לפני 158 ימים יצאתי לחופשת לידה.
טוב, ליתר דיוק 'תקופת הורות' – המושג החדש והמדויק יותר שהשיח המודרני הכניס לשיח (ובצדק). אבל ככל שהתקדם הזמן, נתקלתי ביותר ויותר מבטים מבולבלים ושאלות המשך כשאמרתי שאני 'בתקופת הורות' ונאלצתי להבהיר שהכוונה היא לחופשת לידה. אז באיזשהו שלב, די מוקדם אפילו, פשוט החלטתי שאני בחופשת לידה.
לא ילדתי. אין לי רחם ויד האלוהים לא נגעה בגופי כדי ליצור נס על-טבעי. אני גבר נשוי, שגדל וחונך כגבר בבית עיראקי מסורתי. תמיד הייתי עוף מוזר (ובכך הכוונה, כמובן, שבשלב מסוים נהייתי טבעוני) אבל איברי הפנימיים נשארו, למיטב ידיעתי, באותה צורה.
ההחלטה שאשתי תחזור לעבודה ואילו אני אצא לחופשת לידה של כחצי שנה הייתה קשורה הרבה יותר לחשבון מאשר לאידיאלים. נח היה לי לדבר על הפמיניזם המוטבע בי או הרצון להביס את הפטריארכיה בהקרבה מפוארת, אבל האמת הפשוטה היא שאשתי עובדת בעבודה משתלמת יותר. אני עובד סוציאלי עם שכר קבוע בהסכם קיבוצי, שישאר אותו דבר כך או אחרת. אשתי, לעומת זאת, עורכת דין במשרד פרטי איכותי, נמדדת בכל יום בהתאם לשעות החיוב שהצליחה לבצע ובסיום כל שנה יכולה להיות מועמדת להעלאת שכר. אשתי אישה מוכשרת בתחומה, חרוצה, אינטליגנטית, נהנית לעבוד. אני, מהצד השני, מאוד אוהב את עבודות הבית. גם כך האחריות על הניקיונות, הקניות והבישולים הייתה עליי. כל היגיון, פנימי וחיצוני, הכתיב את המציאות הזאת.
ועדיין, כשסיפרתי לסביבה הקרובה והרחוקה שאני יוצא לחופשת לידה, התגובה הייתה כאילו סיפרתי להם על החלטתי להפוך לרקדן הטוורקינג המוביל באוסטרליה. שילוב של הלם ותחושה, אולי תקווה, שהם הבינו לא נכון. מייד אחר כך באו הרבה תגובות נדהמות דווקא על אשתי: איך היא, ובכן, מרשה לי להיות עם הילדים בלי השגחה? איך היא מסכימה לעזוב אותם ככה? איך?
גדילן קוץ-רגל הוא אחת מדמויות הפנטזיה האהובות עליי. גדילן הוא קנדר, בן לגזע קסום עם יכולות זריזות, דחף נדודים תמידי ומעט מאוד כבוד לרכוש פרטי. קצת מזכיר לי את הקומונה שגרתי בה. באחד מספרי 'רומח הדרקון', סדרת הפנטזיה שבה הוא מופיע, גדילן דיבר על חוויותיו כדמות נמוכת קומה בין אבירים, דרקונים ושאר הענקים. העולם, לפי גדילן, הוא אשליה של גודל שמורכבת בעצם מאינספור דברים קטנים. זעירים. הדרקון העצום שמולו הוא בעצם אינספור תאים זעירים שהתחברו לכדי דבר אחד.
גם החיים עצמם, אם נרשה לגדילן לגנוב גם את דברי ראש ממשלתנו, הם לא מושג אחוד, אלא אסופה של אינספור רגעים קטנים. שניות. רגעים טובים, שמחים, מפחידים, עצובים, והרבה מאוד רגעים שהם גם וגם וגם.
לסכם חופשת לידה זו משימה מהסוג שאפשר לבצע או באמצעות ספר עב-כרס, או באמצעות שתיקה. מכיוון שאין מי שישלם לי על ספר, ומכיוון שאני באמת לא הבחור שמסוגל לשתוק על *משהו*, אנסה פשוט לבחור רגעים מתוך 158 הימים הללו. מתוך בליל ההרדמות על הידיים, במנשא, באוטו, המעבר למיטה, הלילות הלבנים, החלב השאוב שהפך לתמ"ל וההרגלה למוצקים, ההתרגשות כשיצאו השיניים ועוד אינספור דברים אחרים.
