דמוקרטיות אינן מתות בן־רגע. הן גוועות אט־אט או במהירות, כתוצאה מתהליכי עומק שראשיתם בחינוך. בישראל, כך נראה, אנחנו מגדלים אזרחים לציות ולשתיקה. בלי להסביר, בלי לכוון, בלי ללמד ביקורתיות. ספק אם אנחנו מחנכים מהי באמת דמוקרטיה־ליברלית או דמוקרטיה בכלל.
גיא, נגה, ירדן, גל, גאיה, נויה, רועי, איתן וגור גדלו אל תוך התהליכים הללו, ובעמודים הבאים הם מציגים את עולמם, עולם שבו גבולות וחוקים נקבעים מעל לראשיהם גם בבית; השיח לא תמיד מתקיים; בבית הספר כבוד הוא חד־צדדי ובטח שלא הדדי; והדבר היחיד שהם לומדים הוא איך לתחמן ולעקוף את החוקים.
מכיוון שקו ישיר עובר בין החוויות של הילדים והמתבגרים בבית ובבית הספר לבין פרצופה של המדינה, ואין מדינה ללא חוקים המחייבים את כולם, מוטב להתחיל מכאן.
בין התבגרות לבגרות
"מציבים גבולות וחוקים במקום לשוחח איתנו, כי לא יודעים איך להתמודד עם דעות מנוגדות. קל יותר להשתיק אותנו, להתנשא מעלינו. לשלוט בנו בכוח" (רועי)
נתחיל מהבית, המקום שבו מבלים הילדים את מרבית חייהם עד שהם יוצאים לעולם. אילו חוקים וגבולות יש לכם שם בתור מתבגרים? אני שואלת. ״המילה מתבגרים מתנשאת״, אומרת גאיה, וגל ממשיכה: ״בואו נדבר רגע על הגישה הזו, שצריך לשים גבולות וכללים לחינוך מתבגרים״.
רועי: "יש לנו מתבגר בבית והוא מתבגר כרגע והוא צריך ספייס בחדר שלו, כי הוא כל כך כועס וההורמונים משתלטים עליו. בואו נצלח את גיל ההתבגרות ביחד, כי היצור המתבגר שגדל אצלנו בבית, קשה להכיל אותו, תנו לו משימות, אולי ניקח אותו לטיולים בחוץ".
גל: ״גם בבית הספר מתחילים להגיד מגיל מסוים, ׳אתם בתקופת גיל ההתבגרות, זו תקופה קשה׳״.
גאיה: ״מהשנייה הראשונה שבה אמרתי משהו מנוגד למה שההורים שלי חשבו או העזתי להביע דעה שונה משלהם, הם אמרו שאני ׳מתבגרת׳״.
נגה: ״יש לי דעות ויש לי עמדות, אבל הרבה יותר קל לנפנף אותי ולהתייחס אליי כ׳מתבגרת׳, כזו שמתפרצת או מתרגזת. התבגרתי אבל משאירים אותי ילדה״.
נויה: ״ההורים שלי מפחדים שאצא מהבית, אלך למסיבות, רוצים שאישאר ילדה. אז הם מגדירים אותי כ׳מתבגרת׳״.
גיא: ״למבוגרים קשה עם התהליך שאנחנו הופכים למבוגרים. אולי כדי להקל על עצמם הם אומרים שאנחנו מתבגרים״.
איתן: ״עכשיו אנחנו יותר גבוהים, זה מאיים עליהם. אנחנו מעיזים להתחצף, במובן החיובי של המילה. פעם אמרו לנו ׳לא׳, עכשיו אנחנו מתנגדים, שיבינו את עמדתנו״.
נויה: ״בגלל שההורים לא יודעים איך להתמודד איתנו, הם מציבים לנו גבולות וחוקים. ככה הם חושבים שהם שולטים בנו״.
גל: ״אנחנו באמת צריכים את כל החוקים האלה כדי להתבגר בשלום?״
ירדן: ״אני חושב שאנחנו מספיק בוגרים כדי להציב לעצמנו את החוקים והגבולות״.
ובבית הספר? זה לא שאתם מציבים חוקים וגבולות לעצמכם.
גיא: ״אני עובר על החוקים של בית הספר מול העיניים שלהם״.
