בקיצור: החרדים נטולי לימודי ליבה, מגיעים מתרבות שונה ומתקשים להשתלב; הנשים לא ממהרות להירשם למחלקות הרלוונטיות באקדמיה, ומתמודדות עם תפיסות מגדריות בעייתיות במערכת החינוך ובתרבות, המסלילות אותן לבחור בתחומים אחרים; הערבים סובלים מקשיים בשפה ומפערים תרבותיים ניכרים, והחברה רוויה בסטיגמות על התחום; אמנם לא מצאנו עדויות לגזענות מוצהרת בתעשיית ההייטק, אבל האפליה קיימת – גם עם שורשיה נעוצים עוד במערכת החינוך – והמדינה ביחד עם המעסיקים, צריכים לקבל על עצמם לפעול למען פתרון לא רק מפני שזה הדבר הצודק, אלא כי זו הדרך היחידה לצמיחה.
ענף ההייטק הוא מקור גאוותה של מדינת ישראל, הנהנית – לא בהכרח בצדק – מהכינוי ״אומת הסטארט־אפ״. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2021 הובילה ישראל יחד עם אירלנד באחוז המועסקים בהייטק במדינות אירופה, מדובר ב־10.1% מכלל המועסקים במשק.
בפועל, זו בועה. גם גיאוגרפית – בין גדרה לחדרה, בגדול; וגם מגזרית. כך למשל מספר הגברים השכירים בהייטק עמד על 254 אלף, לעומת כ־131 אלף נשים. כלומר, מספר הגברים בהייטק גבוה כמעט פי שניים ממספר הנשים, אף שהנשים הן 50.4% מהאוכלוסייה.
דוגמה נוספת לייצוג חסר בהייטק היא החברה החרדית. על פי המכון החרדי למחקרי מדיניות, בשנת 2019 עסקו בהייטק בסך הכול 9,777 חרדים (גברים ונשים) מתוך סך של 346,900 שכירים בענף בשנה זו. במילים אחרות: כ־2.8% מההייטקיסטים היו חרדים, שעה ששיעורם באוכלוסייה הוא כ־12.3%.
פער דומה ניתן לראות גם בקרב החברה הערבית – בשנת 2020 שיעור הערבים בישראל עמד על 20.1%, ואילו שיעור השכירים הערבים בהייטק היה 1.8% בלבד; וגם בקרב העדה האתיופית, שהם 1.75% מהאוכלוסייה, שיעורם בשוק השכירים בהייטק עמד על 0.2% בלבד.
גזענות שקופה
אף שנדמה כי ישנה יד מכוונת מאחורי המספרים הבעייתיים שהוצגו, טוען משה שנפלד, לשעבר מנהל מחלקה בחברת ״מובילאיי״ שגייס עשרות רבות של אנשים לחברה, שהאפליה אומנם קיימת למראית עין, אך אין מדובר באפליה מכוונת. כלומר, לתפיסתו, לא ניתן לומר על המגייסים לחברות ההייטק שהם מפלים מיעוטים לרעה, מכיוון שספק אם בכלל הגיעו לידיהם מספיק קורות חיים של נשים, חרדים, ערבים ויוצאי אתיופיה.
לדבריו, ניתן לחלק את האפליה הלא־מכוונת הזו לשני חלקים. החלק הראשון כולל את הבעיות והגזענות שחווים המיעוטים עד הגעתם להגיש קורת חיים. הרי חרדי שלא למד לימודי ליבה בבית הספר – אין להתפלא שלא הגיע למשרת הייטק, ולמגייסי כוח האדם אין מה לעשות בנידון. באותה מידה, אם שיעורם של הערבים ושל יוצאי אתיופיה – וכך גם הנשים – בחוגים ללימודי ההנדסה באקדמיה קטן יחסית, שורש הבעיה נמצא בשלבים מוקדמים יותר, וטמון בחינוך כושל להשכלה גבוהה ובחוסר תמיכה מהסביבה.