לרגע הראשון אני רוצה לקרוא "הארה מרקסיסיטית". הוא התרחש בשעת בוקר לא מאוד מוקדמת, נגיד 9. היה לילה קשה, הגור מאוד התקשה לישון והגדולה התקשתה עם התקשותו של הקטן. הבוקר הגיע ולמרות שבקושי ישן – ניסן היה מלא אנרגיות כאילו ישן לילה ומלואו. ואני, הקשיש, הרגשתי כמו שבוודאי הרגיש מנחם בגין בעת שלא יכל עוד. אבל הייתי חייב עוד. כי הילד היה צריך לאכול והיה צריך גם לפנות את פחי הטיטולים שהסריחו על גדותיהם, ולשטוף כלים ולקפל כביסה ורציתי גם לדאוג לאשתי לארוחת צהריים אז היה צריך לקפוץ למאפיה, ואחר כך לסופר פארם כי הטיטולים עמדו להגמר, ואיפשהו בתוך כל הדבר הזה גם זכרתי שאני רוצה למיין את הטושים שבשולחן של הגדולה כדי לזרוק סוף סוף את המוני הטושיזומבים שמציפים את השולחן. באותו רגע נזכרתי בכיתה יא', בתנועת הנוער ובמורן המדריכה.
מורן העבירה לנו פעילות על נקודות מבט וסיפרה לנו על הפמיניזם המרקסיסטי. בתור הנער האינטליגנט והמעמיק שאני, הטייק המהותי שלי היה כמובן לצעוק 'פמיניזם מרקסיסי!' ולשיר בקולי קולות את שיר הפתיחה של הסדרה 'הנסיכה סיסי'. כזה אני, עמוק ומשמעותי. אבל מורן הייתה סבלנית והסבירה שהטענה של הפמיניזם המרקסיסטי היא ששוק העבודה, בבסיסו, מפלה. לא רק בשאלה מי מתקבל או מתקבלת לאיזו עבודה, אלא במה נחשב עבודה. ובבסיס העניין, בטח בחברה המסורתית, החלוקה היא מגדרית: מה שגברים עושים יותר (יוצאים למשרד) זו עבודה עם שכר ומעמד, ואילו מה שנשים עושות יותר (נשארות בבית עם הילדים) זו אינה עבודה. כך שיוצא שמבחינה חברתית, אישתי עבדה ואילו אני 'נשארתי בבית', למרות שמהותית ההישארות בבית אמרה לעבוד ללא הפסקה במשך 10 שעות כדי לדאוג שאשתי תוכל לצאת לעבודה ולחזור בראש שקט.
לרגע השני אני רוצה לקרוא "הכרת הטוב והפריוולגיות". באחד הימים הייתי לבדי עם שני הילדים, שהחליטו לשלב כוחות במאמץ מרוכז להוציא אותי מדעתי. הבית היה מבולגן ומלא בבליל של בכי, צחוק וסתם צעקות שהקיפו אותי בסראונד שהיה גורם למערכות הקולנוע הביתית היקרות בשוק להסמיק מבושה. ואז, ממש כשכבר תהיתי אילו משרות עו"ס פתוחות בשירות דעאש, נפתחה הדלת ונגב, בתי הגדולה הכריזה 'סבתא גלית!' ורצה לשם. בשיבת סבתא גלית אל ביתנו הייתי כחולם. לא אתחלתא תדגולא, אלא גאולת הגאולות.
כגבר יהודי ציוני והטרו במדינת ישראל אני רגיל לפריווילגיות. הן מקיפות אותי כחומה שקופה אך בצורה. הן נוכחות בכל דבר שאני עושה במרחב הציבורי והאישי, וככאלו קשה להכיר בהן. לא רק כי קשה לי להבחין במה שנראה לי מובן מאליו, אלא כי קשה להכיר בכך שלא כל הצלחותי נובעות מהיותי פתית שלג מוכשר וחרוץ במיוחד.
