בקיצור: המרחבים המוגנים והמקלטים החסרים, תוכניות הפינוי שלא עבדו, מערכת החינוך שהתקשתה לתת מענה וגם מערכת הבריאות שלא עומדת בעומס. שרשרת הכשלים שהתגלתה בשבועות הראשונים של המלחמה הייתה יכולה להיות מפתיעה, אלמלא מדינת ישראל כבר התמודדה עם כמה וכמה אסונות גדולים בשני העשורים האחרונים, וערמות של ביקורות ודוחות נכתבו על מנת למנוע את הקריסה באסון הבא. והנה, זה קרה שוב. למה? בין השאר זו התרבות הארגונית הקלוקלת והמושחתת. כעת זקוקה מדינת ישראל לאתחול מחדש.
כולנו כבר למדנו להכיר על בשרנו את מנטליות ה״יהיה בסדר״ וה״סמוך״ הישראלית. את תרבות הדבקת הפלסטרים על פציעות שדורשות ניתוח. תרבות של קריצה ועצימת עין, של שחיתות, כפי שהראינו בגיליון הקודם.
ב־7 באוקטובר, התפוצצה לנו התרבות הזאת בפרצוף.
בשלושת החודשים מאז מתקפת חמאס ירדנו לשורשיה. בדקנו לעומק אותה ואת השפעתה על מה שקרה כאן. מכיוון שהכשלים המודיעיניים והביטחוניים עוד ייחקרו – בתקווה, כמובן – שוב ושוב, על ידי גופים שונים, בחרנו להתמקד בכל מה שנוגע למוכנות העורף.
שם ראינו בשבועות שלאחר פרוץ המלחמה אין ספור כשלים, שהובילו לכך שמדינת ישראל כולה נשענה על ההתארגנויות האזרחיות הנפלאות, אך ללא מדינה תפקודית שתיתן מענה לצרכים הרבים – מחילוץ אזרחים, דרך טיפול במפונים בכל התחומים, וכלה במתן מענה לאזרחים וגיוס משאבים.
המטרה בתחקיר הזה אינה להכות על חטא או להצביע על אשמים, אלא בעיקר לנסות לקדם מהלך של תיקון הכשלים, שימנע את האסון הבא ואולי גם יחזיר את מדינת ישראל למסלול .
איפה האחריות?
בראשית, היה זה חוק ההתגוננות האזרחית (הג"א), התשי"א – 1951, שהגדיר התגוננות אזרחית היא "אמצעים הנקוטים לשם התגוננות מפני כל התקפה או סכנת התקפה על האוכלוסייה האזרחית או לשם צמצום תוצאותיה של התקפה כזו".
בשנותיו הראשונות של החוק, שירות הג"א היה פעיל ואנשיו, שהיו לבושים בחאקי, ביצעו מגוון פעולות כמו הכנת מקלטים, תרגול פינויים מבתי ספר והדרכות. לאחר 1967, כשהלחימה התרחקה יותר ויותר ממרכזי אוכלוסייה, התפוגג אט־אט שירות הג"א ונותר רק החוק, המשמש כמסגרת החוקתית המרכזית לשעת חירום, תחת אחריותו של שר הביטחון. בהחלטת הממשלה מ־2007 נקבע שוב ש"אחריות העל" לטיפול בעורף במצבי חירום היא בידי שר הביטחון, אך ההחלטה לא מבהירה מה המשמעות של "אחריות על".
בתחום המענה לעורף בשעת חירום, השחקנים המשמעותיים הם פיקוד העורף, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים ורח״ל. מאז הקמתו ב־1991, פיקוד העורף כיורש של הג״א נתפס כמוביל המרכזי לניהול מצבי החירום בארץ, בהנחה שרוב מצבי החירום ביטחוניים, אף שבשני העשורים האחרונים חווינו גם אסונות ענק אזרחיים.
אתגר ראשון הוא שפיקוד העורף הוא גוף צבאי לכל דבר, שבראשו אלוף המתחלף כל כמה שנים, וכך גם הקצינים שתחתיו. יתרה מכך, בביה"ס לקצינים לא לומדים כיצד לנהל משק לאומי בשעת חירום בתחומי החינוך, הרווחה ועוד, ואין לאנשי פיקוד העורף את הכלים להתמודד עם סוגיות מקצועיות בתחומים האזרחיים. נוסף על כך, כפופים אנשיו לשר הביטחון כראש הג״א מחד והרמטכ״ל מאידך.
בדצמבר 2007, החליט הקבינט המדיני־ביטחוני להקים במשרד הביטחון את רח"ל – רשות חירום לאומית. תפקידה: לשמש גוף מטה מתאם לשר הביטחון ולסייע לו לממש את ״אחריות־העל״ בכל מצבי החירום.
