החברים הדמיוניים שלנו

הנה נקודת אור בימים הקשים האלה: בזמן שבעולם מתקיימות הפגנות ענק נגדנו, מדינת ישראל התברכה גם בכמה חברים חדשים.

אנשי ימין קיצוני כמו בן שפירו האמריקאי, דאגלס מורי הבריטי, אילון מאסק, חברת קונגרס הרפובליקנית אליס סטפניק והיהודי שבדרך, נשיא ארגנטינה חאבייר מילאיי. 

בתקשורת הישראלית מראיינים אותם בהתרגשות ובהכרת תודה, כאילו הם ששלחו לים התיכון נושאת מטוסים ולא החבר המושמץ ג'ו ביידן. 

כן, זה נעים, בטח במלחמה, כשדמויות בעלות פרופיל גבוה מלטפות לישראל את האגו המושפל ויוצאות להגנתנו מול מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות, מול נשיאות האוניברסיטאות האנטישמיות ומול התקשורת העולמית העויינת.

אלא שתמורת "ההגנה" הזאת לכאורה, ישראל נדרשת לשלם מחיר.

לפני הכול, צריך לזכור שלפעמים חבר אמת הוא לא זה שתומך בך ללא תנאי, גם כאשר הממשלה הישראלית לא יודעת לאן היא הולכת. לפעמים חבר אמת הוא דווקא זה שרואה שאתה שיכור ומחליט לקחת לך את המפתחות לרכב.  

האמונה הישראלית כאילו מצבנו העגום בעולם הוא תוצאה של "הסברה" כושלת, ולכן דמויות בעלות פרופיל גבוה יצילו אותה, לא מבוססת על המציאות וגם מונעת מאתנו הסתכלות אמיתית במראה.

אבל מעבר לזה, הקשרים החדשים שלנו עלולים להיות אפילו מסוכנים. חבירה לימין הקיצוני, זה ששונא נשים, עניים, ערבים וכל מה שמריח מסולדיריות ומשוויון, מרחיקה אותנו מהערכים המשותפים לנו ולמערב, שהם הבסיס להישרדותנו במזרח התיכון.   

זאת כמובן לא תופעה חדשה. מאז שנות ה-70 מדיניות החוץ הישראלית נוטה לכיוון "ברית המצורעים". אנחנו מוכרים נשק לכל דיקטטור שסובל ממחסור ונדרש להרוג ולדכא את עמו ומקבלים בתמורה תמיכה דיפלומטית באו"ם ובתקשורת הבינלאומית. 

ככה נהגנו עם ארגנטינה של החונטה, צ'ילה של פינושה, גואטמלה של ריוס מונט, דרום אפריקה בזמן האפרטהייד, רואנדה של רצח העם, בוסניה, בורמה בעת רצח הרוהינגה, ואפילו מכירת נשק סייבר לרודפי להט"ב ומתנגד משטר בימינו אנו. 

אפשר לכעוס על הפרוגרסיבים בעולם על כך שהם לא מבינים שהפעם ישראל היא הצד החלש שצריך להזדהות איתו, על כך שהם עסוקים כל כך בתיאוריות הביקורתיות שלהם עד שהם לא מסוגלים להבין את המציאות הפשוטה.

אבל כדאי גם לקחת בחשבון שלמדיניות "ברית המצורעים" הזאת שישראל מנהלת מאז 1967, יש מחיר. 

החברים החדשים שלנו מהימין הקיצוני  בסך הכל משתמשים בישראל כדי להלבין את הגזענות שלהם. הם נמצאים כרגע בצד "שלנו" כי אנחנו עושים להם את העבודה המלוכלכת, אבל זה זמני.

חאבייר מילאיי הוא "אוהד מושבע של ישראל" ויעביר את השגרירות שלו לירושלים כי כרגע לארגנטינה יש אינטרסים בקרן המטבע ובארה"ב.

אבל הנה עוד כמה פרטים מעניינים על נשיא ארגנטינה החדש:
הוא חושב שהמדינה צריכה לאפשר סחר באיברים אבל לאסור על הפלות, הוא בעד ביטול החינוך הציבורי ורוב משרדי הממשלה, בעיקר אלה שעוסקים בזכויות אדם, זכויות מיעוטים ונשים. 

אה, כן, הוא גם מינה תובע כללי בעל עבר נאצי שנעצר על תקיפת בית כנסת והיה חבר בהתארגנות שביצעה סדרת פיגועים נגד יהודים לאחר חטיפת אייכמן.

שר משפטים שלו, לעומת זאת, הגן על חשודים בפיגוע בAMIA שבו נרצחו עשרות יהודים ונעצר בעצמו על העלמת ראיות בדבר טיוח החקירה. 

חברת הקונגרס האמריקנית אליס סטפניק, שצלבה את נשיאות האוניברסיטאות בשימוע על אנטישמיות, מקדמת במקביל תיאוריות קונספירציות של האלט-רייט האמריקאי, לםיהן ליברלים הם פדופילים ויהודים הם חלק מאליטה סודית שזוממת להביא מהגרים שיחליפו את האמריקאים הלבנים.זוכרים את צעדת הניאו-נאצים בשרלוטסוויל שבה מפגינים נושאי לפידים הכריזו: "יהודים לא יחליפו אותנו"? ההשראה לצעדה הזאת הייתה תיאוריית "ההחלפה הגדולה" שסטפניק עצמה מהדהדת. 

גם בן שפירו, שטוען ש"האיסלאם הוא זיהום אופורטוניסטי", הוא תומך נלהב בישראל כי הוא מאמין שזאת תעשה לו את העבודה המלוכלכת. 

עמידה של מדינת ישראל ושל הציבור בישראל לצד הימין הקיצוני נותנת לגיטימציה בעולם וגם בתוך החברה בארץ לעמדות אחרות שלהם: שנאת מיעוטים ומהגרים, שנאת נשים ועניים, ערכים שמרנים, התנגדות להפלות ולדמוקטריה ליברלית. כמו שראינו בשנה האחרונה מול ההפיכה המשטרית, העמדות האלה הן סכנה ממשית בישראל. 

אז כרגע הם איתנו, בתנאים שלהם כמובן. אבל כשישראל תצטרך שוב סיוע אמיתי, כמו זה שהייתה צריכה ב-7 באוקטובר, היא לא תקבל אותו מבן שפירו ומחאבייר מילאיי, גם לא מטוויטר ומאילון מאסק (שבטח יהיה עסוק בעוד כנס פשיסטי באיטליה או בספייס אנטישמי).

את החברים האמיתיים שלה ישראל תמצא בדמוקרטיות האירופאיות הליברליות ובארה"ב.  

נכון, את הסיוע שמעביר לנו הנשיא ביידן הוא מעביר בגלל אינטרסים אמריקאים. אבל חלק מהאינטרסים הללו קשורים לערכים המשותפים שהיו לו ולגולדה מאיר פעם, ושהוא עדיין מאמין שיש לו ולישראל גם היום. 

אולי לא לאורך זמן.