אחד הציוויים הבסיסיים בשיח הפוליטי הישראלי הוא “אסור להשוות”. שואת היהודים והתהליכים שקדמו לה הם אירועים ייחודיים בעלי מאפיינים מובחנים, ואין להשתמש בהם כדי להבין תופעות אחרות, בישראל ומחוצה לה. בפועל, הציווי הזה מונע מאיתנו להישיר מבט אל המציאות הפוליטית ולנסות לנתח אותה, ובמידת הצורך להניף דגל אדום לפני שהדברים יידרדרו אל מקומות שאת נקודת הקיצון שלהם ראינו בעבר.
אירוע מרכזי שהצית את הוויכוח בעניין היה נאומו של יאיר גולן, אז סגן הרמטכ"ל, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2016. "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז ¬– לפני 70, 80 ו־90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, כיום, ב־2016", אמר גולן, שביקש להדגיש כי זכר השואה כולל לקח אוניברסלי שעל כל אומה, ובייחוד אומה שזיכרון השואה צרוב בה, לזכור, לבחון ולראות כיצד היא מונעת מעצמה תהליכים דומים.
נאומו של גולן גרר גל גינויים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. נפתלי בנט, לימים ראש הממשלה, גינה את הנאום, והזהיר שמכחישי השואה עלולים להפוך אותו לדגל; בצלאל סמוטריץ' דחה את ההשוואה, בנימוק שאנו לא מקימים תאי גזים או מבקשים להשמיד עם אחר; והעיתונאי אראל סג"ל אמר שהוא מבין שסגן הרמטכ"ל הוא סגן הרמטכ"ל של הוורמאכט. השוואה מעניינת, בקונטקסט.
השואה היא מכשיר רעיוני עוצמתי – את זה מותר לומר? – ולכן אנשים שונים משתמשים בה למטרות שונות. מן הצד האחד עולה הלקח האוניברסלי שלפיו השואה מטילה עלינו חובות מוסריות, ו"לעולם לא עוד" הוא ציווי למניעת עוולות המופנות לכל אדם באשר הוא.
אך לקח אחר הוא שבעולם של כבשים וזאבים עדיף להיות הזאב: להתחמש, להתחזק ולדאוג שזה לא יקרה לנו לעולם. כלומר, "לעולם לא עוד" הוא ציווי פרטיקולרי לשמור על עצמנו, בכל מחיר. הגרסה הקיצונית ביותר של תפיסה זו הובעה בידי דמויות בקצה הימין, במילים: "הבעיה היחידה עם הנאצים היא שהייתי בצד המפסיד".
במאמר זה אבקש לטעון כי לשואה, ובייחוד לתהליכים שקדמו לה, יש לקחים אוניברסליים שעלינו לאמץ. זכרהּ מחייב אותנו לפעול, לחשוב ולהתריע נגד צעדים שנוגדים לקחים אלו. אין הכוונה לטעון חלילה שישראל מסוגלת לבצע בעצמה פשעים דומים, אלא שעלינו לפקוח עיניים, להיזהר, ודווקא בשל היותנו יהודים שעברו את השואה – להקפיד שבעתיים על התהליכים, שראשיתם כבר מול עינינו ואת אחריתם אין לשער.
אסור לעמוד מנגד
לפי תפיסת הריאליזם הפוליטי, מדיניות החוץ צריכה להיות מובלת בידי אינטרס פוליטי צר בלבד. לעומת גישה צינית זאת, שרווחת מאוד גם היום, נשיא ארה"ב בזמן מלחמת העולם הראשונה וודרו וילסון נקט גישה שונה וגרס שמדיניות החוץ של ארצו צריכה להתבסס על הפצת ערכים דמוקרטיים, הוכחת גדלוּת ורצון לכונן סדר עולמי חדש, כזה שנשען על שיתוף פעולה וחוסר אנוכיות.
כ־20 שנה לאחר כהונתו של וילסון פרצה מלחמת העולם השנייה, וארה"ב שוב נדרשה לסוגיית ההתערבות באירועים שהתרחשו מחוץ לאדמתה. רק בחודש שעבר פרצה סערה בעקבות מאמר של נדב איל ב"ידיעות האחרונות", שבו ציין העיתונאי כי בנימין
נתניהו ייחס לרוזוולט ציטוט שלא היה. בראיון שהעניק לרגל צאת ספרו, טען נתניהו כי כאשר הובאו לנשיא ידיעות על המתרחש באושוויץ והועלה הרעיון להפציץ את המחנה, הוא אמר: "על גופתי המתה. אף לא טייס אמריקאי אחד".