בין תחומי האחריות של רח״ל: להגדיר את תרחישי הייחוס לעורף; לגבש תפיסות הפעלה בנוגע למצבי חירום שונים; לרכז את עבודת המטה לקביעת ההיערכות והמענה הנדרשים של הגופים השונים; להכין הצעות חקיקה לחזית האזרחית; ולהיות הגורם המתאם בין משרדי הממשלה הפועלים בעורף במצבי חירום.
תחת רח"ל, הוכנס גם גוף בשם מל"ח – משק לשעת חירום, אשר בעבר היה גוף בין־משרדי. מל"ח אחראי על שירותים ומוצרים חיוניים בשעת חירום ופועל בכל הרמות – מהלאומית עד למקומית.
אף שרשות החירום הלאומית היא זו שאמורה לתכלל את כל הטיפול בעורף, 17 שנים לאחר הקמתה לא אוסדרו סמכויותיה, תחומי האחריות והמבנה שלה. על כן, לרח"ל אין את האפשרות להפעיל סמכויות כלפי רשויות מקומיות או גופים אזרחיים. כך, כמעט כמו כל דבר בישראל, גם רח"ל קמה ונופלת בהתאם לפוליטיקה פנימית בין המשרדים השונים.
בשנת 2018 הגיעה "ועדת מזרחי" למסקנה שיש לפצל בין תחומי האחריות של פיקוד העורף ורח"ל, מה שצמצם משמעותית את תפקידה של האחרונה. בשל כך, צומצמה רח"ל בשנים האחרונות גם מבחינות תקציביות, כוח אדם ותחומי אחריות, וכיום היא משמשת כגוף מייעץ בלבד.
פינוי מאשקלון. צילום: AP | Tsafrir Abayov
שיטת הגלגול
כאשר שירתּי בצה״ל נתקלתי במנהג מעניין: חיילים ותיקים שהיו חתומים על ציוד שלא קיים בפועל, היו משכנעים חיילים צעירים להעביר את החתימה על שמם ולגלגל את זה הלאה. כך, במשך מחזורים רבים גלגלו את האחריות על החזרת הציוד בין ידיים רבות, עד שבסוף תמיד היה חייל אחד מסכן שלא מצא למי להעביר את החתימות, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות. בדומה לכך, מתנהל מנגנון העברת האחריות בין הגורמים השונים האמונים על העורף.
מוכנות מערך החירום בישראל אינה נוצצת או מתגמלת פוליטית. מדובר בתחום שעוסק בתרחישים היפותטיים, כאלה שכולנו מקווים שכלל לא יתרחשו בתקופת כהונה של בעל תפקיד שעוסק בכך, וההכנה למצבים אלה כרוכה בתקציבים ומשאבים רבים לטווח הארוך. בדיוק בשל כך, קל יותר לגלגל את האחריות לבעל תפקיד אחר, למשרד אחר. "להעביר את החתימה", להשאיר להם את העבודה השחורה המבאסת – כלומר את אזרחי ישראל – ולחפש אחריות נוצצת יותר, כזו שקטן יותר הסיכוי שתכתים את בעל התפקיד בעת כשל.
בדוחות מבקר מדינה, בעיקר מהימים שבהם היה כזה שראה את תפקידו לבקר ולהתריע, היו לא מעט התרעות על היעדר האסדרה של האחריות לטיפול בעורף, בין משרד הביטחון למשרד לביטחון פנים. בין השאר בשל כך, החליטה הממשלה ביוני 2014 שעד נובמבר של אותה שנה יציגו שני המשרדים הצעה לאסדרת הסמכויות. על פי דוח המבקר שיצא ב־2016, עד אותה עת לא הוצגה כל הצעה ולא אוסדרה חלוקת הסמכויות. המבקר ביקר, הממשלה התעלמה.
ביולי 2016 הפיצה המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) טיוטת הצעה שעל פיה שר הביטחון יהיה אחראי על טיפול בעורף באירועי חירום מלחמתיים, והשר לביטחון פנים יהיה אחראי באירועי חירום שאינם מלחמתיים, אז תוכפף אליו רח״ל. הרציונל: בעת מלחמה עסוק שר הביטחון באחריותו המבצעית, והוא אינו פנוי להתעסק בתחומי עורף כמו משק לשעת חירום, פינוי ואתגרים אחרים של העורף. היועץ המשפטי של מערכת הביטחון המליץ שלא לקבל את הצעה זו, והיא אכן לא התקבלה.
בדוח מעקב מ־2020, נמצא כי עד אוקטובר 2019 טרם הושלמה אסדרת הסמכויות, וגם עד כתיבת שורות אלה נראה כי לא נמצא פתרון. למצב הזה יש השלכה ישירה על מוכנות ההתגוננות האזרחית, על העברת תקציבים, ביצוע פעולות להתמודדות עם צרכים עתידיים של העורף, תיאום פעולות בין המשרדים ועוד.