עדי, רכזת גיוס בחברת G־Stat, מצטרפת לדברים ומספרת כי רוב קורות החיים המגיעים אליה הם של גברים, ומעט מאוד מהם מהמגזר הערבי או האתיופי. בשבועות האחרונים ערכנו ניסוי קטן, די מוכר וידוע, שלחנו לעשרות חברות הייטק קורות חיים זהים כמעט, השוני בין הגרסאות היה רק בזהות השולחים.
דמות אחת הייתה של יוצא אתיופיה, השנייה אדם ערבי והשלישית יהודייה עם שם משפחה אשכנזי. הגילוי הראשון – הלא ממש מפתיע בהתחשב בנעשה כאן בחודשים האחרונים – היה שקשה מאוד למצוא עבודה בענף. לבסוף, מבין העשרות, שתי חברות חזרו אלינו.
אומנם מדובר במספרים קטנים, אך שלושת מועמדי הדמה שלנו קיבלו את אותן תגובות מאותן חברות – ומהן בלבד. כלומר, לפחות באותן שתי חברות לא הייתה אפליה בין קורות החיים; וגם בחברות האחרות – סיננו את כולם בדיוק באותה מידה.
החלק השני של האפליה, כפי שמסביר שנפלד, מתרחש בתוך עולם ההייטק. ״קודם כול, צריך להבין שהעיקרון המנחה כל ראש צוות הוא להצליח, ולהצליח כמה שיותר מהר״, הוא מסביר. ״לכן כל העקרונות המוסריים מפנים מקום לשאלה אחת, והיא ׳מה הכי משתלם לי?׳״
התשובה לשאלה זו משתנה, ויכולה לקדם צוות הומוגני ואחיד או לחלופין צוות הטרוגני ומגוון. איך זה קורה? "אני מאמין שיש משולש המורכב מפוטנציאל, ידע וזמן, ובתוך המשולש הזה חייבים להתפשר", טוען שנפלד, ומסביר את האפשרויות: ניתן להתפשר על זמן כדי למצוא עובד בעל פוטנציאל וידע גם יחד, אך הזמן יקר ולא תמיד החברות יכולות להרשות לעצמן את ההמתנה.
כתוצאה מכך, רוב מקומות העבודה בתחום יעדיפו להתפשר על פוטנציאל וכישורים או ידע וניסיון, כל עוד יקבלו את העובד מייד. אלו מהם המעסיקים עובדים מנוסים ללא פוטנציאל – מביאים פתרון עכשווי מצוין, אולם הם יתאכזבו בעתיד כאשר העובד יגיע לתקרת הזכוכית שלו. לעומת זאת, הדרך הנכונה, לתפיסתו של שנפלד, היא להתפשר על ניסיון, להעסיק עובד בעל פוטנציאל, להשקיע מעט בהתחלה ולקטוף את הפירות לאורך הדרך.
שיטת גיוס זו מעודדת מגוון, מכיוון שבמרבית הפעמים אנשים המגיעים מקבוצות מיעוט הם חסרי ניסיון או השכלה אך לא נטולי כישורים. זאת ועוד, אם שני אנשים קיבלו ציונים זהים באוניברסיטה, ורק אחד מהם מגיע מקבוצת מיעוט, ניתן להניח שהוא בעל כישורים ופוטנציאל רבים יותר – שהרי הגיע למקום זהה למרות נתוני הפתיחה הקשים. העובדה ששנפלד מאמין שזו הדרך הנכונה, אינה מעידה בהכרח שכל המגייסים בחברות ההייטק נוקטים גישה דומה. לעיתים קרובות הם יעדיפו מישהו מהקבוצה החברתית שלהם, בעל רקע דומה, כדי שייכנס במהירות לעניינים. וזה עוד לפני הטיות פסיכולוגיות־חברתיות טבעיות שמתרחשות לעיתים קרובות; אדם שנמצא בעמדת מפתח יעדיף לקבל ולקדם אנשים הדומים לו.
