fbpx

מגרש הרוסי | יום אחד תהיה כאן דמוקרטיה

0

אומנם מעולם לא הייתה שם דמוקרטיה אמיתית, יציבה, אלא רק שברירי הזדמנויות שהוחמצו פה ושם. אבל דווקא כשפוטין מנסה להחזיר את רוסיה לעוצמתה ומרסק באלימות כל ביקורת או בדל של אופוזיציה, אפשר לראות באופק סימנים של תקווה | משבר הדמוקרטיות, כתבה שנייה בסדרה

הדרישה של התובע הכללי של רוסיה הייתה חד־משמעית: לאסור על קיומו של ארגון ממוריאל – זיכרון – ולהפסיק את פעילותו לאלתר. בשעת כתיבת שורות אלה, בית המשפט דן בסוגיה, וההחלטה הסופית טרם התקבלה, אך הארגון כבר הוכרז "סוכן זר".

חשבו לרגע על הקונוטציה של התווית הזו. כיצד אדם רגיל מהשורה אמור להתייחס לארגון המוגדר סוכן זר בכל מדינה, קל וחומר בכזו שזוכרת היטב את המלחמה הקרה, שאזרחיה תוכנתו במשך עשרות שנים לשנוא את המערב, לתעב את הבוגדים, המרגלים, המחבלים באמא רוסיה. כעת מבקש הנשיא ולדימיר פוטין לחסל אותו סופית.

מיהו הארגון שכה מאיים על שלוות נפשו של הנשיא?

במאמר זה, כמו במציאות, נוותר על העמדת הפנים שברוסיה ישנה הפרדת רשויות. זו דומה מיום ליום להפרדת הרשויות בברית המועצות, אותה מעצמה שפוטין אמר כי הטעות הגיאופוליטית הגדולה בהיסטוריה העולמית – לא ההיסטוריה הסובייטית או הרוסית – הייתה פירוקה, אירוע שהתרחש לפני 30 שנה בדיוק.

למה ממוריאל כה חשוב, כה מסוכן? הוא לא. הוא עוסק בעבר, ואנו זוכרים את הבדיחה הסובייטית המפורסמת שברית המועצות היא המדינה היחידה בעולם שבה אתה לעולם לא יכול לחזות את העבר, בדיחה שנולדה עקב הטיהורים הגדולים ומחיקת אנשים שזה עתה היו גיבורי האומה מהזיכרון – ומהתיעוד. ממוריאל מבקש לתעד את פשעי תקופת סטלין, את הגולאגים, ולו בדבר הבסיסי ביותר: מי נשלח אליהם, מי חוסל, היכן ומתי.

אחד האנשים העובדים על הפרויקט וחושפים באומץ דברים חשובים הוא יורי דמיטרייב. הוא הואשם בפדופיליה כדי להשתיקו, ובעיקר כדי להכתים את שמו, ובמשפט שבו הוא עצמו או עורך דינו לא נכחו, נגזרו עליו 13 שנות מאסר. הוא בן 65, ועבורו זהו גזר דין מוות.

מדוע נרדף ממוריאל? מכמה סיבות. ראשית מדובר בארגון של החברה האזרחית, שמעצם הגדרתו הוא עצמאי ומבקש לחשוף מידע. השלטון לא רוצה בכך, לא בארגונים של החברה האזרחית, לא בארגונים עצמאיים וודאי לא באלה המגדירים עצמם ארגוני זכויות אדם – מריח מערבי מדי – וגם לא בחשיפת מידע בלתי מורשית.

שנית, אף שפוטין כמובן אינו סטלין ולא מתקרב לרצחנותו של שמש העמים, סטלין ופיוטר הגדול הם שני האישים שהוא מעריץ. פוטין הוא פטריוט, ואהב בכל ליבו שני דברים: את ארצו ואת הארגון שבו עבד. שניהם אינם עוד, פורקו, הושלכו, הפכו ללעג ולקלס. למושא לביקורת. לא טוב.

 

אחרי ריסוק שלם ומוחלט של ארגוני החברה האזרחית, יישארו רק הארגונים הנכונים, המייצגים את העם – הארגונים של המדינה, שבהם שולט נשיא הפדרציה ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין.

