אם בשנים קודמות הייתי חוטפת אירוע מוחי קטן עם עצמי על ״סיילים מטורפים ליום האישה״ שמציעים לי סבונים, במקום גז פלפל או העלאה בשכר, השנה רמת האבסורד של ציון היום הזה עלתה – ואני אומרת: יאללה! בואו נקרא לילדה בשמה, נקפל את האירוע ונכבה את האור. הייתי אומרת סורה חושך, הלאה שחור, אבל יום האישה לא נופל על חנוכה. השנה הוא התחבר עם פורים, והדימויים של אסתר מסורסרת על ידי דוד שלה מרגישים לי טיפה מתחת לחגורה, אבל אין ספק שמסיבת תחפושות ענקית בהחלט מתרחשת כאן. היא פשוט לא מאוד משמחת ובטח שלא מבדחת…
השאיפות של הממשלה והקואליציה להחליש את הרשות השופטת התחפשו לדאגה מזויפת למיעוטים; הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת וגם זאת שאמורה לפקח על הרשות המבצעת (הממשלה), התחפשה לשבוי מלחמה; והרשות השופטת הולבשה בכוח על ידי מקדמי ההפיכה המשטרית בבגדי ניתוק מהציבור (בזמן שהיא-היא הרשות שאמורה לוודא שמדיניות השלטון לא דורסת עד עפר את זכויותיהם של האזרחיות והאזרחים שחיים כאן).
אני מודה שלא משנה כמה תסריטים על דיקטטורה ארץ-ישראלית הייתי מעלה במוחי הקודח, זה שנרקם לנגד עינינו בימים אלה הוא בהחלט ההזוי והמאיים מכולם, וככל שהחשש לעתיד הדמוקרטי שלנו גובר (כפי שקורה כשאני שומעת על הרחבת סמכויותיו של בית הדין הרבני, שממילא לא מתייחס לנשים כשוות), כך כל אזכור של מתנות ליום האישה מחרפן אותי יותר.
הפערים המגדריים נמצאים כמעט בכל מקום במציאות היומיומית במדינת ישראל – פערי השכר בין נשים לגברים עדיין כאן, על אף שהם אסורים על פי חוק, וגם תחושת חוסר הביטחון האישי של כל אישה, שצריכה לנווט את דרכה ברחוב לפי מסלולים ספציפיים שנראים בטוחים יותר. נשים נרצחות על רקע מגדרי כעניין שבשגרה; ארגוני גברים, שמקדמים פגיעה בזכויות נשים, מוזמנים על ידי השר לביטחון לאומי כדי להשמיע את דעתם על חוק איזוק אלקטרוני לתוקפי נשים. ובואו לא נדבר על העובדה שמוצרי היגיינה בסיסיים, כמו פדים, טמפונים ושלל חלופות, שבלעדיהם נשים לא יכולות לתפקד בערך שבוע בממוצע – עדיין בתשלום. מלא. כולל מע"מ. מה?!
ובכל זאת, אם מעמדן של נשים בישראל נמצא בסכנה תמידית, למה המצב הנוכחי מדאיג עוד יותר? כשאפילו בדמוקרטיה החזקה בעולם התבטל באחת פסק הדין ״רו נגד ווייד״ שעיגן מאז 1973 את זכותן של נשים על גופן, מבט מהיר על פולין הופך את החששות מהעתיד כאן בישראל למבעית. חייהן של הפולניות בימים שאחרי הרפורמה המשפטית אילצו אותן להיאבק על זכויותיהן הבסיסיות ביותר. אותה רפורמה שאושרה ב-2019, קבעה כי בסמכותה של הממשלה לפטר שופטים שמביעים ביקורת על פעולות הממשלה. אחר כך בא בליץ החקיקה. אחד החוקים שאסר על הפלות נחקק בינואר 2021, ובחודש יוני האחרון חתם שר הבריאות של פולין על צו שמורה לפתוח מאגר מידע רפואי ובו יבוצע, בין היתר, מעקב על הריונות פעילים של נשים. צו זה מעמיד בסכנה את החיסיון הרפואי ואת ביטחונה האישי של כל אישה שמבקשת לבצע הפסקת הריון. אבל לא נורא, מקבלים מהעבודה פרח ונר ריחני עם הכיתוב ״את פשוט מלכה!״.
במציאות שבה נשים בישראל – קצת יותר מחצי מהציבור – עדיין לא השיגו שוויון זכויות מלא, כל שינוי משפטי ופוליטי מסכן את המעט שכבר הושג לאחר מאבקים ארוכים וקשים. עכשיו, כשהמהפכה מאיימת להתממש, אנחנו נכנסות למרוץ נגד הזמן, מוחות ומחכות לראות כיצד השינויים מרחיקי הלכת שהקואליציה והממשלה מתכננות להחיל ישפיעו על חיינו. איזו זכות תיעלם ראשונה? הזכות להפלה? הזכות לרכוש אמצעי מניעה? הזכות להחליט על רכושנו? להחזיק רכוש? להתגרש? להתחתן? לנסוע בתחבורה ציבורית?
אל תבינו אותי לא נכון, הרעיון שמאחורי יום האישה חשוב, אבל הביצוע חוטא למטרה בכל שנה מחדש. והשנה, בימים שעל סף הפיכה משטרית – הוא פשוט מעליב.