טענתו של נתניהו מדגימה גישה נפוצה בקרב ישראלים ויהודים: מדינות העולם שידעו על השמדת היהודים במחנות היו חייבות להתערב, גם באופן צבאי. לא בגלל אינטרסים פוליטיים בזירה הבינלאומית, אלא כיוון שאסור לעמוד מנגד מול פשעים כאלה. אך האם ישראל מקבלת עליה גישה זו גם בסוגיית התערבותה בסכסוכים בינלאומיים?
לפני כשנה פלש הצבא הרוסי לאוקראינה. לפי מומחי משפט בינלאומי, מלבד תוקפנות וכיבוש לא חוקי של שטחים גם מצטברות שלל עדויות על פשעי מלחמה שעשו ועושים חיילי הצבא הרוסי. ארגון Human Rights Watch אסף עדויות על מעשי אונס שיטתיים, הוצאות המוניות להורג של אזרחים והתקפות חסרות הבחנה של צבא רוסיה נגד מטרות אזרחיות. בתגובה לתוקפנות הרוסית, העבירה ארה"ב לצד המתגונן סיוע צבאי בשווי מיליארדי דולרים.
ישראל, לעומת זאת, בחרה ללכת בין הטיפות. קולות בימין הישראלי, כמו של האלוף בדימוס גרשון הכהן, אף טענו שעלינו לתמוך בפוטין, שהוא דגם ראוי ובעל ברית פוטנציאלי לנוכח חולשת המערב. הלך רוח זה התבטא גם בקרב דמויות חשובות אחרות בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית.
כאשר ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד ביקש להוביל את ישראל לתמיכה אקטיבית וגינה את מדיניותה של רוסיה, היו שתקפו אותו מימין. עיתונאי "ישראל היום" אריאל כהנא הסביר זאת בהבדל בין "צודק" ל"חכם".
דוגמה בולטת נוספת לצביעותה של ישראל היא מדיניות מכירת הנשק לגופים בחו"ל ותמיכתה במשטרים בעייתיים, בלשון המעטה. ישראל הייתה מהמדינות הבודדות שלא הטילו חרם על דרום אפריקה; ואף המשיכה למכור נשק לממשלת רואנדה גם לאחר תחילת הטבח בבני הטוטסי. לא מדובר בעבר הרחוק. ישראל מכרה נשק לבורמה גם לאחר שדיווחים על רצח עם שנעשה שם שטפו את הכותרות. לפי עו"ד איתי מק, משרד הביטחון מאשר קרוב ל־100% מהבקשות לעסקאות נשק שחברות ישראליות רוצות לבצע.
מסמכים שנחשפו לאחרונה מוכיחים שישראל תמכה בהפיכות צבאיות אלימות, כל עוד אנשי הצבא אהדו אותה. נראה שכמעט בכל צומת בחירה בין האינטרס הכלכלי והפוליטי של ישראל ובין שיקולים מוסריים כלליים, ישראל בוחרת לקדם את האינטרסים שלה.
אלי יוסף, פעיל מרכזי במאבק נגד מכירת נשק למדינות רצחניות, טוען ששאב השראה מחסידי אומות העולם שלא עמדו מנגד אל מול עוולות. למאבקו שותפים רבנים ופוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, שסבורים שלישראל אסור להיות שותפה בפשעים נגד האנושות, גם אם הדבר מקדם אותה מבחינת ריאל פוליטיק או מבחינה כלכלית.
הדוגמאות הללו מעשיות, הן מדגימות אי־סיוע לאוכלוסיות הסובלות מפשעים חמורים ואף סיוע לאלה שמבצעים את אותם פשעים. לצד אלה, גם ברמה ההצהרתית ישראל נמנעת מנקיטת עמדה. דוגמה לכך היא מדיניות חוסר ההכרה ברצח העם הארמני, ואף נקיטת פעולה נגד כנסים שביקשו לעסוק בטבח של מיליוני ארמנים בידי הטורקים.