קל לי לתאר את סיפור החל"ד כהצלחה אישית. הנה אני, בעוונותיי הרבים גבר, אחרי כל הזלזול והתהייה איך אשתי 'מרשה לי' – לא רק ששרדתי את המשימה אלא ממש יכולתי לה. הילדים לא נמסרו לאימוץ, הקטן לא חלה באנגינה והבית לא הפך לשחזור של שדה קרב מימי הביניים. להפך. הם היו מקולחים, מאורגנים, אכלו מסודר, ניסן התקדם בצורה משביעת רצון בתהליך ההתפתחות שלו. בסוף כל יום אשתי חזרה לבית נקי, מסודר, לכיור ריק, לכביסה מקופלת ועם ארוחת ערב שמחכה לה. הספקתי בכל שבוע לכבס ולהחליף מצעים, לנקות חלונות, כיור, אמבטיה, אסלה, חלונות, לארגן מחדש את הבית, למיין את ערימת כיסויי הראש שלה כך שיהיו נגישים ועוד המון 'פרויקטים' שחלמתי עליהם. הוכחה שאני מוצלח, לא?
האמת שלא ממש. זתומרת, אני לא חושב שאני אב כושל או משהו. אבל לסיפור שלמעלה יש הקשר אחד מאוד משמעותי והוא הפריווילגיה של משפחה וקהילה תומכת. כי כל אלו התאפשרו המון בזכות ההורים של אשתי שגרים ממול ושמרו על הילדים, כיסו 'חורים' באיסופים ובפיזורים, הסיעו, החזירו. באמא שלי ששמרה על הגדולה בשבתות ועזרה (כמה שמשכורת של סייעת מאפשרת) בעניינים כלכליים. מאחורי כל סל כביסה שהתרוקן, כל צלחת שהוברקה וכל שלב בהתפתחות של ניסן עמדה משפחה וקהילה תומכת. והיכולת של המשפחה והקהילה להיות תומכת קשורה גם, כמובן, לשאלות סוציו אקונומיות. ובתוך ההקשר הזה, אני מבין יותר ויותר שההבדל בין הורים 'טובים' יותר או פחות קשור, כמו הרבה דברים, לשאלות מעמדיות וכלכליות הרבה יותר מאשר לאיזה כישרון אישי מיוחד.
לרגע השלישי אקרא: "אשליית השגרה המיטיבה". הקמת ותחזוק אשליית השגרה היא לב כל עשייתי בחצי השנה האחרונה. קמים באותה שעה עם אותו טקס לבית שמסודר באותו האופן, הגדולה לגן והקטן לשגרת משחקים-אכילה-הרדמות. כשהגדולה תחזור מהגן תחכה לה ארוחה שהיא אוהבת, עם אנשים שהיא אוהבת והמשחק שהיא אוהבת שלא מצאנו בבוקר וחיפשתי כל היום. כך יום אחרי יום, מתוך הניסיון לספר לילדים סיפור על עולם ברור, הגיוני ומיטיב. סיפור שבמהותו, למרבה הכאב, אינו נכון. כי העולם שבחוץ אינו הגיוני בהכרח. לפעמים דברים קורים פשוט כי ככה. בלי הסבר אמיתי, או עם הסבר מקומם. ולפעמים הוא לא ברור ולפעמים הוא לא מיטיב.
לפני כמה חודשים התמודדנו עם פיצוץ, במובן המילולי ביותר שאפשר, של האשלייה הזו, בדמות מבצע 'מגן וחץ'. פתאום מצאתי את עצמי בסלון הבית של אבא שלי, אליו נמלטנו מאימת הטילים. מנסים לסדר בצורה שמזכירה את הבית, לעשות קבלת שבת דיגיטלית עם המשפחה משדרות שהתפזרה לכל עבר, לחבק חזק חזק ולנסות, רק עוד קצת, לספר שהעולם הוא טוב.
