בקיצור: למ׳, צעירה ערבייה, נמאס מהגזענות הממסדית, מאמירות כמו ״זו התרבות שלהם״, ״שיהרגו אחד את השני״. נמאס לה מהמשטרה, שמעדיפה לשלוח את הנרצחות הפוטנציאליות לסולחה עם הרוצחים הפוטנציאליים, ונמנעת מלהיכנס לשכונות שיורים ברחובותיהן. נמאס לה מהמדינה, שהופכת את הפשיעה בחברה הערבית למשתלמת הרבה יותר מכל עיסוק אחר. ונמאס לה מהרכנת הראש של החברה שבה היא חיה. זוהי קריאה לשינוי, לפני שיהיה מאוחר מדי.
כאשר אתם קוראים את השורות הללו, יכול מאוד להיות שאני כבר איני בין החיים. אולי חטפו וקברו אותי בעודי נושמת בחולות המדבר; אולי הטביעו בבאר; אולי ירו בי לעיניהם של ילדיי, או הטמינו מטען נפץ ברכבי – זה שנאבקתי כדי שיתאפשר לי לנהוג בו; ואולי דקרו ושרפו אותי.
איך שר לאונרד כהן, על בסיס התפילה היהודית ״ונתנה תוקף״ (בתרגומו של יהונתן נדב): ״מי באש, מי במים, מי לאור יום, מי לעת ליל, מי בחריצת משפט, מי בייסורים מרים, מי ביום אביב זוהר־זוהר, מי לאט מאוד יתפורר… מי במעידה קטנה, מי בכדורי שינה, מי בעול האהבה, מי בחבטת אלה…״
כן, זו אני, וסליחה על הסרקזם. אין דרך אחרת להתמודד עם המציאות שאני וילדיי, ומשפחתי וחבריי ושכניי חווים. אני יכולה להירצח ״על כבוד המשפחה״ – ביטוי מאוס כל כך, כאילו יש איזה כבוד בנטילת חייו של אדם, או במותו; או להיהרג בסכסוך חמולות; או אולי כחלק ממאבקי פשיעה – אין לדעת האם מישהו במשפחתי משתתף בהם; ואולי ״על רקע דתי״ בשל נטייתי המינית השונה, לו הייתה כזו; או אפילו סתם כך, מכדור תועה שמישהו החליט לירות לכיוון כללי, כהבעת ״שמחה״.
כל כך הרבה אפשרויות למות, וכל כך מעט אפשרויות לבחור את הדרך שלי בעצמי ולחיות אותה, ממש לחיות, בחֵרות, מתוך בחירה. הדברים הנכתבים כאן הם בבחינת כתב אישום פרטי שלי, שאבקש להגיש. הנתבעים: החברה שבה אני חיה, המשטרה, הממשלה ושריה, וגם אתם, העומדים מנגד.
החוזה שמופר
יש לנו, האזרחים, חוזה בלתי כתוב עם המדינה: אנחנו משלמים את כל המיסים, ממלאים את חובותינו, והמדינה מחויבת לספק לנו בתמורה ביטחון – פיזי, בריאותי, תזונתי, חינוכי ועוד. כלומר, היא אמורה לשמור על חיינו. הגוף הממונה על החלק הזה – משטרת ישראל – כושל במשימה.
אטען כי הכישלון הזה אין מקורו ברשלנות פושעת, אלא בזדון. בתפיסה גזענית, אתנוצנטרית. זה מכבר פנתה מכרה שלי למשטרה באזור מגוריה, לאחר שקיבלה איומים ברצח בשל אורח חייה. כל שביקשה היה שהמשטרה תמצא דרך להגן על חייה, ותעצור את אלה המאיימים ליטול אותם.
מה עשו השוטרים? הזמינו את המאיימים לשיחה, יחד עם אחד מנכבדי הקבוצה החברתית שאליה היא משתייכת, והציעו להם ״לפתור את הבעיות ביניכם בשקט״. הבעיה אכן נפתרה בשקט – חברתי ניצלה את העובדה שאין לה ילדים ונמלטה למקלט במדינה אחרת, לפני שירצחו אותה. שם היא נאלצה להתחיל את חייה מחדש.
גורלן של אחרות לא שפר עליהן, וה״שקט״ שבו נפתרה הבעיה הוא השקט השורר סביבן כיום, בעולם שאיני יודעת אם כולו טוב, אך הוא בוודאי טוב יותר מזה שבו חיו. הרוצחים, ברוב מוחלט של המקרים הללו, ממשיכים בחייהם בשלווה, מבלי שהמשטרה תטריח את עצמה אפילו לחקור אותם, למרות שיש להם את המידע הבסיסי.
במקרה אחר, שונה אך דומה, התקשר אחד מבני משפחתי למשטרה ודיווח על יריות בלתי פוסקות סביב ביתו. לפחות אחד מהכדורים נכנס לחדר שבו ישן עם אחיו, ואלמלא היה לו מזל – הוא היה סופג אותו בעצמו. השוטרים הקשיבו לתלונתו המבוהלת בנימוס, ועשו את מה שהם עושים בדרך כלל כאשר מגיעים דיווחים כאלה מיישובים ערביים – כלום. הירי פשוט נמשך, ללא הפוגה. לפעמים, הוא נמשך גם כאשר ישנם שוטרים ברחוב הסמוך.