מלבד הכלכלה והגישה הפוליטית הצינית, אפשר להציע סיבה נוספת לסירוב להכיר ברצח העם ולהתעלמות מפשעי מלחמה: מבחינת רבים מהישראלים וממנהיגיהם, השואה אינה אוניברסלית, היא ייחודית. הכרה ברצח העם הארמני עלולה להפחית מייחודיותה של השואה ולפגוע בזכרה. הלקח העיקרי של השואה, מבחינת אותם אנשים, היא שישראל חייבת להיות חזקה ולדאוג לאינטרסים שלה, וכלל לא משנה מה קורה לאחרים.
נראה שהציפיות המוסריות שלנו מרוזוולט, לשלוח מטוסים להפציץ את אושוויץ, מביעות את אותה הגישה: התערבות בינלאומית נדרשת כשהסכנה היא ליהודים. אבל כאשר אנו נדרשים לפעול באותו אופן בנסיבות דומות, אפשר לחכות, לתרץ או פשוט לשתוק ולקוות שמישהו אחר יעשה את העבודה.
ראשי המשטר הנאצי מועמדים לדין במשפטי נירנברג צילום: באדיבות ויקיפדיה
חובה לקלוט פליטים. יהודים
ב־25 בספטמבר 1940, לאחר טיפוס מפרך, הגיע הפילוסוף היהודי ולטר בנימין מפריז הכבושה לעיירה פורט בספרד. בנימין וחבריו למסע דיווחו לרשויות על הגעתם, ובו ברגע הודיעו להם שכניסתם לספרד אינה חוקית ושלאחר לילה בפורט הם יוחזרו לצרפת. באותו לילה בלע בנימין גלולות מורפיום רבות ומת. לפי הסברה הרווחת, הוא בחר לסיים את חייו. במכתב שהותיר אחריו כתב, "במצב שלא מותיר כל מוצא, אין לי כל ברירה אלא לסיים את זה".
סיפורו של בנימין דומה לסיפורם של יהודים רבים שנעצרו בגבולות ובחרו במוות על פני חזרה לארץ המוצא. אמנת הפליטים הבינלאומית נוסחה כדי למנוע מקרים כאלה וכדי שמדינות העולם יערבו לשלומם של אזרחים שברחו מארצם בשל פחד מבוסס להיות נרדפים מטעמי גזע, דת וכדומה. לפי האמנה, אסור לגרש פליטים או להחזירם בכוח למדינת המוצא. ישראל אשררה את האמנה כבר בשנות ה־50, אך לא עיגנה זאת בחוק.
ישראל אומנם מתהדרת בקליטתם של כמה מאות פליטים וייטנאמיים בתקופת ממשלת בגין, אך זהו מקרה יחיד שאינו מעיד על הכלל.
להוכחה, נתחיל בהגדרה המשפטית: רוב הפליטים החיים בישראל מכונים "מסתננים" או "מבקשי מקלט". מדוע? כיוון שישראל לא מעניקה מעמד פליט כמעט לאף אחד. את מספר הבקשות להכרה כפליט של מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן שהתקבלו אפשר למנות בשתי ידיים. לכמה מאות סודנים העניקה ישראל מעמד ארעי.
אלו מספרים נמוכים לפי כל מדד בינלאומי, גם כאשר מתחשבים ביחס של מבקשי המקלט שהגיעו לישראל בהשוואה לתמ"ג ולגודל האוכלוסייה שלה. קמפייני השנאה החריפים נגד מבקשי המקלט מתחזקים, אף שישראל השתמטה ממחויבויותיה הבינלאומיות בהשוואה לכל מדינה במערב כמעט.
מבקשי מקלט שעזבו את ישראל מכיוון שלא קיבלו מעמד הוכרו כפליטים במדינות אחרות, מה שמלמד על המדיניות הקשוחה של ישראל ביחס אליהם. אצלנו, גם הגדילה הממשלה לעשות והקימה את מתקן חולות, שהגביל את חופש תנועתם של מבקשי מקלט, ורק לאחרונה סורבה – בגאווה מוצהרת – בקשת מקלט המבוססת על החשש למילת נשים בידי שרת הפנים איילת שקד, רגע לפני שעזבה את תפקידה.