״הכול בידיים שלנו״
כדי להבין אילו הקשיים עומדים בדרכם של בני הקהילה האתיופית בישראל בדרך להייטק, ומה הסיבות לקיומם של הקשיים אלו, דיברנו עם אשר אליאס, מהנדס תוכנה שלמד ניהול ושיווק ועבד כ־6 שנים באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. לימים הקים אליאס את עמותת "טק־קריירה", המכשירה צעירים בני הקהילה להשתלבות במקצועות ההייטק.
״בשנת 2002 החלטתי שהגיע הזמן לפרוש מהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ולראות מה אני עושה הלאה״, הוא מספר. ״בשנותיי באגודה יצא לי להבין איך המערכות החברתיות בישראל עובדות, מי הגופים הפועלים ואילו אתגרים יש לקהילה האתיופית ברמה הארצית. האמונה שלי הייתה ועודנה, שהדרך שבה הקהילה שלי תצליח להשתלב כראוי בפסיפס הישראלי חייבת לכלול יציאה ממעמדה הסוציו־אקונומי הנמוך והגעה למעמד כלכלי יציב. כך התגבשה ׳טק־קריירה׳, עמותה שחזונה הוא להביא שכבה צעירה של בני הקהילה להיות בעלי כלכלה יציבה, וכן לדאוג שתוך כדי הלמידה יפתחו מודעות חברתית, במטרה שימשכו בדרכם מעלה את הקהילה״.
איך הגיעו הצעירים ללמוד אצלך?
״בשנה הראשונה הייתי צריך ממש לשכנע אנשים לבוא. הייתי מגיע לצעירים וצעירות שסיימו צבא או שירות לאומי ואומר להם: ׳אני אכשיר אתכם במשך שנה וקצת, אתם תקבלו מגורים והכשרה בחינם, ובסוף אני מתחייב למצוא לכם עבודה בהייטק׳. הרוב התקשו לתפוס או להאמין לזה, אז מצאתי את אלו שהאמינו והיו מוכנים לקפוץ למים״.
למצוא את הסטודנטים זה החלק הקל. מה באשר למציאת משרות? האם חשת התנגדות של המעסיקים?
"טק־קריירה עובדת בשיתוף פעולה עם חברות הייטק שונות. באחת הפעמים שניסיתי לגייס חברות, אמר לי מנכ"ל של אחת החברות הגדולות במשק: 'מבחינתי לגייס ג'וניור שרק סיים את לימודיו זה הימור, מכיוון שאני משקיע בו ומשלם לו משכורת, ובממוצע יעברו ארבעה חודשים עד שאראה ממנו תפוקה, אם בכלל. זה הימור. לגבי יוצאי אתיופיה, אני רואה אותם בתקשורת רק בהקשר של בעיות, הפגנות, וגזענות, כך שמבחינתי זה הימור כפול'. למרות זאת, הוא סיכם: 'נפלת טוב, כי אני אוהב להמר'. משם כבר התחלנו שיתוף פעולה״.
עשרים שנה חלפו מאז הוקמה טק־קריירה. אז, מספר אשר, היו בסך הכול ארבעה עובדים מהקהילה בהייטק – שלוש נשים וגבר אחד. ״היום יש קרוב לאלף, 95% מהם בוגרי טק־קריירה, לצערי״.
לצערך?
״הציפייה הייתה שלאחר שנים של פעילות, שבהן רואים את הבוגרים בחברות ובכנסים, יותר צעירים יפנו למסלולים של מדעי המחשב והנדסת תוכנה במוסדות הרגילים והמוכרים. ׳טק־קריירה׳ הייתה מענה לצורך, וכמו כל מענה לצורך, הציפייה היא שלאורך זמן הצורך יצומצם. לצערי זה עדיין לא קורה״.
מה יכול לדעתך לעזור?