היבט נוסף של הזנחת תוכניות הג"א, ניתן למצוא בכינוסי הוועדה למוכנות הזירה האזרחית. באפריל 2013, החליטה הממשלה ה־33 בראשות בנימין נתניהו על הקמת ועדת שרים זמנית למוכנות הזירה האזרחית. עד תום תקופת כהונתה של הממשלה ההיא, כונסה הוועדה פעם אחת בלבד.
ב־2016 החליטה הממשלה להקים מחדש את הוועדה, וזו כונסה שוב רק פעם אחת עד לדוח המבקר ביולי. מריחת הזמן ואי־האסדרה של התחום, פגעו אנושות בקידום המוכנות של העורף לחירום, בהעברת תקציבים לטובת המטרה, בבקרה ובקבלת החלטות.
מדוחות המבקר וכן ממקורות שונים ברשויות החירום שאיתם שוחחתי, עולה שוב ושוב אותה התמונה: תקציבים שנתקעים, נתונים שלא נאספים, ריבוי משרדים אחראים, ובעיקר המון החלטות שלא מיושמות.
חוסר היכולת המשווע של המשרדים השונים לתקשר ביניהם, מחלחל ופוגע גם ברשויות המקומיות. מצד אחד התפיסה היא שהרשות המקומית היא "לבנת היסוד" למענה על צרכי האוכלוסייה בשטחה בחירום. מצד שני, הרשות המקומית חסרת תקציבים, סמכויות וכלים, ולא מוסמכת לתת מענה.
ואכן, במלחמה הנוכחית אנו רואים כי ראשי הרשויות בכל רחבי הארץ – שרוכם ככולם התגייסו והראו יכולת ביצוע גבוהה – נותרו ללא מענה מהממשלה, ששלחה אותם להתמודד לבדם עם הקשיים.
מדברים, לא מבצעים
על פי דוח מבקר המדינה משנת 2020, לכ־50 אלף תושבים בישראל המתגוררים עד תשעה קילומטרים מגבול הצפון, אין מיגון תקני בסמוך למקום מגוריהם. בדרום, ל־231,650 תושבים המתגוררים עד 40 ק״מ מגבול רצועת עזה, לא היה מיגון תקני סמוך, ובכל מדינת ישראל היו 2.6 מיליון תושבים ללא מיגון תקני קרוב.
"על פי איום הייחוס של צה"ל, בעימות עתידי צפוי ירי של אלפי טילים על העורף האזרחי של מדינת ישראל על ידי מדינות וגורמים עוינים במשך מספר ימים ועד מספר שבועות״, נכתב בדוח המבקר משנת 2016. ״הערכות מודיעין קובעות כי ירי נרחב כנגד אוכלוסייה אזרחית יהפוך לכלי מרכזי בעיצוב המערכה הבאה".
בחינה של שלל מסמכים מהעבר וההווה חושפת שמדובר בהזנחה עקבית: כבר בשנת 1991 נקבע בחוק כי כל מבנה שייבנה משנת 1992 יכלול ממ״ד, אך בישראל רוב הבתים נבנו עוד קודם. על כן, בשנת 2005 החליטה ממשלתו של אריאל שרון לפעול לצמצום פערי המיגון.
בחלוף שנתיים, קבע דוח המבקר כי עד אותו שלב עדיין לא היה בידי פיקוד העורף מיפוי מקיף של מצב המקלטים בצפון – משימה פשוטה למדי, שקבוצה לא מאוד גדולה של אנשים יכולה לבצע בתוך שבועות מעטים. כתוצאה מכך, במלחמת לבנון השנייה נרשמו אלפי קריאות על ליקויים חמורים במקלטים.
על פי נתוני פיקוד העורף משנת 2012, לכשני מיליון תושבים לא היה אמצעי מיגון תקני. עוד נמצא כי בחישוב פער המיגון לא נלקחה בחשבון רמת הכשירות הנוכחית של אמצעי המיגון. כלומר, הם ישנם, אך לא כשירים ולא בהכרח מגינים. שלוש שנים לאחר מכן, ב־2015, פרסם פיקוד העורף כי 16% מהמקלטים הציבוריים אינם כשירים כלל, ו-33% ברמת כשירות נמוכה. מבקר המדינה העיר על כך בחומרה, כי הכללת אמצעי המיגון שאינם כשירים ברשימת אמצעי המיגון הקיימים היא מצג שווא.
המבקר מזכיר עוד כי בהחלטת ממשלה 1661 נקבע כי שר הביטחון יגבש עד ראשית נובמבר 2014 תוכנית עבודה שנתית ורב שנתית להכנת העורף למצבי חירום, אך עד לעת פרסום הדוח – ב־2016 – לא הציג שר הביטחון לממשלה את התוכנית המדוברת.
בתוכנית ״מגן העורף של פקע״ר ממאי 2018, נקבע כי במרחק של עד 45 ק"מ מהגבול בצפון הארץ ובמרחק של עד 20 ק"מ מהגבול בדרומה, יוקם ממ"ד לכל בית אב וימוגנו כל המוסדות נותני השירותים החיוניים, ו״כשירות המקלטים הציבוריים בכל הארץ תשופר לרמת כשירות טובה״.