באופן אבסורדי, דווקא כאן האינטרס הכלכלי שונה: ישראל נואשת לכוח עבודה במקצועות שאותם ישראלים לא ששים למלא. ענף המסעדנות, הטיפול בקשישים וכולי בנויים ברובם על עובדים זרים. יד אחת מגרשת ויד אחת מכניסה, העיקר שלא לתת מעמד קבע לאותם פליטים – בהתבסס על טענה מרכזית אחת: הגירה, גם כשהיא של פליטים, מסכנת את הרוב היהודי.
יהדותה של מדינת ישראל, זאת שהביאה אותה להיות מהראשונות לחתום על אמנת הפליטים, הפכה לטיעון הדגל שלה נגד קליטת פליטים, נגד מחויבות אוניברסלית לזכויות אדם.
הטענה המקוממת הגיעה לשיאה עם תחילת המלחמה באוקראינה, כאשר ישראל ביקשה להגביל את מכסת בקשות המקלט שהיא מוכנה לקבל, מכיוון שהיא לא מגבילה קבלת פליטים הזכאים להיכנס על פי חוק השבות. בסופו של דבר, ישראל אפילו לא הגיעה למכסה שאותה קבעה, אך עצם הטענה מקוממת: המחויבות של ישראל לקליטתם של יהודי העולם
מאפשרת לה לבטל מחויבות לנרדפים מדת וגזע אחרים.
הקמת מדינה שתשמש בית לאומי ליהודים אכן נועדה ליצור מקום שאליו יוכלו יהודים מכל העולם לברוח מרדיפה, מהתנכלות ומאלימות המופנות כלפיהם בשל יהדותם. אך בדיוק באותו הזמן הבינו מדינות העולם שאסור להפקיר תושבים של שום מדינה לחסדי השלטון ולחסדי הרוב ושהקהילה הבינלאומית אחראית יחד לסייע לפליטים – בין היתר כדי שלאף אחד לא יקרה מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה.
ישראל אינה המדינה היחידה שהתמודדות עם גלי הגירה מערערת את ההומוגניות שלה, מביאה לפתחה בעיות שמקורן ברב־תרבותיות ובקיומן של אוכלוסיות מהגרים חלשות מבחינה סוציו־אקונומית. אך ישראל משתמשת בתירוץ הלאומי בתקיפות רבה יותר ממרבית המדינות, ובכך לא לוקחת חלק בפתרון לבעיות שמהן סבלו בני עמה. כפי שאדגים בהמשך, הסנטימנט הלאומני המתנגד למגוון תרבותי ולקבלת האחר הוא סכנה גדולה הניצבת בפתחה של כל מדינה דמוקרטית.
פליטים ויאטנמים נוחתים בישראל. צילום מתוך אוסף התצלומים הלאומי
מדרון חלקלק
את אושוויץ בנו בני אדם. אנשים שהגיעו לנקודה שבה הם מסוגלים לבנות מחנה השמדה, או לכל הפחות לא להתנגד לו, כחלק מחברה שעברה תהליכים פוליטיים אנטי־ליברליים. חברה שמנהיגים ציניים ניצלו את התסכול וההשפלה שבה כדי ליצור זוועות שלא ידענו שחברה דמוקרטית מערבית יכולה להן. נאום התהליכים של גולן, שלא טען כי ישראל מסוגלת לבנות מחנות השמדה כאלה, ביקש להזהיר בעיקר מהנקודה הזו: הידרדרות מוסרית ודמוקרטית של חברה, שעלולה להגיע לנקודת אל־חזור.
הרגשה של חוסר כבוד, של ביזוי עצמי ולאומי, היא כר פורה למנהיגות טוטליטרית ולהפצת גזענות. גרמנים רבים הרגישו שהסכם ויימאר השפיל אותם והמשבר הכלכלי החמור גרם לרבים לאבד את פרנסתם. וכשאדם לא מצליח לפרנס, או שנוצרת חרדה לביטחונו, הוא מחפש מקורות אחרים שיספקו לו את תחושת הכבוד והערך העצמי. ההשתייכות לכנופיה, להמון לאומני, וההתבססות על מנהיג חזק שיפעיל כוח מאפשרות להחזיר את אותו ערך למראית עין.