״המעסיקים הם לא שירותי הרווחה של מדינת ישראל, הם גופים עסקיים שמחפשים עובדים טובים. לבני הקהילה יש אמביציה, יכולת, פוטנציאל ורצון להצליח, בין השאר, כדי שדור ההמשך שלנו יהיה במקום טוב יותר. אני חושב שהיתרון שלהם, לעומת אחרים המתמודדים על המשרות, הוא שהם שאפתניים ובעלי יכולת גבוהה לעבוד בצוות – שכן זה חלק מהתרבות – ומגלים נאמנות רבה למקום העבודה. אני מאמין שהכול בידיים שלנו, רק צריך לקום ולעשות.
"יתרון נוסף שישנו בהייטק", ממשיך אליאס, "הוא בכך שמדובר בתעשייה שהגיעה מארצות הברית והיא בעלת אופי מערבי. כך שיחד עם ההייטק באה גם התפיסה של גיוון כערך". אליאס מסביר שחברות שמדווחות לנאסד"ק צריכות לדווח גם על אחריות תאגידית ועל ערכים ארגוניים, עובדה שמאלצת חברות הייטק ישראליות רבות לפעול לטובת הקהילה.
להתחיל בגיל הרך
נניח לרגע למיעוטים, ונדבר על חצי מהאוכלוסייה ואף קצת יותר – נשים. לכאורה, הדלתות בהייטק פתוחות, ובכל זאת רק מעט נשים עוברות דרכן. מדוע? כדי להבין את שורש הבעיה נחזור שלב אחד אחורה ונבחן מה קורה באוניברסיטאות. על פי הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, בשנת 2021 למדו בחוגים להנדסה 12 אלף סטודנטיות, לעומת 38 אלף סטודנטים. גם במקצועות מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב יש פער עצום, 6,700 סטודנטיות לעומת 20,062 סטודנטים.
כלומר, הפער אינו נוצר בכניסה להייטק אלא כבר בלימודים לתואר. מה גורם לפערים כאלו באוניברסיטאות? שרון רונס־מקמל, מהנדסת חומרה במקצועה, ומנהלת קהילות נשים בתחום הנדסת אלקטרוניקה ויוזמת פרויקטים לקידום נשים, מאמינה שהבעיה מצויה בבסיס הפירמידה, בגיל הגן ובית הספר.
"כבר כשהייתי ילדה ידעתי שאני רוצה להנדס או לתכנת", היא מספרת. "אבי מהנדס, כך שהייתה לי דרך להיחשף לעולם הזה. כששואלים ילדים וילדות מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים הם עונים 'מורה', 'רופא', 'שחקנית' או כל תפקיד שיצא להם להכיר. כאשר ֿילדים מתחילים לצפות בטלוויזיה, הם מתוודעים לעוד מקצועות, אך לרוב גם בסרטי ילדים יש הפרדה מגדרית של תפקידים. קחו למשל את סרטי דיסני או דמויות גיבורי העל. בשנים האחרונות המודעות לכך עלתה ובהחלט ניתן למצוא סרטי ילדים שוויוניים יותר״.
הפתרון, היא אומרת, לא יגיע רק מהשפעות על הגיל הרך. "ישנם ארגונים, כמו עמותת 'שוות', שמנסים לתת את התמיכה הזו גם בשלב הנעורים״, היא ממשיכה. ״לפני מספר חודשים השתתפתי ב'שבוע הנערה הישראלית' כאחת מאלפי נשים שהעבירו הרצאות השראה בחטיבות ביניים ותיכונים ברחבי הארץ, במטרה להגדיל חשיפה ומודעות למגוון סוגי תפקידים, בהם גם תפקידי הייטק".
כיום רונס־מקמל פועלת כדי שנשים ידעו שהאופציה קיימת ופתוחה בשבילן. אולם נראה כי גם אלה שאכן בוחרות במסלול ההייטק, נתקלות באתגרים בדרך. "אולי לא הרבה יסכימו איתי, אבל לדעתי יש קושי ומחסום מחשבתי אצל הנשים״, היא טוענת, בין השאר על בסיס פרויקט סימולציות של ראיונות שהיא מנהלת. ״ניתן לראות זאת הרבה בראיונות – הגישה של הנשים תהיה יותר מתנצלת והססנית, הן יעריכו פחות את הידע שלהן גם אם הוא עצום".