ירדן: ״מכריחים אותנו לעמוד כשמורה נכנס לכיתה, אבל לא מכבדים אותנו בחזרה. אם יש מורה שיתייחס אליי, אתן לו כבוד ואעמוד כשהוא נכנס. כשהמורה לא נותן לי יחס אישי, אני לא אעמוד ולא אתן לו כבוד״.
גור: ״אם מורה היה מכבד אותי, הוא לא היה מבקש ממני לעמוד״.
ירדן: ״אני לא עומד וזה עקרון. מעצבן אותי, שצריך לעמוד, כי אנחנו תלמידים פחותים וקטנים״.
גל: ״אצלנו לא מתחילים שיעור עד שכולם עומדים״.
רועי: ״אם המורה היה מספיק כריזמטי, הוא לא היה צריך שיעמדו בשבילו״.
איתן: ״כבוד זה דבר הדדי, אתה לא יכול לתת כבוד כשאתה לא מקבל אותו בחזרה. בשנייה שהוא נכנס לכיתה הוא דורש כבוד לפני שהוא הרוויח את זה. אני לא נתין שלו. אני לא נתין של אף אחד״.
גיא: ״רכזת השכבה אמרה לי שהיא ויתרה עליי בתור תלמיד. כשהיא אומרת לי ׳תעמוד׳, ואני אומר לה "לא', היא אומרת: ׳אתה לא מוכן לתת לי את הכבוד הזה?׳ ואני אומר לה: 'איפה הכבוד שלי? הוצאת אותי מהמגמה, השפלת אותי מול כל החברים שלי, ניתקת לי את הקשר איתם ואת מצפה שיהיה לי כבוד אליך?'״
נויה: ״אף מורה הוא לא מלך״.
גיא: ״הגעתי בשנה שעברה לבית הספר במצב נפשי לא טוב והברזתי. במקום לדאוג ולראות מה קורה איתי, התלמיד, החליטו להטיל עליי סנקציות, מה שלא ממש גרם לי לרצות לבוא. אמרתי לעצמי, מה אכפת לי, אני גם ככה לא רוצה לבוא לבית הספר, הם לא מעניינים אותי, אעשה מה שבא לי״.
נגה: ״לי יש המון היעדרויות סתם, בלי סיבה. המחנכת אמרה שצריך לערב את ההורים שלי, אבל בגלל שהיא מכירה אותי היא אמרה למורים האחרים לעזוב את זה. היא מלכה, אבל למה שאר המורים לא פנו אליי ושאלו אותי אם הכול בסדר? לא באו אליי ולקחו אותי לשיחה?״
גור: ״היה לי שבוע קשה שלא הגעתי, ואיך שאני חוזר כולם כעסו עליי, למה לא הגעת״.
נגה: ״אני הרבה יותר גרועה ולי לא אמרו משהו בחיים״.
רועי: ״כי לך אין רגל. אומרים שבטח היית בפיזיותרפיה כל השבוע״.
גם כאזרחי המדינה אתם מרגישים שלא רואים אתכם?
גור: ״שמים עלינו פס, הממשלה לא רואה בעיניים. הם יכולים להעביר חוק שהם מעל החוק ולהמשיך הלאה בחיים״.
גיא: ״אם זה יקרה אני ממש לא מתכוון להמשיך כרגיל. מלחמת אזרחים לכל דבר״.
נגה: ״זו כניסה לדיקטטורה״.
ירדן: ״אני רוצה להתקבל לגל"צ בשביל להתקדם בתחום שלי. אם לא אתקבל, לא אשרת בצבא. זה לא הערכים שלי, לא המדינה שלי. אני וראש הממשלה, שנינו בני אדם, איך הוא מעליי? מעל לחוק?״
גיא: ״צריך כמה שפחות חוקים״.
איתן: ״זה לא קשור לכמות החוקים, זה קשור לתוכן שלהם״.
גל: ״אי אפשר לחוקק חוק שימנע מהכלב שלי מלישון. זה לא יעבוד, זכותו לישון. יש חוקים, יש זכויות ויש חובות. ובתוך החוקים יש גם זכויות לאזרחים, צריך שיהיה איזון בין חובות לזכויות״.