על אותו סנטימנט רוכבים כיום פוליטיקאים ישראלים. זריעת פחד, בין אם הוא מבוסס על תופעות אמיתיות ובין אם על הפרזה ודמוניזציה, מאפשרת לגייס כוח פוליטי שדרוש להחלשת הדמוקרטיה הליברלית. האדרת הכוח הצבאי והחיבור בינו לבין לאומנות ופוליטיקאים, הקמת מיליציות חמושות של בריונים הפועלים נגד מתנגדי המשטר ולטובת החזרת ה"סדר הציבורי", אלימות שמשתוללת בידי גורמים רשמיים בליווי של פורעים מנערי הגבעות – כל אלו הן סימני אזהרה מהדהדים.
מבחינת מתנגדי הליברליזם, אין בכוחו של המשטר המקדש זכויות אדם, המבוסס על ביקורת שיפוטית ועל מוסדות מסודרים להגבלת כוח השלטון, להתמודד עם האיומים המסכנים את האומה. האויב הפוליטי הוא סכנה שחייבת להיעלם – וכל האמצעים כשרים. הצעות חוק אחרונות שהוגשו בישראל ושיוגשו כאן בקרוב, על פי ההסכמים הקואליציוניים, הן צעד בכיוון: פסקת התגברות שנועדה להכשיר כל פגיעה, חוקים המונעים ביקורת על כוחות הביטחון ועוד.
נראה כי ישראל מתעקשת לא ללמוד מניסיונם של אחרים כיצד נראית התפרקות ליברלית. יותר מכך, ישראל – ודאי תחת נתניהו – מתעקשת לשתף פעולה עם מנהיגים פופוליסטיים שמפרקים מדינות ליברליות ומובילים אותן לפשיזם. רק השבוע צייץ גדי טאוב, אחד ההוגים הבולטים של השמרנות הישראלית החדשה, שהוא נמצא בהונגריה כדי ללמוד מה צריך לעשות. ומה ברשימת המלאי ההונגרית? השתלטות על התקשורת, ביטול דה־פקטו של האופוזיציה והרס מערכות בתי המשפט והביקורת החוקתית.
כחלק מברית הימין המוזרה הזו, ישראל מכשירה אנטישמיות של ממש. למשל, רדיפתו של ג'ורג' סורוס בידי ויקטור אורבן, מנהיג הונגריה החדשה. חלקים בימין הישראלי אף משתפים פעולה מבחירה עם מפלגות ימין קיצוני בהונגריה ובגרמניה ובמקומות נוספים.
המשפטן הנאצי המפורסם קארל שמיט קבע שריבון הוא מי שקובע את מצב החירום. זהו הרגע הפוליטי החשוב ביותר, ובמסגרתו נקבע מיהו הידיד ומיהו האויב. הניתוח של שמיט הוא לא רק תיאורי, הוא גם ערכי.
בישראל שורר מצב חירום תמידי, ובד בבד מתרחבת כאן הגדרת האויב של האנטי־ליברליים. מתן אפשרות לאויבי המשטר הליברלי להשתתף בבחירות פרלמנטריות, לגייס כוח, לסמן אויבים ולשתף פעולה עם משטרים טוטליטריים אחרים נגמרים בדרך אחת.
ישראל, כדמוקרטיה מתגוננת, הבינה זאת בעבר ופסלה את תנועתו של הרב כהנא מריצה לכנסת. כיום, ממשיכי דרכו יושבים בממשלה. ככל שישראל ומדינות ליברליות לא ילמדו את הלקח שסובלנות היא פרדוקס – מכיוון שלא־סובלנים ישתמשו בה כדי להרוס אותה לתמיד – ההידרדרות תהיה בלתי נמנעת.
מלחמת השחרור- הריסות – על הריצפה דף עיתון ובו תצלום של היטלר, 1948. צילום מתוך ארכיון המדינה, בנו רותנברג תצלומים ותשלילים
הגזע העליון?
חלקים גדולים מהאנושות מפנים את האצבע לייחוד של השואה, לכך שפרויקט ההשמדה התבסס על שנאה גזעית, ללא כל מטרות אחרות. היהודי נתפס כאיום מטפיזי, כזה שלא יכול להסיר מעליו את היותו יהודי ולהשתלב בחברה. האומה הגרמנית תפסה את עצמה במונחים ייחודיים, אסרה כל ערבוב בינה לבין כל אחרים ותפסה את תפקידה במונחים פולקיסטיים שאפשר לתאר כמיסטיים.