בשלב הזה, החליט הקבינט להקים צוות בין־משרדי של המל"ל, משרד הביטחון, משרד האוצר, המשרד לביטחון פנים ופיקוד העורף, כאשר לדיוני הצוות יצורפו נציגים ממשרד הבינוי והשיכון וממשרד האנרגיה במעמד משקיפים. בהחלטה נקבע כי הצוות יגבש בתוך 60 יום תוכנית רב־שנתית לשנים 2030-2019 למיגון העורף ולשיפור המוכנות לרעידות אדמה, בהיקף של 5 מיליארד שקלים.
בדיון באפריל 2019, דווח כי אין מקור תקציבי ליישום התוכנית, ועד לחודש אוקטובר לא בוצעו חלק ניכר מהפעולות הנדרשות על פי החלטת הממשלה. הסיבה, לטובת אלה בינינו שהספיקו לשכוח – בין השנים 2020-2018 התפזרה הכנסת שלוש פעמים וחוסר היציבות השלטונית, שכידוע אינה גזירת גורל, הביאה בין היתר לאי מימוש החלטות שהתקבלו בשנים אלה ולפניהן.
רק בשנת 2021 הקצתה ממשלת בנט־לפיד ושר הביטחון גנץ את 100 מיליון השקלים הראשונים, כאשר בתקציב 2022 היו מיועדים עוד 250 מיליון שקלים לנושא, ובתקציב 2023 עוד 500 מיליון. בפועל, קיצצה ממשלת נתניהו הנוכחית את התקציב המיועד לפרויקט באופן דרמטי. רק באוגוסט האחרון, פנו ראשי הנהגת יישובי אמצע הגליל במכתב לשרי הממשלה, בתחינה שיבטלו את קיצוץ המיליארדים מהפרויקט. לשווא.
"אני נלחם שנים על תקצוב תוכנית מגן לצפון״, שיתף משה דוידוביץ׳, ראש מועצת מטה אשר ויו״ר פורום קו העימות. ״אבל באישור התקציב לפני המלחמה, הממשלה החליטה על קיצוץ, במקום על הקצאת כל המשאבים והכספים שהיו אמורים לעבור. מתוך 16 יישובים מהמועצה שהיו אמורים להיכלל בתוכנית – ארבעה יישובים בלבד כרגע רק בתהליך המיגון, ואף אחד לא בסיומו״.
צילום: AP | Tsafrir Abayov
דין שדרות כדין ת״א?
תחום פרוץ וחסר אם ואב, הוא הפיקוח על המקלטים הפרטיים והפרטיים־משותפים. בחוק הג"א נקבע שהאחריות על תחזוקתם מוטלת על בעליהם. מי שאחראית לאכוף שהדבר קורה היא הרשות המקומית, שעליה אחראי פקע"ר, אך הביקורות השונות מגלות כי לא נעשה כך. בעניין הזה מסר גם ראש ענף עורף בפיקוד צפון לצוות הביקורת (ביולי 2015), כי "לפצ"ן אין מידע בנוגע לרמת הכשירות של המקלטים הפרטיים המשותפים".
כחלק מאמצעי צמצום פערי המיגון, אושרה ב־2005 תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים מפני רעידת אדמה והוספת ממ"דים – תמ"א 38. ניתן היה להניח שלשיקולי אישור הבקשות בנושא תהיה עדיפות לפריפריה בצפון ובדרום. בפועל, חלוקת האישורים בשנים 2014-2005 על פי אזורים נראית כך: 3% במחוז צפון, 4% במחוז דרום, ו־70% במחוזות מרכז ותל אביב. הסיבה: ביצוע תמ"א 38 תלוי בהחלטת הקבלנים, ועבורם זוהי משוואה כלכלית נטו. אין תמריץ לבצע תמ״א 38 כאשר שווי הדירות נמוך.
תוכנית נוספת שתלויה ברצונם הטוב של היזמים והרשויות, היא תמ"א 40 – תוכנית המתאר הארצית למיגון ולפיתוח המרחב התת־קרקעי. "הבעיה המרכזית מבחינת פקע"ר היא שאין תקנות המחייבות את היזמים לממש את המבנים כמחסות המוניים״, הסביר ראש מחלקת מיגון בפקע"ר לצוות הביקורת של מבקר המדינה, ״וההיענות לדרישות פקע"ר תלויה ברצון הרשות המקומית והיזם".
תיקון חשוב שתוקן בתמ"א 38 הוא זה הקובע כי אפשר להוסיף ממ"דים לבניינים שעד אז לא היו זכאים להיכנס לתוכנית. במסגרת התיקון, התכנון היה להכניס למסגרת התוכנית גם מבני מגורים שנבנו בין השנים 1991-1980. עד כה, השינוי טרם אושר וכיום מקודמת תוכנית חלופית בשם "תוכנית שקד", אך היא עתידה לצאת לפועל רק ב־2024.