המחסום המחשבתי משפיע גם על השכר. על פי פרסום של ארגון "מעלה" לאחריות תאגידית ב־2021, הפער בשכר בין גברים לנשים בהייטק הוא 15%. יש שיטענו שהפער נובע מחששן של הנשים לדרוש סכום גבוה יותר. "למדתי לא להתבייש, ולדבר עם חברות על משכורות", משתפת רונס־מקמל, ומוסיפה כי הגבול שעוד לא הצליחה לפרוץ הוא שיח בין גברים לנשים על שכר. עוד היא מספרת שהניסיונות לקידום נשים בהייטק (ובכלל) נעשים מול נשים, בעוד שהם צריכים להיעשות מול כולם, שכן זהו אינטרס משותף. ״שני הצדדים צריכים להיות חלק מהשינוי״.
בלי הבטחות
על פי המכון החרדי למחקרי מדיניות, בשנת 2018 שיעור התעסוקה במגזר החרדי עמד על 62.4%, שיעור גבוה מבעבר, אך רובו מרוכז בחינוך. רק כ־4.2% מהעובדים נמצאים בתעשיית ההייטק. אומנם דרך החיים של אוכלוסייה זו מקשה עליה להגיע למקצועות מגוונים, אך זה לא כל הסיפור, כפי שתיאר גם שנפלד.
"אנחנו רוצים להגיע ל־2,000 בוגרים שייכנסו להשתלב בהייטק", מספר איציק קרומבי, יזם חרדי העומד מאחורי פרויקטים רבים לקידום חרדים בהייטק. לפני כשנה הקים קרומבי את תוכנית Mego – מסלול הכשרת גברים חרדים להייטק. המשתתפים בתוכנית מקבלים מלגת קיום חודשית, כמו שמקבל אברך, ונהנים מתוכנית לימודים מקיפה, ליווי אישי וסבסוד מלא. "הם רק צריכים לבוא", הוא אומר.
לטענתו, אחרי שנים של לימודי גמרא, מגיעים הגברים החרדים עם מוח מפותח, אך במבחני הקבלה לא ניתן לבחון אותם על פי ידע או אוריינות אקדמית, ועל כן מכוונים לבחינת פוטנציאל. שלא כמו המיזם של אליאס, קרומבי לא מבטיח לנרשמים שישיגו עבודה, אלא מנחה אותם שמי שיעבוד קשה יגיע להישגים.
לדבריו, קושי מרכזי שהתלמידים נתקלים בו הוא לימודי האנגלית: רובם לא יודעים את השפה ובבית הספר לא למדו אפילו את האותיות, וכך הם מתחילים ללמוד ממש מאפס. "את הקשיים שיהיו להם בעתיד אני לא יודע, כי עוד אין מחזור בתוכנית שסיים את לימודיו", הוא מודה, ומוסיף שלהערכתו האתגר העיקרי יהיה בהתערות בחברה הכללית.
הוא מספר שביום הזיכרון האחרון ניהל דיון עם המשתתפים בתוכנית על שאלת העמידה בצפירה ואיך התנהגותם תיראה לעיניים אחרות. ״אני לא בא להתערב להם באמונות, אלא לתת להם מעט הכנה לעולם החיצוני".
אגב התערות, במחקר שנערך על ידי סטודנטים חרדים בקריה האקדמית אונו בקרב חרדים וחרדיות שעבדו במקומות עבודה מעורבים, התברר כי מרבית הנשאלים – אף שמדובר בהטיה מסוימת, מפני שכולם חרדים מהסוג שמוכן לעבוד במקומות מעורבים – מרוצים מהשילוב וטוענים כי הוא מועיל יותר מאשר פוגע באורחות חייהם, והוא אף מוביל ליצירת קשרים חברתיים והפחתת מתחים.