חצי הזדמנות שהוחמצה

שאלת הבסיס, כמובן, היא מדוע בעצם רוסיה נכללת בסדרה על משבר הדמוקרטיות. הרי מעצם ההגדרה, הסדרה אמורה לעסוק בדמוקרטיה ובשברה. מתי בעצם הייתה דמוקרטיה רוסית? בכמה השנים הסוערות של נשיאות ילצין? בחודשים הספורים של התמוטטות שלטון הצארים?

לא. רוסיה היא אולי המקרה החשוב והעצוב ביותר של מה היה קורה אילו. אילו ההיסטוריה הייתה עולה על נתיב זה או אחר, אילו – אם אתם מאמינים שיש דבר כזה אופי לאומי – העם לא היה מקבל כמובנים מאליהם שורה של צארים ומנהיגים, שרובם חדלי אישים נוראים וכולם ברוטלים, המוכנים להקריב בלי הנד עפעף מאות אלפי ומיליוני בני אדם למען הגשמת מטרותיהם – כיבוש שטחים, ניצחון במלחמות, הקמת עיר בירה על ביצות.

אולי צריך לנסח את השאלה באופן שונה: מדוע רוסיה אחרת? מדוע הנתיב ההיסטורי שלה כה שונה משל מדינות אחרות באסיה או באירופה? מתי, אם בכלל, הייתה אפשרות שהוחמצה לדמוקרטיה, או אפילו לתחילת מעבר הדרגתי, ממלוכה אוטוקרטית בחסד האל למלוכה חוקתית, עם פרלמנט מתפקד, עם העברת עוצמה מהמלך לעם, הפרדת רשויות וכל השאר?

יש מדינות שבהן התהליך הזה אירע בעקבות תבוסה שבה המנצחות כפו עליהן משטר בדמותן וצלמן: ארה"ב כפתה דמוקרטיה על גרמניה ויפן, שתי דיקטטורות מיליטריסטיות שעשו את פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות המזוויעים בהיסטוריה, ועשתה זאת בהצלחה אדירה. יש מדינות שבהן לא הייתה שום דמוקרטיה בשום שלב בהיסטוריה שלהן, מהקמתן ועד היום הזה.

אבל רוסיה אחרת. היא תמיד אחרת. ותמיד לא מובנת לזרים. עליה אמר טליראן, שר החוץ הגאוני והערמומי של צרפת, ששרד כמה מהמשטרים הרצחניים בהיסטוריה: "רוסיה לעולם לא חזקה כפי שנדמה – אבל גם לעולם לא חלשה כפי שנדמה".

וינסטון צ'רצ'יל, אדם שידע משהו על העולם ועסק בנושאי רוסיה ואחריה ברית המועצות מאז המהפכה הבולשביקית, אמר בתסכול שרוסיה היא חידה העטופה במסתורין בתוך תעלומה.

מתי, אם בכלל, יכלה רוסיה לעלות על דרך של דמוקרטיה?

אולי הייתה מגיעה דמוקרטיה, או לפחות האוטוקרטיה הייתה דועכת, אם האדם הבא לא היה נרצח: אלכסנדר ניקולאייביץ' השני, הצאר הרוסי. הוא נולד בשנת 1818, ועם מות אביו ניקולאי הראשון, עלה לכס השלטון ב־1855. הוא מביס את העותמנים במלחמת 1877־1879, משחרר את בולגריה ומבטל את הסכם השלום המשפיל שנכפה עליה אחרי מלחמת קרים, המלחמה הנחשבת לשלומיאלית בהיסטוריה.

הוא מוכר את אלסקה לארה"ב, אבל מוכר בעיקר בכינוי "הצאר המשחרר" – הוא מבטל את הצמיתות. עד אז, האיכר הרוסי אינו אדם חופשי. לא רק שאין לו זכות בחירה, הוא כבול לאדמה של האציל, בעל האחוזה. האיכר לא יכול למכור אדמה, לא רשאי לעזוב את הכפר בלי אשרה מיוחדת, גם אחרי השחרור.