ירדן: ״יש מדינות שיש להן המון חוקים, כמו צפון קוריאה. שם זה קיצוני מאוד, יהרגו אותם אם לא יעמדו בחוקים. שולחים אותם למחנות עבודה״.
גור: ״ההבדל בין ישראל לצפון קוריאה זה שאם אני עכשיו אלך לקנות אלכוהול אני לא אקבל מכתב בדואר מביבי שעוד שלושה ימים הולכים להרוג אותי, לא ישלחו אותי למחנות עבודה״.
גאיה: ״גם אם נותנים לנו בישראל להתבטא, מסתכלים עלינו מלמעלה, כמו שמבוגרים מסתכלים על מתבגרים בתור הורמונליים שלא צריך להקשיב להם. ככה גם מי שבכנסת מול האזרחים״.
נגה: ״אין כבוד הדדי, אין שיח, אין תקשורת אמיתית. אין מקום לאזרח לבוא להגיד מה הוא חושב ויש מי שיקשיב״.
גל: ״אולי צריך שיהיו ועדות שנותנות לאזרחים לדבר ולשמוע אותם״.
איפה עובר הגבול?
"אם לא מתייחסים אליי ולא רואים אותי, ואם אין כבוד הדדי, למה שאכבד את החוקים והגבולות שמציבים לי?" (גיא)
החוקים מוכרים וידועים, גם אם משתנים בהתאם לתרבות, לבית או לבית הספר. מה בנוגע לגבולות ולמגבלות? ״יש רשימה של גבולות שהכתיבו לי״, משתפת נויה. ״אסור טלפון ומחשב או לחזור הביתה אחרי תשע בערב. אסור לאכול בסלון, רק ליד שולחן האוכל, ובלי מסכים״.
גל: ״אצלנו לא תמיד אוכלים ככה, אבל אם אוכלים ליד השולחן – בלי טלפונים״.
ירדן: ״גם אצלנו״.
גאיה: ״ברגע שיש יותר מבן אדם אחד סביב השולחן, אין טלפון״.
גור: ״בימים רגילים אני לא יכול לצאת עד מאוחר. עד חצות אני צריך להיות בבית. אבל בין שישי לשבת, כשנותנים לי לצאת מתי שאני רוצה, אני מנצל את זה וחוזר בשבע בבוקר. אם היו נותנים לי יד חופשית לא הייתי חוזר בשעות כאלה, אבל בגלל שבסוף השבוע מרשים לי – אני לוקח את זה לקצה״.
ואיך אתם מגיבים לגבולות ולחוקים בבית הספר?
רועי: ״אני משחק לפי חוקי המשחק רק כשרואים אותי, ומחפש את הנקודות שבהן אי אפשר לראות ולתפוס אותי. אני הולך בין הטיפות, ואיפה שלא רואים אותי אני שובר. אי אפשר לעמוד בציפיות של בית הספר. או שאתה שובר, או שאתה מת״.
נגה: ״הדבר היחיד שלומדים בבית הספר זה איך לעבור על החוקים״.
גאיה: ״בבית, אם אני עוברת על החוקים יעשו איתי שיחה ויסלחו לי מאוד מהר. בבית הספר זה יתנקם בי״.
גל: ״אני לא מבריזה, אבל אני לא מגיעה עם חולצת בית ספר״.
נויה: ״אצלנו מי שלא מגיע עם חולצת בית ספר, משאירים אותו מחוץ לשער״.
גל: ״אני מגיעה עם סווטשירט מעל לחולצה״.
איתן: ״הרכזת באה אליי ולחבר שלי, ואמרה ׳אולי תתחילו ללכת עם חולצת בית ספר ואז כולם יחקו אתכם?׳״
גור: ״המערכת יותר גדולה מאיתנו. אנחנו חלק מאוד קטן״.
גאיה: ״לי יש הרבה פעמים איחורים. יש לנו מורה גמיש ואנחנו יודעים שאם נגיע באיחור הוא לא יכעס אבל יתאכזב, ומתוך כבוד אני לא אאחר״.
נגה: ״יש לנו מורה שאם מאחרים בשתי דקות היא אומרות ׳חכו בחוץ׳. הכיתה שקופה וכולם רואים, ולא אכפת לה״.