״אני התחלתי להיחשף למושגים בבית, שכן אבא שלי ניסה בשלב כלשהו להתחיל מיזם הקשור לעולם המדיה״, מספר ארי קליגר, חסיד סערט־ויז'ניץ, המשתתף בתוכנית Mego. ״בנוסף, אני אוטודידקט ואוהב ללמוד, הייתי מדבר עם אנשים ומברר על דברים שלא הבנתי. כך, לפני כשנתיים, התחלתי יזמות אינטרנטית בעצמי. במשך תקופה הסטארט־אפ אכן רץ יפה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהוא לא מתקדם למקום שאני רוצה ואני לא מביא פתרון אמיתי ללקוחות שלי.
״באותו הזמן נפתחה תוכנית Mego והתייעצתי עם מכר שלי, וכך הגעתי ללימודים. התוכנית עונה על הרבה מעבר לצורך שהיה לי – למדתי שם את כל מה שלא למדתי בתור ילד: אנגלית, עברית ומתמטיקה. הגעתי עם אפס רקע לימודי, אני זוכר שהרגשתי את הפחד מהלא־נודע. בשלושת החודשים הראשונים נחרדתי מהחומר החדש, לא ידעתי אפילו איך לפתור תרגילי חילוק שברים, והתקשיתי בנושאים שילד בן עשר, בחברה הכללית, יודע״.
כשהיית ילד חשבת שתגיע למקום הזה?
״לא, אבל ידעתי שזו אופציה. המשפחה שלי די פתוחה, מעודדת חשיבה רחבה ומכירה את העולם שבחוץ, זה לא היה מופרך שאגיע ללימודים״.
ומה לגבי לימודי תורה, אפשר לשלב אותם באורח חיים כזה?
״את שנות הלימוד בישיבה – שלוש בישיבה קטנה ושלוש בגדולה – מילאתי. בגיל 19 הבנתי שלימוד תורה כל היום זה לא בשבילי ולא מתאים לאישיות שלי. כיום יש לי סדרי לימוד אישיים וגם עם החברותא, אבל בואי נאמר שיש לי לאן להשתפר. ברור לי שאדם שתורתו אומנותו לא יצליח לקיים חיים כאלה״.
איך הסביבה מתייחסת לבחירות שלך?
״יש לי כמה סביבות. במעגל המשפחתי לא יכולתי להתפלל או לייחל למשפחה טובה מזו שיש לי, הכי אוהבת ומחבקת, תומכת בכל אחד שילך בדרכו. בסביבה של החברים בישיבה זה מסובך יותר, יש כאלה שתומכים בי, הם קצת יותר מבינים את הראש. לעומת זאת, יש את החבר'ה שאני לא בא להם טוב בעין, הם לא ייפתחו איתי שיחה מעבר ל'שלום', ואני יודע שיש להם את הסיבות שלהם.
״בסביבת המגורים, אני גר באזור חסידי בעיר ביתר עילית, אז כשאני הולך בלי חליפה ועם תיק גב אני מקבל מבטים. עם זאת, אני יודע שיש עוד הרבה אנשים שבתוך תוכם רוצים להיות במקום מסוים, ומסיבות כאלה ואחרות בוחרים להישאר במקום שהוא טבעי יותר בשבילם״.
היית ממליץ לבחורים חרדים לבחור במסלול שאתה הולך בו?
״מאוד ממליץ למי שיכול. אני בן 21, ומבין כמה אני בר מזל כשאני רואה שיושבים איתי בספסל הלימודים גם אנשים בני 40. אני בטוח שהם לא בזבזו את השנים בחיים שלהם, אבל הם כן הביאו את עצמם למקום של התמודדות מאוד גדולה, בטח אם יש להם משפחה. בעבר חשבתי שאקדמיה ולימודים אינם קשורים להצלחה, אבל לאט לאט אני מבין שלהיות בלימודים, במחויבות רצינית, עם סדר יום קשוח ומובנה, מקנה יתרונות שלא ניתן להשיג בדרך אחרת״.