בשנת 1861 הצאר משחרר את הצמיתים, שנתיים לפני הצהרתו המפורסמת של לינקולן על שחרור העבדים בארה"ב. כעת לא הייתה להם לכאורה מחויבות לאציל, אבל גם לאציל לא הייתה מחויבות אליהם. הם נאלצו לשלם מסי עתק, עיבדו חלקות שהלכו והצטמצמו.

אז ניקולאייביץ' נכנס להיסטוריה כצאר המשחרר, עושה הרפורמות, אבל עם זעם של האצולה שאיבדה נכסים ושל האיכרים שאיבדו תמיכה ותקוותיהם לחיים טובים נכזבו. מצד שני, הליברלים, הרדיקלים והאינטליגנציה חשבו שלא הלך רחוק מספיק, וכך קמה בשנות ה־70 של המאה ה־19 תנועה מהפכנית, "נרודניה וולייה" שמה – רצון העם. הם רצו דמוקרטיה מלאה, ידעו שמהפכה לא יוכלו לעשות. מה הפתרון? כמובן, רצח הצאר.

בשנת 1879 נכשלים שלושה ניסיונות לפוצץ את הרכבת שלו. ב־1880 נכשל ניסיון נוסף, כשהצליחו לפוצץ פצצה בארמון החורף. היו עוד כישלונות, אבל אז, ב־1 במרץ 1881, הגיעה ההצלחה: שורת מתנקשים הטילה פצצות למרכבת הצאר. אומנם הוא לא נפגע, מפני שהמרכבה, מתנתו של נפוליאון השלישי מצרפת, משוריינת. אבל הצאר עשה טעות גורלית – הוא יצא מהמרכבה כדי לבדוק את מצב הפצועים, ואז סטודנט בשם איגנצי גרינביצקי מטיל פצצה נוספת ורוצח את הצאר, וגם הוא עצמו נהרג.

ראשי הארגון נעצרו והוצאו להורג, למעט אחת, גסיה גלפמן היהודייה, שנשפטה למוות אבל הודיעה שהיא בהריון, ומכיוון שעל פי החוק אין להוציא להורג אישה הרה, היא נשפטה למאסר עם עבודות כפיה לכל חייה, ומתה קצת אחרי הלידה. במקום שבו נרצח הצאר, בסנט פטרסבורג, נבנתה קתדרלת הדם השפוך.

התוצאה הצפויה הייתה שבנו של הצאר, אלכסנדר השלישי, עולה לשלטון במקומו. הוא מבטל את הרפורמות המהוססות, ובהן מעין חוקה, ואת הממשלה של אביו. במרכז המדינה הוא מציב שלושה עקרונות – לאומיות רוסית, כנסייה ואוטוקרטיות.

הרעיון היה לרצוח צאר מדכא כדי שהשלטון יהיה דמוקרטי יותר, וכמובן קרה ההפך המוחלט. אגב, שש שנים אחרי, בנרודנייה ווליה ביקשו לחסל גם את הצאר החדש. הפעולה נחשפת, ראשי הארגון מוצאים להורג, וביניהם בן אצילים בשם אלכסנדר אוליאנוב. ההוצאה להורג תשפיע מאוד על אחיו הצעיר, ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שיצטרף למהפכנים, ויוכר לימים בשם לנין.

אחרי אלכסנדר השלישי יבוא ניקולאי השני – שני הצארים האחרונים יהיו חדלי אישים, חלשים, אוטוקרטים חסרי כישורים. אולי אם אלכסנדר השני, הליברלי, היה נותר הצאר, רוסיה הייתה עולה על פסים שיובילו למלוכה חוקתית. הסיכוי הקלוש אבד.

בתחילת המאה ה־20, חשוב לזכור, הייתה הצמיחה התעשייתית הרוסית מהירה יותר משל בריטניה, ארה"ב וגרמניה. בין 1850 ל־1905 צמחה רשת מסילות הברזל מ־1,370 קילומטרים ל־64 אלף, ורק בארה"ב יש יותר מסילות ברזל. מסילת הברזל הסיבירית מחברת את קצוות האימפריה היבשתית הענקית הזו. תעשיית הנפט שווה בגודלה לאמריקאית, ייצור הפלדה עובר את זה של צרפת. יש תרבות מפוארת – בספרות, בשירה, במוזיקה. יש מדענים מהדגולים בהיסטוריה – לומונוב, מנדלייב, זווריקין, שבונה ברוסיה את הטלוויזיה הראשונה בעולם, עוד בשנת 1907.