גל: ״גדלתי בבית ספר דמוקרטי ומאוד קשה לי היום בבית ספר רגיל. היה מורה שאיים עליי שאם לא אלשין על תלמידים שעשו משהו, הוא לא יעזור לי להשיג מועד ב'. אמרתי לו שאני אגיד לאמא שלי שהוא איים עליי. המורה אמר: ׳את מאיימת עליי עכשיו?׳ אמרתי כן והלכתי, ואז עשו לי שיחה עם ההורים״.
ירדן: ״אני מבין שיש הרבה חוקים שאין בהם היגיון, אבל השאלה אם עדיף להתאפק או להילחם בהם. השאלה אם המלחמה שווה את זה, כי בסופו של דבר אני רוצה לצאת עם בגרות טובה ועם ציונים טובים שהמורים ייתנו לי, אז אני לא רוצה להתחיל מלחמה״.
גם במדינה יש הרבה חוקים לא הגיוניים.
נויה: ״אין ברירה מול החוקים של המדינה״.
גיא: ״אם יש דרך טובה יותר ואם הסיטואציה מאפשרת, אני אעבור על החוקים. למשל אני אעבור לא במעבר חצייה ואשא בהשלכות״.
גל: ״יש חוקים שהעונש עליהם לא פרופורציונלי. נניח עכשיו, להגיע לכותל בלבוש לא צנוע – חצי שנה מאסר״.
נויה: ״מי שקובע את החוקים האלה לא מודע למה שקורה במדינה״.
נגה: ״כל הקטע עם להט"ב שלא נתנו להם להתחתן, זה פשוט לא מכבד אוכלוסייה שלמה״.
רועי: ״איך נותנים לבן אדם מורשע או אדם שעומד לדין לקדם עוד חוקים?״
איתן: ״טכנית ביבי חף מפשע, כי המשפט שלו לא נגמר״.
גיא: ״אבל הוא נאשם בבית משפט, הוא לא יכול להמשיך לנהל את המדינה״.
ירדן: ״אני עוזב את הארץ״.
נויה: ״גאיה בדעות של השמאל, ולי יש דעות לכאן ולכאן. אני באה מלוד ומה שקורה עם החברה הערבית, השמאל לא שומע על זה״.
גאיה: ״אני יודעת מה קורה בלוד. אני מתנדבת פה ומדברת עם אנשים״.
נויה: ״אבל את גרה בבועה״.
איתן: ״יש חוקים לטובת מיעוטים ויש הקלות והטבות לנכים, אבל אני מסכים עם זה. מצד שני, יש דברים שאני לא מסכים איתם, כמו זה שמי שלומד תורה מקבל כסף מהמדינה. זה לא הגיוני. זכותי להביע את דעתי ואני רוצה להפגין נגד זה״.
ירדן: ״אם אלה חוקים שעושים בעיה רצינית בין האזרחים, צריך להילחם בזה, אבל מול בעיות מינוריות אפשר להתאפק. השאלה מה אתה מקריב״.
גור: ״יש חוקים שאין לך ברירה״.
איתן: ״אם אני נמשך לאישה אני יכול לאמץ ילד, ואם אני נמשך לגבר אני לא יכול. זה לא שוויוני. צריך להפגין״.
גיא: ״אני אישית חושב שלהפגין לא כל כך עוזר, כי ביבי ובן גביר מסתכלים עלינו ואומרים ׳תראו, שמאלנים מפגינים׳ וזה מצחיק אותם״.
שנדבר על זה?
"זו שיחה מעייפת והיא חוזרת על עצמה, אבל היא נועדה לכך שנמצא פשרה. המפתח פה זו תקשורת טובה, להבין ולסמוך עלינו, זה הרבה יותר טוב וזו דרך שמאפשרת לנו לחיות את החיים שלנו ולשמור על החוקים" (נויה)
לדבר עם ראש הממשלה באמצעות הפגנות או במישרין, כנראה יהיה מורכב לביצוע. האם בכלל יש מקום לשיח? ואם יש, עם מי? נתחיל מההורים. ״אני מנסה ואין לי עם מי לדבר״, אומרת נויה.
