטוקרטיות שחיבלו במערכות המשפט שלהן – דוגמת פולין, הונגריה וטורקיה, שמדשדשות בעשירייה החמישית או השישית, כתלות בשיטת המדידה. האחרונות הן בדרך כלל מושחתות יותר ושקופות פחות, לעומת ממשלות שבהן כל שר ופקיד מבינים מראש כי אפשר שייאלצו להוכיח בפני ערכאה עצמאית את סבירות שיקוליהם ואת טוהר כוונותיהם.
לכן, בניגוד גמור לנאומו של ראש הממשלה נתניהו על "עודף המשפטיזציה" בישראל – נושא שמעולם לא הפריע לו לפני כן – כפיפות של הממשלה לדין, ובעיקר הגבלת יכולתה לשנות אותו מן היסוד, דווקא נוסכות במשק יותר אמון וודאות שימשכו, בתורם, עוד משקיעים זרים. הידיעה שהממשלה עשויה לנצח או להפסיד בכל הליך, מבלי שבית המשפט מורתע על בסיס פוליטי, היא תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק) לשגשוג כלכלי – ודאי בעידן שבו הכסף מתייקר ומקורות ההון הנזילים מתמעטים.
ביניים: לא לחכות לסוף הסרט
אפשר כמובן להתווכח על האיזונים הפנימיים של השיטה: האם רצוי לאשר חוקי יסוד ברוב מיוחד, ולהקשות על פסילתם התיאורטית (שמעולם, עדיין, לא קרתה)? האם ראוי לאפשר "התגברות" ברוב מיוחד, לזמן מוגבל, כדי להתמודד עם המתח בין תוצאות ההכרעה השיפוטית לבין הסנטימנט הציבורי והאילוצים הפוליטיים? האם ניתן להבטיח ייצוג על כס השיפוט לקבוצות שעד כה ישבו בו פחות כמו חרדים, ערבים ויוצאי עדות המזרח?
את הוויכוחים האלה אפשר בהחלט היה לנהל, בדרך אחרת לגמרי, כל עוד יש הסכמה על היסודות: שופטים לא ימונו על ידי הקואליציה, יועצים משפטיים לא יוכפפו לשר, והחלטות בג"ץ אינן חיצוניות לדמוקרטיה – אלא חלק אינהרנטי ממהותה. בלי הבסיס הזה אין השקעות, ובלי השקעות הרי אין גם אימפקט.
החודש פגשתי בתל אביב את אונדראש שימור, נגיד הבנק ההונגרי לשעבר, שנרדף והוחלש על ידי ממשל אורבן עד שמונה במקומו מחליף צייתן. הוא סיפר כיצד המתקפות על הבנק המרכזי בראשותו, על כלי התקשורת החופשיים ועל בית המשפט בבודפשט, הובילו למציאות שבה – כלשונו – "לכל אדם יכול לקרות כל דבר בהונגריה".
כך, למשל, תיאר שימור כיצד הממשלה השתמשה בפרלמנט כדי להטיל מס בשיעור של 90% על חברות זרות בתחום הבנייה, וביטלה את השיוך האוטומטי של רופאים לאיגוד מקצועי בשל מחלוקת בין הצדדים על פעולות בתחום הבריאות.
לאחר שנשם נשימה עמוקה, שאל הנגיד הסורר: "כמה חברות הייטק בשווי מיליארד דולר ומעלה יש לדעתך בהונגריה?" – ומבלי לחכות לתשובה ירה: "אפס. בהונגריה אין יוניקורן. עכשיו תחליטו אתם איך ייראה אצלכם סוף הסרט".