סאגת צמצום פערי המיגון נמשכה ללא הפוגה, מאז שהתבררו הבעיות לפני למעלה מעשרים שנה. כבר לפני עשור החליטה הממשלה על הקמת צוות בין־משרדי – עוד צוות – לגיבוש תוכנית לצמצום פערי המיגון, בראשות השר להגנת העורף דאז, גלעד ארדן. על הצוות הוטל לגבש תוכנית התמגנות ארצית בתוך 120 יום. על פי מסקנות הצוות, היעדים לסיום המיגון הם עד חמש שנים באזורי האיום ועד 10 שנים בשאר חלקי הארץ.
עשר שנים כבר חלפו. בזמן הזה אכן מוגנו כל בתי המגורים בישובים של עד 7 קילומטרים מגדר המערכת, ותו לא. במלחמת ״חרבות ברזל״, ניכר פער משמעותי בין הרשויות באזורי העימות השונים, כאשר תושבי הצפון נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה מתישה, טפסים וטרטור בין משרדים.
״אנחנו חשים שאנחנו במדינה אחרת לגמרי וכל דבר שאנו זקוקים לו מתחילת המלחמה דורש מאבק יומיומי״, אומר דוידוביץ׳. ״בתחילה זה היה נשקים, אחר כך צווי 8 לכיתות הכוננות, אח״כ מיגוניות וכן הלאה".
קרן רז פלר, תושבת מעיין ברוך ומנהלת המפונים בעין גב, מספרת על הקשיים שהיא חווה אל מול המדינה, כתושבת הצפון. "היה סיפור כזה, שהחיזבאללה ייכנסו עם רחפנים, ישתלטו על קיבוצים. אף אחד לא האמין שזה יקרה״, היא אומרת. ״הרי יש לנו את הצבא החזק והמערכות המתקדמות ומודיעין. כל זה קרס ב־7 באוקטובר, ולכן תחושת חוסר הביטחון, שלא לומר אי אמון, מאוד גדולה. מישהו צריך לשקם את זה, וכדי שזה יקרה מישהו צריך לדבר איתנו. לתת לנו אופק. אנחנו צריכים להרגיש שרואים אותנו".
אסון הכרמל. צילום: משה מילנר, לע"מ
פינוי עצמי
"בעת המלחמה עזבו תושבים רבים את אזור הצפון באופן עצמאי. מפקד פיקוד העורף העריך בפני הממשלה כי מדובר בכ200,000 עד 300,000 איש […] יש לראות בחומרה את העובדה ששר הביטחון לא העלה את הנושא בפני הממשלה בזמן המלחמה וכן את העובדה שהממשלה לא דנה בנושא ולא קיבלה שום החלטה בעניינו במהלך המלחמה כולה […] עקב כך… עזבו מאות אלפי תושבים את בתיהם עצמאית ובעזרת ארגוני מתנדבים".
הדברים הללו לא נכתבו בשבועות האחרונים, אלא מדוח מבקר המדינה שפורסם ב־2016, ועוסק בתפקוד הממשלה בפינוי האוכלוסייה במלחמה. 17 שנים חלפו מאז, ונראה כי אף לקח לא הופק.
כתוצאה מפערי המיגון, וכמובן בשל קריסת קו ההגנה על יישובי הגבול בדרום, נאלצו גם הפעם מאות אלפי תושבים לעזוב את בתיהם, מבלי שהמדינה תסייע להם. גם כאן, היו אלה ארגונים אזרחיים שלקחו על עצמם לפנות את האזרחים מהדרום תחת אש, ובצפון עזבו רוב התושבים בעצמם.
בעבר נוסחו מספר תוכניות לפינוי אוכלוסייה בשעת חירום וחלקן לא הושלמו מעולם. התוכנית הראשית, זו המיועדת גם למספר הרב ביותר של מפונים, היא תוכנית "מלון אורחים" שנוסחה ב־2012 ונועדה לפינוי המוני ומאורגן של אוכלוסייה (עד 300 אלף איש) בשל סיכון המאיים עליה, וקליטת האוכלוסייה המפונה במקומות מוסדרים מראש.
שלוש שנים לאחר מכן, נוסחה על ידי רח״ל תוכנית "מלונית" לפינוי של כ־60,000 איש מעוטף עזה, גבול לבנון וסוריה. לאחר שנמצאו בה ליקויים, הגתה רח"ל את "תוכנית מלונית מעודכנת״, המיועדת רק לפינוי תושבי עוטף עזה. התוכנית הזו הובילה לחילוקי דעות שלא נפתרו ועל כן גם לא הוקצה תקציב.