גיא: ״את לוקחת את ההורים שלך לשיחה ואת אומרת להם, ׳אני בת 16, אני חושבת שמגיע לי יותר זמן בחוץ. אני כבר ילדה גדולה, יכולה לשמור על עצמי. אני מעדכנת אתכם בכל דבר׳. את נותנת להם תחושה שאפשר לסמוך עלייך״.
גל: ״לי אין לי מספיק גבולות כדי שאצטרך לדבר עליהם״.
גאיה: ״זו יגרור שיחה של שעתיים שחוזרת על עצמה, שוב ושוב ושוב״.
נגה: ״אצלי אף פעם לא היה חוק כזה, שצריך לחזור עד שעה מסוימת, היה ברור מה סבבה ומה לא סבבה. בגלל זה, כשאמא שלי מתקשרת אליי ושואלת מתי אני חוזרת, אני שואלת, 'מתי בא לך?'״.
רועי: ״כן, גם אני עשיתי את זה״.
גל: ״הם נתנו לי את החופש לדעת שהם סומכים עליי ואז אין לי שום צורך למרוד. או שאני אחזור יותר מאוחר ממה שהם מצפים, כי אם אני אחזור ב־5 בבוקר…״
נויה: ״את תחזרי ב־5 בבוקר?״
גור: ״אני כן״.
נגה: ״גם אם אי פעם אחזור ב־5 בבוקר, תהיה לי האחריות לקום למחרת לבית הספר״.
רועי: ״אצלי, כשהייתי יוצא לתל אביב ביום שישי, אמא שלי הייתה שואלת אותי מתי אתה חוזר, ואני אומר לה חצות, כדי שהיא תסכים, ואז בחצות אני חושב, ׳אני עדיין רוצה להישאר׳ ואז יש ריב שאני מאחר. זה גורם לי לחשוב מה שיקול הדעת ומה לומר כדי שירשו לי לצאת״.
נגה: ״אצלי בבית לא היו יותר מדי הגבלות, וזה מה שגורם לי עכשיו לכבד הרבה יותר. אף פעם לא יגידו לי לחזור בשעה מסוימת, אבל אם יגידו לי אני אחזור. אולי בגלל שסומכים עליי״.
גור: ״לי אומרים לחזור בחצות ואז כשנותנים לי לחזור מאוחר יותר, אני חוזר בבוקר. זה תחום אפור״.
גיא: ״עד כיתה ט' היו לי הרבה מגבלות, ואז הם החליטו שלא צריך להטיל יותר מדי מגבלות. אני יכול לחזור מתי שאני רוצה, אבל זו אחריות שלי לקום בבוקר לבית הספר״.
נויה: ״המפתח הוא תקשורת טובה עם ההורים. זו דרך לחיות את החיים שלנו ולשמור על החוקים״.
יש לדעתכם הבדל בין החוקים שניתנים לבנים לבין אלה שניתנים לבנות?
גיא: ״ברור!״
גור: ״בכל מה שקשור ליציאה וחזרה לבנות יש יותר גבולות. אנחנו תמיד מלווים את הבנות הביתה לפני שאנחנו חוזרים״.
נגה: ״לי אין הרבה גבולות כי תמיד יהיה מישהו שילווה אותי הביתה, או שאזמין מונית. גם אם אחזור בחמש בבוקר״.
גל: ״לי ולאמא שלי יש הסכם שאני יכולה לחזור מתי שאני רוצה, אבל רק אם אני לוקחת מונית שתאפשר לעקוב אחרי מסלול הנסיעה, או אם מלווים אותי או נמצאים איתי על הקו״.
נויה: ״ההורים שלי ממש דואגים לאן אני הולכת ומה אני עושה, גם בגלל המצב הביטחוני וגם אחרי שמחשיך מאוד מפחיד ומסוכן בלוד. אין מצב שאני עוברת ברחוב ולא יצפרו או ישרקו לי״.
איתן: ״כשחברה שלי חזרה באוטובוס לבד, היא הייתה צריכה להחליף אוטובוסים וחיכתה בתחנה בלילה, עמדה שם לבד. פתאום הבנתי את הדאגה של אמא שלי״.
בבית הספר, האם אתם מדברים עם המורים שלכם על החוקים והגבולות?