כמו אחדים מחבריו, גם קליגר חושש מההתערות לאחר סיום הלימודים. לא בהכרח מהפן החברתי. ״מבחינה מקצועית יהיה פער, הרי בוגר תואר בהנדסת תוכנה או מדעי המחשב אינו עומד במקום שאני וחבריי עומדים בו״, הוא אומר. ״אנחנו מודעים לכך שהוא מתחיל בנקודת פתיחה אחרת וגם שהשכר שלו בהתחלה יהיה גבוה פי כמה וכמה משלנו. אבל עם הרבה סייעתא דשמיא ועבודה קשה אני מאמין שאנחנו מסוגלים להדביק את הפערים. "מבחינה ערכית, אני חושב שבשורה התחתונה אנשים רוצים להכיר אחד את השני ולחיות בשלום. נכון שיהיו חילוקי דעות אבל אני מאמין שאוכל להסתדר איתם".
בעיני הסביבה שתפגוש אתה תייצג את החברה החרדית כולה, איך תנהג בעניין?
״אשתדל לעשות את עבודתי נאמנה. אני בטוח שהסביבה תבקש ממני להסביר מעשים והחלטות של רבנים ושל החברה החרדית, למרות שגם אני לא תמיד מבין הכול. אנסה להראות את מה שעומד מאחורי ההחלטות, ותמיד לשים דגש על מה שמחבר בינינו ולא מה שמפריד״.
דניאל כצמן, ראש צוות חרדי בעל שנות ותק רבות בחברת קרוסריבר, עבר מסלול שונה. הוא עלה לארץ מדרום אפריקה, למד בישיבה ולאחר מכן השלים בגרויות והתגייס במסלול החרדי ליחידה 8200.
"אני לא מרגיש מופלה או שונה מהקהילה שלי״, הוא אומר. ״אני יודע שזה לא אצל כולם, היו לי חברים ביחידה שגרו במקומות פחות ידידותיים לחיילים, הם היו צריכים להוריד את המדים ביציאה מהבסיס".
בחברת קרוסריבר כשליש מהעובדים הם חרדים וחרדיות, גם בתפקידים בכירים. "מסתכלים על הכישורים ולא על נתונים אחרים", הוא מסביר. "אצלנו, בחברה, החרדים לא צריכים להתמודד עם הפערים".
כיום כצמן הוא אב גאה לארבעה ילדים, הגדול בן 7 ולומד ב"חדר" ללא לימודי ליבה. כצמן מדבר עם ילדיו אנגלית, לדבריו אין צורך ביותר מכך בשלב זה, ומאמין שגם הם יוכלו בעתיד לגשר על הפערים, אם ירצו בכך.
לחזור לעברית
על פי הנתונים היבשים, המגזר המודר ביותר מההייטק הם הערבים אזרחי ישראל – פחות מ־3% מהשכירים בתחום מגיעים מהחברה הערבית, בערך שביעית משיעורם באוכלוסייה, אף שהם לומדים לימודי ליבה וגם בחוגים השונים להנדסת מחשבים, פיזיקה ומתמטיקה ניתן למצוא אותם, גם אם בשיעורים נמוכים יחסית.
פאדי עפאני, סטודנט שנה ג' למדעי המחשב באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, הוא אחד מאותם סטודנטים. לדבריו, כבר מילדות התעניין במחשבים, שיחק הרבה ב״מיינקראפט״ והחל להתעניין בשאלה "איך זה עובד?".
כך, בגיל 14, קנה ספר לימוד של שפת המחשב JAVA והחל ללמוד. את השפה האנגלית רכש עוד קודם, בעזרת משחקי מחשב. לאחר שסיים את בית הספר התיכון עבד כשנה בחנות מוזיקה בכפרו, כפר קרע. לאחר מכן נרשם והתקבל לתואר.
"אחד הקשיים הגדולים שהיו לי, הייתה השפה העברית״, הוא אומר. ״הבנתי את השפה, בעבודה יצא לי לדבר לא מעט, אבל לא הייתה לי עברית של אקדמיה. רק בשנה ב' גישרתי לחלוטין על הפער. בהחלט יש קושי בלימודים שלא נלמדים בשפת אם, והיו גם קשיים חברתיים: ביום הראשון אחרי הקורונה באתי לקמפוס, והכרתי שם רק מישהי אחת. התקשיתי למצוא חברים ולבנות מעגל חברתי, לאט לאט התחלתי לדבר ולהכיר עוד אנשים. זה לא היה קל, כי הייתי קצת בהלם, שפה שונה, עיר שונה, תרבות אחרת".