תוכנית פינוי שלישית, ״מרחק בטוח״, נהגתה על ידי צה״ל בסוף 2015 ונועדה גם היא לפנות את יישובי גבול לבנון, רמת הגולן ועוטף עזה. ההבדל בינה לבין התוכניות הקודמות, הוא שבמקרה הזה מדובר רק בפינוי ולא בטיפול במפונים.
עם פרוץ המלחמה באוקטובר, התברר שהתוכניות יפות על הנייר. גם כאשר המדינה התארגנה לפינוי הדרום, בניגוד להגדרה בתוכנית "מלונית" היישובים לא פונו לקיבוצים שאליהם נקבעו שייקלטו, ובמקום זאת הוחלט באבחה להעביר את כל המפונים לבתי הארחה ומלונות.
על פי בכיר לשעבר במשרד הביטחון, החלפת מקומות הקליטה יצרה אנדרלמוסיה בנוגע למידע היכן כל תושב. בשל כך, הצהיר משרד הפנים שהוא לא מוכן לקחת אחריות על ניהול האירוע, ומכורח האירועים מצא את עצמו משרד התיירות מנהל את אותו לצד רח"ל, אך בהיעדר כלים וחוסר מוכנות, לא הצליח המשרד להרכיב רשומות של המפונים וצרכיהם.
בצפון, נאלצו תושבים רבים להתפנות בעצמם – בין שבשל הפיכת יישוביהם לבסיסים צבאיים, ובין שבשל היעדר מיגון מספק. בהיעדר מענה מהגופים האחראים על כך, הוציאו אותם תושבים אלפי שקלים מכיסם הפרטי ונתקעו ללא סיוע ופתרונות מהמדינה.
בינתיים, במשרדי הממשלה מתעסקים בבירוקרטיה מיותרת, בוויכוחים בין משרדים ובמריחה של הזמן. חודשיים מתחילת המלחמה, דיווחו תושבים מהצפון ומהדרום שהם טרם קיבלו את מענקי האכלוס שהובטחו להם. אחת הסיבות לכך נעוצה בחוסר היכולת של המדינה להבין מי נמצא איפה.
"לקחתי על עצמי לנהל את הקהילה כי לא היה אף גורם ממשלתי שעשה את זה", שחזרה רז־פלר. "האבסורד הוא שדווקא במקום שיש מישהו כמוני שעושה את זה בהתנדבות, מגיע הרגע שבאים אלייך בדרישות גם מגופים ממשלתיים, לקחת על עצמך את התפקיד. אז אני צריכה להכין רשימות למשרד החינוך או לרווחה, או למפות צרכים לעובדים הסוציאליים. מישהו צריך לנהל את כל הדבר הזה״.
מפרוץ המלחמה התקיימו בוועדת הכלכלה בכנסת ישיבות בנושא "מינוי גורם המתאם את פניות המפונים מול משרדי הממשלה". בשבוע השביעי למלחמה התקיימה הישיבה הרביעית בנושא, וגם אחריה לא הוחלט על גורם אחד שמרכז את הפניות.
"אנשים מתחילים להתפנות מכפר הנופש ומחפשים דירות להשכרה״, אומרת רז־פלר. ״אין לנו מושג מתי אנחנו חוזרים הביתה ואם יש לנו בכלל לאן לחזור. אף אחד לא מדבר איתנו״.
לא מחונכים
בחוזר מנכ"ל משרד החינוך מאוקטובר 2014, נקבע כי בשעת חירום ימשיכו מוסדות החינוך לפעול "בהתאם לאפשרויות ולתנאים המשתנים. לצורך זה יש להבטיח קיום אמצעי מיגון מתאימים". עוד נקבע בחוזר המנכ"ל, כי בשעת חירום יש להגביר בפעילות חברתית ולימודית, פורמלית ובלתי פורמלית, את פעולות מנהל החברה והנוער״.
בפועל, כמתחילת המלחמה משרד החינוך קרטע במתן מענים – למפונים, אבל גם לכל אזרחי ישראל. הילדים, שגם כך פספסו תקופה ארוכה בשל הקורונה, מצאו את עצמם שוב בבתים, ואחר כך בזום, ובחלק מהישובים לפעמים בזום ולפעמים בבית הספר, בשל מחסור חמור במרחבים מוגנים. עד לשעת כתיבת שורות אלה, ישנן מסגרות חינוכיות המתנהלות רק הודות למתנדבים, בשל הכישלון של משרד החינוך. לכך יש השפעות גם על המשק: הורים לילדים שנשארים בבית, צריכים במקרים רבים להישאר איתם במקום לצאת לעבודה.
כבר במאי 2007 פסק בג"ץ כי על משרד החינוך ומשרד הביטחון למגן את כל מוסדות הלימוד ביישובי עוטף עזה, כך שהמבנה כולו יהיה מוגן. אף על פי כן, גם היום ישנם ביישובי עוטף עזה ועוד יותר ביישובים בטווח 15-7 קילומטרים מגבול עזה, מוסדות חינוך שאינם ממוגנים כנדרש.