איתן: ״רק עם מורים שמקשיבים״.
גיא: ״יש מורה אחת שיש בינינו כבוד הדדי״.
רועי: ״אמרתי למחנכת שלי שלעמוד בתחילת השיעור זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לתלמיד. מייד אחרי זה נכנסה לכיתה וכשכולם עמדו אמרה, ׳למה כולכם עומדים? שבו׳. הייתי ממש מאושר שהיא התייחסה למה שאמרתי לה״.
גל: ״בבית ספר הדמוקרטי הייתה הצבעה על החוקים, שאלות שבאמת חשובות לילדים, כמו המבנה שעוברים אליו או האם אפשר להיות בסלולרי״.
ומה בנוגע לחוקים ולמגבלות של המדינה? האם לא תצייתו לחוקים אם לא תדברו עליהם?
ירדן: ״כשיש שיח בין אנשים, אפשר להבין את הדברים״.
גור: ״עם ההורים שלך אתה יכול לדבר ולתקשר. בנוגע לחוקים של המדינה אין לך עם מי להתווכח״.
איתן: ״הרבה מהחוקים נועדו ליצור סדר, וצריך פחות חוקים ממה שיש היום. לא לרצוח אנשים זה ברור, לא לגנוב, לא לאנוס זה הגיוני. אבל אנשים אוהבים לעבור על החוקים״.
רועי: ״אם זה מסכן חיי אדם או עלול לפגוע בהם, אני אשמור על החוק. אם אני לא משלם לנהג אוטובוס זה כמו לאכול במסעדה ולברוח. אבל אם קניתי בירה למרות שאסור זה יפגע רק בי ואני אעבור על החוק״.
נויה: ״חוקים כמו לא לגנוב ולא לרצוח, אלה חוקים שאעמוד בהם״.
גור: ״גם לא לעבור ברמזור אדום אפשר להבין, זה כדי שלא ידרסו אותך״.
רועי: ״רק נגה לא עוברת במעבר חצייה ברמזור אדום״.
גיא: ״כי היא פסיכית״.
נגה: ״אני לא פסיכית, דרסו אותי! כשהייתי בת 8 יצאתי מבית הספר וגברת שהייתה בחנייה מולי עלתה בטעות על המדרכה וירדה לי הרגל. אם עמדתי על המדרכה וזה מה שקרה, מה הסיכויים שיקרה דבר כזה בכביש?״
גור: ״אם אין חוקים יש אנרכיה״.
איתן: ״אם לרצוח או לאנוס לא היה כתוב בחוק, הרבה יותר אנשים היו עושים את זה כי אין השלכות למעשים שלך. כשאדם עושה פשע הוא פשוט חושב על ההשלכות״.
גור: ״מה אני אמור לעשות עם החוקים של המדינה? לשלוח לביבי הודעה באינסטגרם? הוא לא יענה״.
רועי: ״זה הקטע, אתה לא באמת בוחר את החוקים״.
גיא: ״אתה בוחר בן אדם שבוחר בשבילך את החוקים״.
ירדן: ״זה מה שיפה בהפגנות היום, אומרים ׳אני לא מוכן לרפורמה הזו׳. זה חלק מהפעולות שאתה יכול לעשות במדינה״.
ציות תמורת כבוד
"אם המקום מלא בערכים שאני מאמינה בהם, החוקים מתחילים בכבוד הדדי. חוקים ברורים ומובנים ואף אחד לא מעל לחוק. השיח חייב להיות שוויוני בעיני" (נגה)
באין חוק, או כאשר אף אחד לא מתייחס לחוק ככזה – יש אנרכיה. אני שואלת את הנערים והנערות מה יגרום לכך שיכבדו את החוקים – בבית, בבית הספר ובמדינה, גם אם אינם מסכימים איתם. ״כשיש חוקים הגיוניים״, אומר איתן. ״החוקים לא תמיד שוויוניים לכולם״, ממשיכה גאיה. ״כשאבא שלי יקבל הודעה חשובה באמצע הארוחה הוא ייקח את הטלפון ויבדוק. אני לא יכולה לבדוק הודעה חשובה שאני מקבלת באמצע הארוחה״.