אין בור גדול יותר להיכנס אליו מהשאלה מהי היהדות ומהי לא יהדות. אלפי שנים של יהודים עם יותר מדי דעות יצרו קנון שבתוכו תמיכה לכל דעה כמעט. על כן, מהי היהדות זו שאלה שעיקר עניינה הוא מה בני אדם מבקשים לקחת מהיהדות בימים אלה.
גרשם שלום הזהיר בשעתו כי שילוב השפה העברית – שלה מטען משיחי – במדינת לאום חילונית הוא חומר נפץ שאיננו יודעים איך לשלוט בו וכי הוא יוביל אותנו לאבדון. השילוב בין מדינת לאום לבין רעיונות על העם הנבחר, השמדת זרע עמלק והשאיפה לגאולת הארץ וייהוד של שטחיה מוביל לתפיסות שאינן מנת חלקן של מדינות לאום דמוקרטיות.
חוק הלאום, למשל, מבקש לקבוע שלא משנה מה יהיה מספרם של היהודים במדינה, הם יהיו כמאמר התפיסה החדשה "בעלי הבית". יש חובה חוקתית לקדם התיישבות יהודית, התיישבות ספציפית לגזע מסוים, ושפה של ילידים רבים משונמכת למעמד נמוך יותר מעברית. יש כאן חלוקה ברורה בין דת עליונה שמנהלת את המדינה לדתות נחותות שצריכות להסתפק במעמד בני חסות.
העליונות הזו לא נשמרת רק בחוקים הצהרתיים, משפיעים ככל שיהיו. הזיכרונות של היהודים מהשואה נגועים בסמלים רבים: הטלאי הצהוב, שלטי ההפרדה שאוסרים כניסה על יהודים וכלבים וחוקים נגד נישואי תערובת. והינה, רק לאחרונה אירח ערוץ 14, החביב על ראש הממשלה הנכנס, חברים בארגון להב"ה כדי לדבר על סכנת ההתבוללות כמה פעמים.
תאמרו, מדובר בערוץ קיצוני. ובכן, בשנת 2021 שודר בתאגיד השידור הציבורי אייטם שכותרתו "סכנת ההתבוללות"; רק לאחרונה החלו חברי ארגון "בצלמו" בקמפיין רדיפה של רופא ממוצא ערבי שחילק, לטענתם, ממתקים למחבל פלסטיני, מה שהוביל לקמפיין מקארתיסטי בתמיכת גופי תקשורת.
אלו הן דוגמאות המתרחשות בשטחיה הריבוניים של מדינת ישראל. הרחבת המבט לשטחים תזכיר את אמרתו של ישעיהו ליבוביץ', שטען ששליטה בעם אחר תוביל בהכרח למדינת "ש.ב טוטליטרית".
בשטחי יהודה ושומרון מונהג משטר הפרדה שבו החוק הישראלי חל על שטחים ואזרחים מסוימים וחוק צבאי חל על תושביו הפלסטינים של השטח. חלק ניכר מהאלימות הגזענית המופנית כלפי פלסטינים בישראל מתרחש בשטחים, כאשר בשנים האחרונות גוברים הדיווחים על תקיפות קשות מצד מתנחלים, לעתים בליווי ובסיוע צבאי.
הבחירה לרוקן מרחב מסוים מערבים מחייבת אלימות של המשטר או של גורמים שמקבלים את תמיכתו ושתיקתו: נערי גבעות, תושבי המאחזים הבלתי חוקיים ומאות מתפרעים יהודים שהכו משפחות חברונאיות בשבת חיי שרה ועוד.
בבחירות האחרונות הגיעה נציגות האלימות היהודית להישגי שיא פוליטיים. בצלאל סמוטריץ למשל, השר וראש המפגה השנייה בגודלה בקואליציה, טוען כי טרור יהודי הוא
אוקסימורון, מכיוון שיהודי, גם כשהוא פועל באלימות, פועל לטובת מדינת ישראל. אשר לבן גביר, הוא עצמו תומך בארגונים שהפעילו אלימות כלפי ערבים, ומנהל הסיעה שלו סייע לארגון שאסף תרומות לאסירים יהודים שנאסרו בגין אלימות כלפי פלסטינים.