מלבד פערי המיגון, ישנם פערים עמוקים גם במוכנות של משרד החינוך להפעלת מערכת החינוך בשעת חירום. גם כאן, חוסר בהיערכות מקדימה, תוכניות מוגדרות מראש ותרגול של מצבי חירום, הביאו את מערכת החינוך למצוקה.
האבסורד הוא כי רק לפני כשלוש שנים נאלצה מערכת החינוך לבצע התאמות ללמידה מרחוק והתמודדות עם מצב חירום בשל התפרצות משבר הקורונה. בדוח מבקר המדינה משנת 2021, נמצא כי בשנים שקדמו למגפה משרד החינוך לא הכשיר במידה מספקת את המורים ללמידה מרחוק, לא ביצע תרגולות, ולא ידע להעיד כמה מהתלמידים השתתפו בפועל בשיעורים ויש בידיהם את אמצעי הקצה להשתתף בלמידה מרחוק.
נוסף על כך, נקבע כי המסקנות שעלו בעקבות משבר הקורונה לא עובדו מספיק לכדי פעולות שיביאו את מערכת החינוך להיות מוכנה למצב החירום הבא. באורח פלא, מצב החירום הבא הגיע – והמערכת עדיין לא הפיקה לקחים. אולי גם כאן סמכו על כך ש״יהיה בסדר״, שהרי עברנו כבר את הגרוע מכול.
בהיעדר דוקטרינה חינוכית מוגדרת מראש, גם עם פרוץ המלחמה לקח למשרד החינוך זמן לגבש תוכניות לימוד מותאמות, למפות היכן נמצאים התלמידים המפונים, ולענות על צרכים חינוכיים. בהקשר הזה, ייאמר לזכות משרד החינוך שאנשיו התייצבו בחלק מהאתרים שאליהם פונו תושבי הדרום והצפון, ״אבל לפני שבועיים הם נדרשו לחזור״, אומרת קרן רז־פלר, ״ונשארנו כמעט בלי מישהו שיעזור לנו לתכלל את נושא החינוך״.
שיהיה לבריאות
רבות כבר דובר ונכתב על הפערים במערכת הבריאות. גם בשגרה, סובלים בתי החולים הציבוריים בישראל ממחסור במיטות אשפוז ובעובדים, ומסקנות רבות ממשבר הקורונה לא מיושמות בכלל.
עם פרוץ המלחמה, נאלצו צוותי הרפואה לתת מענה לכמות פצועים גדולה מאוד בבת אחת. בעוד הצוותים השונים העניקו טיפול מצוין ככל שיכלו, ניתן היה לראות שוב שחסרה תוכנית מסודרת, תרגולות וסדר בטיפול. ויסות החולים וגם פינויים לקה בחסר, חלק מהפצועים המתינו במסדרונות שעות ארוכות, ולא נעשה שימוש כראוי במערכת אד"ם (אימות דיגיטלי מקוון) שהיה יכול להקל על זיהוי הפצועים והעברת מידע בקלות.
נוסף על כך, גם במערכת הבריאות ישנם פערי מיגון: בתי החולים סורוקה בבאר שבע ורבקה זיו בצפת, למשל, חסרים במיגון מתאים. כבר בשנת 2018 התריע מנהל בית החולים סורוקה בפני משרד האוצר על כך שישנם בבית החולים אזורים, כולל הפגייה, שאינם ממוגנים. שר האוצר דאז, משה כחלון, הבטיח לקדם את הפתרון, אך בחלוף שנה נאלץ מנהל סורוקה לחזור על התלונה. על פי מידע מחודש נובמבר, לאחר פרוץ המלחמה – יותר ממחצית מחדרי הניתוח בישראל לא ממוגנים.
רק לאחרונה דווח באתר הרשמי של איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, כי משרד הבריאות והאוצר סיכמו על העברת 200 מיליון שקל לטובת מיגון מיידי של בתי חולים.
תחום נוסף שסובל מאוד מהזנחה חריפה, שעשויה להפוך בקרוב לשיטפון (קִראו בעמודים הבאים), הוא תחום בריאות הנפש. מזה שנים אחדות שכל הגורמים הבכירים מתריעים על מצוקה חריפה בבתי החולים הפסיכיאטריים ובכלל בפסיכולוגיה הציבורית. בעצם הימים הללו, ישנו מחסור במטפלים שיגרום לכך שאזרחים וילדים רבים לא יקבלו את הסיוע הנפשי שהם זקוקים לו.
פגיעה בקיבוץ ניר עוז. צילום: AP | Maya Alleruzzo
לקחת אחריות
המסקנות מכל הדברים שנכתבו כאן, ומעוד תחומים נוספים שבהם לא נגענו, אינן דורשות ועדות חקירה ובוודאי שלא עוד ועדות בין־משרדיות. פעם אחר פעם, התריעו הדוחות השונים מפני העתיד לבוא. פעם אחר פעם, העדיפה הממשלה להתעלם מהאזהרות. יותר מכך, היא בחרה להילחם בכותבי הדוחות – לפגוע במעמד מבקר המדינה, להציק ליועצים המשפטיים, למנות אנשים לא מתאימים לתפקידי מפתח בשם ה״משילות״.