אז גם ההורים שלכם הם מעל לחוק, בדיוק כמו בבית הספר. למה בבית זה בסדר ובבית הספר לא?
נויה: ״אם לי יהיה כבוד כלפיהם ולהם יהיה כבוד אליי בחזרה, אם זה יהיה הדדי, אני לא ארצה לעבור על החוקים שהם מציבים״.
איתן: ״אם מגיע מורה חדש, בשיעור הראשון אני אעמוד״.
גור: ״אני עומד כשיש מורה שאני מכבד״.
גיא: ״יש מורה אחת בבית הספר שאני עומד כשהיא נכנסת לכיתה, כי הרוויחה את הכבוד שלי״.
רועי: ״המורה היחידה שלא דורשת מאיתנו לעמוד בכניסה לכיתה, זו מורה שאנחנו סומכים עליה״.
גיא: ״אני מוכן לעמוד בכניסה לכיתה רק למורה אחת בלבד״.
ירדן: ״להיות חלק מהעם. זה כמו שאי אפשר שתהיה ממשלה בלי אמון. בית ספר צריך להיות כמו בית ולא כלא״.
גל: ״בית ספר יכול לתת מתחם סגור לבני נוער שיוכלו לשבת שם, מועדון בני נוער, כמו בבית הספר הדמוקרטי, לא לזרוק אותנו למסדרונות או לחצר כמו כלבים. המורים יושבים בחדר מורים ואנחנו בחצר, כמו כלבים״.
נויה: ״אני מדריכה 14–15 ילדים קטנים בכיתה ז–ח. הם מכבדים אותי ואני אותם, והלוואי שהיו מורים כמוני בבית הספר שלי״.
גל: ״צריך להסתכל בגובה העיניים, זו לפחות התחלה״.
וחוקי המדינה? הרי ראש הממשלה לא יסתכל לכם בעיניים. מה יגרום לכם לשמור על החוקים?
ירדן: ״אמון״.
נגה: ״אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היה אמון יותר. לפני זה העריצו את המנהיגים וברגע שהאמון נשבר, זה נשבר״.
רועי: ״אם אני יודע את הזכויות שלי, אם שומרים על הזכויות שלי״.
גיא: ״אם יהיו יותר סנקציות אני אכבד את החוק״.
גור: ״אם המחיר יהיה גבוה, אם יאיימו להרוג אותי, כנראה שאני לא אגנוב חמצוץ מחנות״.
גיא: ״אפשר לצ'פר את האזרחים שעומדים בחוקים. אם תעשה משהו טוב תקבל משהו טוב״.
רועי: ״אתה לא יכול לקבל צ'ופר אם אתה משלם מיסים. אתה לא סתם משלם מיסים למדינה״.
אז אתם אומרים שזה יותר מכבוד הדדי. זה להרגיש שאתם חלק מהעניין, שהחוקים בשבילכם, שומרים עליכם. שאתם חלק ממשהו גדול. אתם מרגישים את זה?
נגה: ״ב׳כנפיים של קרמבו׳. שם לא מאפשרים לי להתלבש איך שאני רוצה ואני מוכנה לזה, כי המקום מלא בערכים שאני מאמינה בהם. הסיבה שאני לא יכולה לבוא עם גופיה לקרמבו היא לא בגלל שאסיח את דעתו של מישהו, אלא כי יש שם כל מיני סוגים של חניכים – דתיים ולא דתיים, וצריך לכבד אותם״.
גל: ״בבית הספר הדמוקרטי הרגשתי חלק״.
גור: ״במגמת מוזיקה שלי בבית הספר. לדוגמה, אסור לנגן בשיעור חופשי ואני לא אעשה את זה כי אני מקבל משהו בתמורה״.
רועי: ״יש הבדל גדול בין החוקים של המגמה או של בית הספר לאלה של המדינה״.
נגה: ״זה עניין של כבוד ספציפי לרכז המגמה שלנו״.
גור: ״גם לראש המגמה הקודמת היה כבוד. היא החזיקה את כולם בביצים״.
ירדן: ״אפשר לכבד את החוקים כשמרגישים שאלה חוקים של הבית. אם אתה לא מרגיש בבית, והמדינה היא לא הבית שלך, אתה לא תכבד את החוקים שלה״.