אומנם מרבית התושבים הם איכרים שרק רבע מהם ידעו קרוא וכתוב, אבל הייתה צמיחה, ואולי אולי, אם הצאר היה נותר והרפורמה הייתה מכה שורשים, היה נמנע שלטון הטרור האדום והלבן, ורוסיה הייתה עולה על דרך המלך. לא סביר, אבל אפשרי.

מיכאיל הראשון

בשנת 1903 מתרחש אירוע שאיש לא שם לב אליו, ורק בעתיד תובן משמעותו: המפלגה הסוציאליסטית מתפלגת לשני חלקים – המנשביקים והבולשביקים. כשהזהירו את מפקד המשטרה החשאית באימפריה האוסטרו־הונגרית מפני מהפכה, הוא שאל בלעג: "ומי יעשה מהפכה? אדון ברונשטיין, שיושב ומשחק שח בקפה צנטרל?" כן. בדיוק הוא. האדון ברונשטיין, המוכר יותר בשם טרוצקי, הוא וחבריו יעשו את המהפכה.

התחנות הבאות הן שוב סיפורים של כמעט: מהפכת 1905, שבאה אחרי התבוסה האיומה ליפן. הפעם הראשונה זה מאות שנים שבה מעצמה אירופית מובסת בידי מדינה שאינה אירופית. אם שלטון הצארים היה נופל אז, במרד המפורסם שהונצח בסרט הנפלא "אוניית הקרב פוטיומקין", אולי היה עוד זמן לתקן. אולי. אבל זה לא קרה. המועצות המקומיות פוזרו, המהפכה דוכאה באלימות. אומנם שרר רעב כבד, אבל נראה היה ששלטון בית רומנוב התבסס מחדש, וישלוט לעד.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה. אחרי שורת תבוסות נוראות, רעב כבד, הטעות הקשה של הצאר שלקח על עצמו את הפיקוד ובכך זיהה את עצמו עם התבוסות, באה ההתמוטטות וקץ בית רומנוב.

לכאורה כאן הוחמצה עוד הזדמנות. הרי הייתה ראשית ממשלה של הנסיך לבוב, ואז ממשלה ליברל־דמוקרטית, לפחות בשאיפה, של קרנסקי. בשנה הקריטית 1917, הזריקה גרמניה רעל לעורקי הענק הרוסי המט לנפול כשהעבירה ברכבת החתומה הנודעת את לנין חזרה לארצו – ואחרי זמן קצר השתלטו הבולשביקים על רוסיה, שתהפוך עוד מעט לברית המועצות. הסיכוי הקטן מאוד למנוע דיקטטורה נעלם. ברית המועצות תהיה לדיקטטורה נוראה, רצחנית, המודל הכה מדויק לספריו הנפלאים של ג'ורג' אורוול "חוות החיות" ו"1984".

אומנם אחרי מות סטלין החלה הפשרה, מעטה, מהוססת. חרושצ'וב בנאום הסודי חשף את פשעי סטלין – לא כולם – וכמובן הפיל את כל האשמה עליו בלבד. אבל חרושצ'וב הודח, ובימי ברז'נייב חזר במהירות השלטון המדכא, הדיקטטורי, האלים כלפי אזרחיו.

רק אחרי מות ברז'נייב הסנילי, כשבתוך שנה עבר השלטון בברית המועצות בין אנשי המשטר הישן שמתו בזה אחר זה, הפך לשליט המדינה איש הדור החדש מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב לא בא לפרק את ברית המועצות וגם לא להעביר אותה לפסים של דמוקרטיה מערבית. גורבצ'וב היה פטריוט סובייטי – הוא לא רצה לבטל את השיטה, אלא לשפר אותה. הוא ידע שמצב ברית המועצות קשה. שהכלכלה מתפוררת, שהנתונים כוזבים, שהשילוב של מרוץ החימוש, מלחמת אפגניסטן והגברת הדרישות מבית מביאים לכך שהמדינה היא, כפי שאמר מנהיג מערבי בציניות, "וולטה עילית עם טילים גרעיניים". האסון בצ'רנוביל היה דוגמה מעולה לכך.