"לא נעמוד במלחמה רק באמצעים צבאיים״, אמר דוד בן גוריון כבר בשנת 1948. ״מה שנקרא העורף, מכריע לא פחות ממה שנקרא חזית". 75 שנים אחרי, נראה שישנם כאלה שטרם הבינו שה״עורף״ הוא לא ישות אמורפית שתסתדר מעצמה – על אף ההתגייסות המרשימה באמת של ארגוני החברה האזרחית, ואנשים פרטיים.
כעת, הגיע הזמן להפסיק לדבר, להפסיק להקים ועדות, להפסיק לריב ולעשות פוליטיקה זולה על חשבון אזרחי ישראל. את מה שהיה צריך לתקן בעבר, ניתן לתקן כעת. זה מתחיל מהתרבות הארגונית – לא לסמוך על המשרד השני, לא להעביר אחריות.
אותי לימדו – עוד הרבה לפני השירות הצבאי – שאחריות לוקחים, לא זורקים. מדינת ישראל חוותה את האסון הגדול בתולדותיה בגלל התרבות הזו, בגלל שאלה שעומדים בראש הפירמידה אינם יודעים אחריות מהי. כך, מאסון לאסון הם ממשיכים בתפקידיהם, ואף מתקדמים, כי גם אנחנו לא דורשים מהם סטנדרטים אחרים.
במשך שנים הסתמכנו על המזל ועל ניסים. באסון השריפה בכרמל, באסון מירון ובאסון ה־7 באוקטובר – המזל נגמר. בפעם הבאה, זו יכולה להיות רעידת אדמה חזקה, שאנו יודעים היטב כי תגיע. להתפלל שזה ייפול במשמרת של השר או ראש הממשלה הבא – זו לא תוכנית עבודה.
מבחינה מעשית, במחקר ״ניהול מצבי חירום בישראל: לקראת דוקטרינה ישראלית ומסגרת רגולטורית כוללת״, נמצא מודל שמתאים לישראל – המודל הניו־זילנדי. במדינת האי, מחולקים מוסדות החירום לשלוש רמות – לאומית, מחוזית ומקומית. ברמה הלאומית, ראש הממשלה מחויב על פי חוק למנות שר אחראי על נושא החירום שתחתיו עומד מנהל מקצועי של ההגנה האזרחית וניהול החירום.
ברמה השנייה, החוק מכונן 16 מחוזות לענייני חירום. לכל מחוז מועצה להגנה אזרחית וניהול חירום, שבה חברים נציגים מכל רשות מקומית. תפקידי המועצה וסמכויותיה כוללים את ההכנה למצבי חירום במחוז, ניהולם והבראה מהם, תוך שיתוף פעולה עם מועצות מחוזיות אחרות. נוסף על כך, היא מחויבת למנות מנהלי מצב חירום מחוזיים ומקומיים ולמנות מפקדי ניהול הבראה מחוזיים ומקומיים. לצידה, ישנה מועצה ביצועית הכוללת את מנכ"לי הרשויות המקומיות ונציגים של כל גופי ההצלה (משטרה, כב"א וגופי בריאות).
"בראייתי, הבעיה היא לא ביכולות האלה ואחרות של הגופים העוסקים במוכנות לחירום של המרחב האזרחי במדינה״, מסכם תא"ל (במיל') זאב צוק רם (ווה) שהקים את רשות החירום הלאומית, היה מנהלה במשך ארבע שנים, ולאחר מכן שימש כסגן ראש המל"ל הממונה על בטחון הפנים, מוכנות הזירה האזרחית והמטה ללוחמה בטרור. ״אין לי ספק שהארגונים כולם עושים כמיטב יכולתם לבצע המוטל עליהם בצורה הטובה ביותר ולתת את המענה הנדרש לתרחישים הקיימים.
רח"ל הוקמה בדיוק לצורך הכנת מדינת ישראל לחירום, אך לא ניתנו לה המשאבים הנדרשים לממש אחריותה ובנוסף נלקחו ממנה אחריויות שניתנו לה בדין והועברו לפיקוד העורף; מדינת ישראל אינה משקיעה את המשאבים הנדרשים למתן מענה סביר למוכנות המדינה לחירום וכפועל יוצא לא קיימת תכנית רב שנתית להשלמת פערים קיימים. אי המוכנות טפחה על פנינו בעוצמה כואבת, ונדרש מהר ככל הניתן להקים מערכת מדינתית מאורגנת עם הכלים המתאימים לתת את המענים הנדרשים לתרחישי האיום הביטחוניים והאזרחיים כאחד".