בתי הגדולה בת שנתיים והיא כבר בוגרת של בין שניים לשלושה מבצעים, תלוי איך סופרים. את 'שומר חומות' היא עברה כעובר מתקדם בבטן של אמא, את 'עלות השחר' – כתינוקת בבית שמנסה להבין למה ברגעים מסוימים היא נשלפת מהכיסא או מהמשחק ורצים לחדר אחר. היו שאמרו לנו שבגילה הצעיר, כמה חודשים, לא באמת מבינים או זוכרים. אבל היא הבינה את מה שצריך להבין – שהבחוץ, איפה שנמצא הגן של כוכבה וגני השעשועים והבית של סבא וסבתא, הפך למקום מפחיד ושאנחנו מתרחקים ממנו. שיש פיצוצים מאיימים וקולות שריקה שמבשרות ריצה מבוהלת. אחרי המבצע לקח לה כמה שבועות עד שהסכימה לשהות במרחב כלשהו שאינו בקשר עין ישיר איתי או עם אשתי, גם אם הכוונה שנהיה באותו חדר אבל השולחן יסתיר אותנו. את 'מגן וחץ' היא כבר חוותה כאחות גדולה, כחלק ממשפחה שנעקרת מביתה.
שני הרגעים הללו, המבצעים והקהילה והמשפחה התומכת, הם פנים של אותו מטבע, של הבחירה שלנו לגור בשדרות.
פעם, כנער, הייתי בהרצאה של שמעון פרס ז"ל על מנהיגות. בשלב השאלות, מישהו שאל אותו מה זה אומר בכלל להיות מנהיג. פרס סיפר ששאל את בן גוריון את אותה השאלה ממש. בן גוריון חשב רגע ואמר 'כשהסתכלתי סביב ולא היה לי את מי לשאול'. ההורות בכלל, וחצי השנה האחרונה שלי כהורה פול טיים, היא מסע ארוך ומתמשך בעלטה. מסע שדורש ממני לקבל החלטות יומיומיות שנוגעות לאדם אחר. אדם שלם, עולם ומלואו עם חלומות ורצונות ואופי. לפעמים אני מחליט עם ידע שאני חושב שיש לי, לפעמים עם פחות, לפעמים בלי שמץ של מושג מה לעשות. ההחלטה יכולה להיות הבחירה לגור בשדרות, לעשות ברית מילה או אפילו ההחלטה שלי הבוקר להזריק לקטן מי מלח לאף כדי לשטוף את הנזלת.
אשתי ואני מנסות, כמה שאני יכולות, להקטין את מרחב חוסר הוודאות. להתלבט, להתייעץ, לקרוא חומר מקצועי. אבל האמת היא שבסופו של דבר אין את מי לשאול באמת. בסוף אנחנו מחליטים, ואת ההשלכות נדע בעתיד.
לרגע הרביעי, והאחרון, אקרא – "אהבה". זאת קצת רמאות, כי כמו בסיפורו של גדילן קוץ-רגל מההתחלה, לא באמת מדובר ברגע אחד אלא באינסוף רגעים. הפעם ההיא שנכנסתי לבית והגדולה התרפקה עליי בחיבוק, הרגע שהקטן הסכים סוף סוף לשתות את הבקבוק באמצע לילה קשוח, הפעם שנשפך עליי בקבוק חלב סויה ואני הגדולה והקטן התגלגלנו מצחוק במה שהרגיש כמו נצח. אומרים אהבה יש בעולם, ואני במשך שנים לא ממש הבנתי מה הכוונה. הבנתי את הרעיון של חיבור, של קשר, של כיף. אבל מה זה אומר, אהבה כרגש עצמאי, נטול הקשר? אני מבין את עומק הקלישאה ומכבד לחלוטין את כל מי שמגלגל עיניים בשלב הזה, אלוהים יודע שאני הייתי מגלגל עיניים. אבל חופשת הלידה לימדה אותי שזו לא רק איכות הרגעים, אלא הכמות. 158 יום. 3,792 שעות. 227,520 שניות. בכל אחת מהן היה צחוק או בכי, הירדמות לא צפויה או תקווה להרדמות צפויה, וקשת אינסופית של רגשות שהמין האנושי בכלל עוד לא הצליח להגדיר. אבל כל אלו, כל הרגעים הקטנים הללו, הרגשות השונים, התאחדו באיזה קטע על טבעי, לא ברור, לרגש אחד: אהבה. אני אוהב אותך ניסן. אני אוהב אותך נגב. אני אוהב אותך שיר.