גורבצ'וב מתחיל ברפורמות, הפרסטרויקה והגלסנוסט. אבל המדינה שלו כבר מעבר לשלב שבו תיקונים מעטים יעזרו, מה גם שהממסד הוותיק – הצבא, שירותי הביטחון – התנגדו לרעיונות של הצעיר הזה.

והנה הגענו לשנה הקריטית, 1989, אחרי שכבר החלו זעזועים במדינות הבלטיות, בהונגריה, במזרח גרמניה. האירועים היו מהירים מאוד: בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין בלילה אחד. ברית המועצות עצמה התפרקה רשמית שנתיים בלבד אחר כך. הקריאה בכל רחבי הגוש הקומוניסטי הייתה לחופש, לדמוקרטיה, לרמת חיים מערבית, למוצרי צריכה. כל מה שנמנע מהם בשנות הדיקטטורה האפורה, העגומה.

בקיץ 1989 יצאו צעירים למחאה בזכות הדמוקרטיה, חופש הדיבור, החירות, בשתי מעצמות דיקטטוריות, קומוניסטיות, ענקיות: בברית המועצות וגרורותיה ובסין. המשטר הסובייטי התפרק במהירות, כמעט בלא אלימות. המשטר הסיני, אחרי שבועות של היסוסים וחוסר ודאות, רמס, פיזית, בעזרת טנקים את המחאה בכיכר טיינאנמן.

ואז, סוף־סוף, באה הדמוקרטיה. בערך. רוסיה, מדינה שבה לא הייתה זכות קניין, חופש דיבור, דמוקרטיה מאז המהפכה – ובאופן מעשי מעולם לא, למרבית העם –  עברה בבת אחת לקוטב השני. טיפול בהלם. תוך כדי משבר כלכלי בלתי נתפס, התפרקות המדינה הקודמת לחמישה עשר חלקים, כאשר בסיס הצי הקריטי בים השחור, בסיס השיגורים לחלל בבאיקונור נמצאים לפתע במדינות אחרות, עצמאיות. כשרוסים שגרו במדינות שהיו חלק מברית המועצות הופכים בבת אחת מאדונים לשנואים בגלוי. כשהפנסיות נמחקות, כשגנגסטרים יורים ברחובות, כשהצבא מתבזה בצ'צ'ניה.

בתוך זמן קצר המעצמה המפחידה, שרק לפני 45 שנה הביסה את הנאצים, מאבדת את מעמדה, את עוצמתה. בתנאים כאלה שום דמוקרטיה לא יכולה להצליח.

ובכל זאת, בעייתית ככל שהייתה, והיא הייתה, למשל העימות בין הנשיא לפרלמנט שנפתר בירי טנקים על הפרלמנט, היו גם הישגים בתקופת בוריס ילצין, נשיא שליבו במקום הנכון. היה חופש דיבור. החלה תקשורת חופשית, גם אם בנוסח רוסי. החלו דיונים על ההיסטוריה, ספרים יצאו לאור, תוכניות טלוויזיה חופשיות דנו בפתיחות בעבר הבעייתי מאוד.

ימי ולדימיר השני

ההיסטוריה אינה עוסקת ב"מה היה אילו", ובכל זאת: השאלה איך קרה שקצין קג"ב לשעבר, בדרג בינוני, בלא קשרים, בלא כישורים בולטים, הפך בתוך תשע שנים בלבד לנשיא רוסיה, היא אחת המרתקות בהיסטוריה המודרנית.

אחד הדברים שהביאו את פוטין לכס בקרמלין הוא שלהי שלטון ילצין, כשרוסיה בקריסה, ובתוך שנה וחצי מוחלפים חמישה ראשי ממשלה. לו פוטין היה הראשון, השני, השלישי או הרביעי בהם, כל ההיסטוריה של המאה ה־21 הייתה שונה.