האלימות הגזעית אינה ספורדית, תוצר של רגש גזעני כפי שקורה בכל מדינה ורשויות החוק מבקשות למנוע. הרגש הגזעני הוא מרכזי בתורה הפוליטית של כמה ממובילי המדינה, הוא חלק ממדיניותה הרשמית של ישראל, ואלה שמפעילים את האלימות זוכים לתמיכה רשמית ולגיבוי של הממסד הפוליטי. למשל, חברי המחתרת היהודית משנות ה־80 – טרוריסטים לכל דבר – שהגיעו לעמדות מפתח בציבוריות הישראלית.
יהודים החיים במדינות זרות ומשחזרים את הרגעים שבהם הבינו שהאנטישמיות עולה מתארים פעמים רבות את התחושה בתחבורה הציבורית. הרגע שבו יהודי עם כיפה מרגיש לא נוח ברכבת התחתית בשל המבטים, ההערות, ולבסוף האלימות – הוא תמרור אזהרה חשוב שמאותת לו כי הוא לא שייך.
בשנתיים האחרונות סרטונים של נערים המסתובבים ברכבת הקלה בירושלים, בכיכר ציון, ומציקים לערבים, ולעתים גם מכים אותם, מציפים את הרשת. נהגי אוטובוס ערבים ברחבי הארץ השביתו קווים בשל אלימות שהופנתה כלפיהם. אנו יודעים איך זה מתחיל, אך לא נראה שאנחנו עושים דבר כדי לעצור זאת.
צילום: AP/ Maya Alleruzzo
זוכרים ושוכחים
כישראלים, אין לנו את האפשרות לא לזכור. כמעט מגיל הגן אנחנו שומעים על השואה, בין אם דרך סיפורי האובדן ובין אם באמצעות סיפורי הגבורה. אנו נלחמים במדינות שפוגעות בזיכרון השואה, והתחנה הראשונה שאליה אנחנו מביאים כל מנהיג זר היא "יד ושם", כדי שיתחייב בפנינו שם כי "לעולם לא עוד". אנו נוסעים לפולין בדיוק לפני הגיוס לצבא, כדי שנוכל לשמוע על המטוסים הישראליים שטסו מעל אושוויץ ומייצגים את הכוח היהודי. מרדכי אנילביץ' ואבא קובנר הם המודל של היהודי החדש, היהודי שנלחם, שמגן על עצמו ולא ייתן לשואה לקרות שוב לעם היהודי.
אך האם זיכרון השואה שלנו הוא סלקטיבי מדי? האם ישנם חלקים שאנו בוחרים לשכוח במודע? חורשת חסידי אומות העולם ב"יד ושם" מזכירה לנו דברים נוספים. היא מזכירה לנו מהי המחויבות האוניברסלית הבסיסית של בן אנוש לכלל בני האנוש האחרים. היא מזכירה לנו שהקרבה, פעולה על בסיס ערכים מוסריים ובמנותק מהאינטרס האישי, היא צו מוסרי שזיכרון השואה מטיל עלינו.
ומלבד הפעולה עבור האחר, השואה מזכירה לנו ממה להיזהר. מזכירה לנו לאן דמוקרטיה ליברלית, תרבותית ומתפקדת עלולה להגיע, אם נעצום עיניים. אם לא נבין שגזענות ותאוות כוח עלולות להתפרץ ולשרוף הכל, עד שלא נזהה את עצמנו.
הפילוסוף סלבוי ז'יזק אמר שיש שתי דרכים להפסיד במלחמה: הראשונה מוכרת לנו – האויב פולש, שורף את העיר על יושביה ומשמיד אותה. השנייה היא כאשר הפחד והחרדה מפני אותה כליה גורמים לנו לנקוט פעולות וצעדים שלעולם לא הרשינו לעצמנו. רוצה לומר, היא גורמת לנו להתנהג כמו אותו האויב ולאבד את כל הערכים שעליהם רצינו להגן.
לקחי השואה בהחלט מצווים עלינו להיזהר מפני האויב שבא עלינו לכלותנו, אך באותה המידה הם מנחים אותנו לא להפוך לאותו האויב. לא הגזען, לא הבריון המוסת שצועד ברחובות העיר, לא המנהיג שממאן לשלוח את מטוסיו כדי לעצור זוועות ולא פקיד הגבול שמסובב את הפליט חזרה אל התופת. הם מנחים אותנו לבחור בטוב, גם בתקופות חשוכות.