עפאני מספר שבמסלול הלימודים שלו היו בסך הכול שלושה סטודנטים מהמגזר הערבי מתוך כ־250. מה הסיבה למספרים הנמוכים? ״אני לא סגור על הסיבה במאה אחוז, אבל יכול לנחש״, הוא אומר. "קודם כל יש חוסר בידע והבנה לגבי המקצוע הזה. אנשים שואלים אותי מה אני בכלל לומד שם במדעי המחשב".
שנית, ישנו הקושי השפתי – בעשורים האחרונים, במיוחד מאז אירועי אוקטובר 2000 והאינתיפאדה השנייה, התרחקו הצעירים הערבים מישראל. רבים מהם בחרו או בוחרים שלא ללמוד עברית, ונפתח פער גדול בינם לבין צעירים אחרים בני גילם.
סיבה נוספת למספרים הנמוכים, לתחושתו, היא הסטיגמה שלימודי מדעי המחשב קשים מאוד, ושעדיף לבחור תחומי לימוד אחרים, נוחים יותר. בוודאי בהתחשב בפער התרבותי. "אני אישית לא הרגשתי שום גזענות בשנות הלימודים״, הוא ממהר להבהיר. ״גם מבחינת עבודה, שזה השלב הבא שלי, אני לא מאמין שתהיה גזענות. אני יודע שיהיו לי קשיים בקבלה למשרה, אבל הם לא ינבעו מזה שאני ערבי, אלא מההשלכות של העניין".
אילו השלכות? למשל, השפה. השלכה נוספת, שיש בה אלמנטים של אפליה מובנית, זו העובדה שלא שירת בצה״ל. "אנשים שהיו בצבא למדו שם דברים שהכינו אותם יותר לעבודה ולחיים, הם מוכנים לעבוד מייד אחרי התואר", הוא אומר. ״אבל אני לא רוצה לשים את עצמי במנטליות של קורבן. אני רוצה להתגבר על כל הקשיים, ואם משהו נראה לי בלתי אפשרי אני פשוט יודע שזה הזמן לדחוף את עצמי יותר כדי להתקדם״.
סיבה ותוצאה
על חוסר הגיוון המובהק בתעשיית ההייטק אין עוררין, אך על הגורמים לו נראה כי ניתן להתווכח. גם אם זו אינה גזענות, ובוודאי לא גזענות מובהקת, נראה כי מדובר בתוצאה, בקצה הפירמידה שכדי לתקן את הייצוג בה – יש צורך לחזור לאחור, לצמצם את הפערים הגדולים מאוד מול אוכלוסיות המיעוט, לשנות דפוסים חברתיים, לייצר יותר הזדמנויות.
כלומר, האפליה בהייטק קיימת, אך מקורה בעיקר בחוץ. עם זאת, גם המעסיקים יכולים לצמצם את הפער, כפי שהציג זאת שנפלד. זה האינטרס שלהם, ולא פחות מכך – זה האינטרס של מדינת ישראל. באשר לחברה הערבית, תעסוקה איכותית היא דרך מצוינת להפוך את הפשיעה לפחות אטרקטיבית ולייצר הזדמנויות טובות יותר, עבור מי שחיים בשוליים. ליוצאי אתיופיה, הדבר יכול לאפשר רמת חיים גבוהה יותר; לחרדים – זוהי גם אפשרות כניסה לחברה הישראלית והתערות בה, וגם יציאה מחיי עוני. לנשים – הזדמנות לצמצם פערי הכנסה, ולשנות את התפיסות המגדריות. ולמדינת ישראל – זאת הדרך היחידה להבטיח את המשך הצמיחה.