מדוע אני טוענת כי מדובר בגזענות? מפני שבכל המקרים הללו, לו היה מדובר ביהודים – המשטרה הייתה פועלת מייד: עוצרת חשודים, מפעילה כוחות. במקרים בחברה הערבית משתמשים השוטרים במונחים כמו ״כבוד המשפחה״ או ״זו התרבות אצלכם״. לא, רצח וירי אינם חלק משום תרבות. הם תוצאה של מדיניות.
המדיניות הזאת היא תוצר של החלטה ממשלתית, או אי־החלטה. היינו הך. לממשלת ישראל נוח להגדיר את הנשים הערביות כנרצחות על רקע ״כבוד המשפחה״, ולפטור את הירי על רקע תרבותי, או להתעלם מהפשיעה – מכיוון שהעבריינים משתפים איתה פעולה בתחומים רבים.
אשמתה של המדינה מתחילה באפליה ובגזענות: לילדים שלי, של חבריי, של שכניי – אין ברירות. הם גדלים לתוך מציאות שבה משתלם הרבה יותר להיות פושע, מאשר נורמטיבי. הפושעים מסתובבים סביבם ברכבי יוקרה, מפגינים שליטה ובעלות. הם המודלים לחיקוי, שמרוויחים הכי טוב, שמתלבשים הכי טוב, שחיים ברמת החיים הגבוהה ביותר.
המדינה היא שאשמה בכך שהחברה הערבית והחברה הבדואית חיות בעוני נוראי, עם מערכות חינוך לא מתפקדות, עם שירותי בריאות לקויים. זו אפליה מושרשת, שמובילה לתנאי פתיחה רעים מאוד לחיים. ובמקומות שבהם שורר עוני – הבחירה בפשיעה היא הקלה ביותר. היא המתגמלת. אם נוסיף לכך את היעדר האכיפה – אמצעי שאמור להפוך את הפשיעה לסוגיה לפחות משתלמת – נקבל את התוצאה הרת האסון.
הראש בחול
כאן נכנסים לכתב האישום אזרחי ישראל – גם אתם. ראשית, זו הבחירה במפלגות גזעניות מוצהרות ומתן כוח לפוליטיקאים פופוליסטים, גזענים, פאשיסטים, שאין להם מה להציע מלבד אלימות לסוגיה.
שנית, לציבור היהודי־ישראלי נוח להשתמש בטיעונים התרבותיים. יותר מזה, אני יודעת שישנם רבים – כולל במוסדות השלטון – שחוגגים כל רצח בחברה הערבית. הם משתמשים ברצח ובאלימות כהוכחה לעליונותם מצד אחד; וחוגגים את צמצום האוכלוסייה הערבית בישראל מצד שני. ״שיהרגו אחד את השני, מה אכפת לי״, נשמע לא פעם הטיעון.
מלבד העובדה שזו גזענות בוטה, זהו גם טמטום מן הדרגה הראשונה. מי שחושב שהאלימות הזאת לא תזלוג גם לתוך החברה הישראלית הכללית, כפי שזלגה משטחי יהודה ושומרון, יש לי מיליציות של מתפרעים מתקופת ״שומר החומות״ למכור לו. תמשיכו לטמון את הראש בחול, ותתעוררו לשיקגו, ולא החלקים היפים בה.
אתם, שהפקרתם אותנו; שעבורכם אנחנו כבר לא שמות אלא מספרים – ״הנרצח ה־100״; הפקרתם גם את עצמכם. הכדור הראשון כבר נורה, הוא רק מחפש את היעד.
אחרונים בכתב האישום הפרטי שלי הם אנחנו. החברה הערבית, החברה הבדואית, ובעיקר הגברים בחברה שלנו. אתם שחושבים שירי בנשק הופך אתכם ל״גברים״; שמשוכנעים שבידיכם הכוח והסמכות להחליט על חיינו שלנו, ואף לקחת אותם אם אנחנו לא נוהגים כמותכם; שלא מסוגלים לפתור שום סכסוך בדרכי שלום; שלא מבינים ש״עין תחת עין וכל העולם יתעוור״, כפי שאמר גנדי. לא הפוליטיקאי הפאשיסט, אלא ההודי החביב.
עזבו אותנו, המודרניות, המקולקלות. חשבו על הילדים הפרטיים שלכם. האם אתם מוכנים להקריב אותם על מזבח השמרנות החולנית וכללי הפטריארכיה המעוותים שבניתם? הרי סטטיסטית, זה בדיוק מה שאתם עושים. גם אם לא ימותו, חלק גדול יגדל עם טראומה, לתוך מציאות עגומה, בלי עתיד, בלי חלומות, בלי תקווה.
אני יודעת. המשטרה אשמה, והממשלה אשמה, והחברה הישראלית הגזענית כל כך אשמה. אבל אם נחליט אנחנו, כולנו, לשים לזה סוף – יהיה לזה סוף. מפני שאנחנו הרוב: הדומם, המדמם, הסובל, אבל רוב מוצק, גדול, משמעותי. ברגע שנתארגן יחדיו למחאה אקטיבית, נחרים את האלימים, נגן על עצמנו, וגם ננקוט אמצעים כמו שביתות והפגנות גדולות – גם למשטרה ולממשלה לא תהיה ברירה אלא להתחיל לפעול.