אבל הוא היה החמישי, ובעמדה המדויקת כאשר הסתיימו ימי ילצין והיה צריך נשיא חדש. וולודיה, בחור טוב, שקט, יעיל, הוא האיש, פסקו המושכים בחוטים, ובשורת מינויים הביאו אותו למשרות הבכירות.

ביום האחרון של המילניום הוחלף ילצין בפוטין – שעד לאותו רגע היה אלמוני למדי למרבית תושבי רוסיה, שלא לדבר על העולם. שמור על רוסיה, התחנן ילצין לממשיכו. והוא יעשה זאת – בדרכו.

אם צריך לשים אצבע על הנקודה שבה פוטין הגיע להחלטה שתקשורת חופשית זה יפה בתיאוריה, אבל פחות נוח לשליט הרוסי, הייתה זו טביעתה של הצוללת קורסק. אסון אנושי ואסון יחצני לנשיא, שהמשיך לשהות במעון הנופש בסוצ'י, ולא נענה להצעות המערב לסייע במאמצי החילוץ.

התקשורת, זו שטעתה לחשוב שעם ילצין מתחיל עידן דמוקרטי שעוד רגע יתייצב תחת פוטין, שידרה את המפגש של הנשיא עם המשפחות הנסערות של צוות הקורסק. הם הטיחו בו האשמות לעיני רוסיה כולה.

תאגיד התקשורת של ולדימיר גוסינסקי כבר היה על הכוונת, וכעת הצטרף אליו תאגיד התקשורת שבו שלט ברזובסקי – מיטיבו ופטרונו של פוטין לשעבר. התקשורת הוכפפה במהירות לקרמלין. נשארו איים עצמאיים, שבהדרגה גם הם הבינו מה השלטון רוצה, והתיישרו עם אומנות הצנזורה העצמית.

יש עדיין מעטים שאכן עושים תקשורת עצמאית – למשל דמיטרי מוראטוב, עורך העיתון העצמאי והביקורתי "נובאייה גאזטה", שזה עתה זכה בפרס נובל לשלום. שישה מעיתונאי העיתון נרצחו במהלך שלטונו של פוטין, אך הקרמלין בירך על זכייתו בנובל.

פרדוקס? לא. הקרמלין חשש מזכייה אפשרית בפרס של האופוזיציונר הרועש אלכסיי נבלני או של סבטלנה טיחונובסקיה, המורה שנבחרה לנשיאות בלארוס והבחירות נגזלו באלימות בידי הרודן לוקשנקו, בן בריתו של פוטין. כמובן, העובדה שיש שריד אחד לתקשורת עצמאית שנרדפת בשיטתיות הוא כביכול הוכחה לעולם שהינה, יש ברוסיה תקשורת עצמאית. יש – קומץ אמיץ. על תנאי.

תהליכי האחדה וייעול הביאו לעוד ועוד שליטה של הקרמלין על המדינה. פוטין הבהיר לאוליגרכים שלא ירדוף אותם על העבר, אבל מעתה לא יורשו עוד להתערב בפוליטיקה. ואיש לא שאל שאלות.

בעצם היו כמה ששאלו: סרגיי יושנקוב, שחקר כמה מעשי שחיתות של השלטון החדש, חוסל בלב מוסקבה ב־2003, אנה פוליטקובסקיה, העיתונאית שתיעדה את הנעשה בצ'צ'ניה, חוסלה במעלית בביתה בלב הבירה ב־7 באוקטובר 2006. שלושה שבועות אחר כך הורעל בלונדון קצין הפס"ב לשעבר שהיה לחושף שחיתויות, אלכסנדר ליטוויננקו. בוריס ברזובסקי "התאבד" לכאורה בביתו בלונדון כגולה. בוריס נמצוב, סגן ראש ממשלה לשעבר ואיש האופוזיציה הכריזמטי, נרצח ביריות צלף בכיכר האדומה. איך אמר החבר סטלין? "יש איש – יש בעיה. אין איש – …".

כדי לא לקחת צ'אנס מיותר, נקבע לקראת בחירות 2004 שמועמד לנשיאות נדרש לאסוף בתוך חודש שני מיליון חתימות, שקל מאוד לפסול. כל אסיפה שהציעה מועמד לבחירות, נדרש שיהיו בה לפחות 500 בני אדם שכל אחד מהם נדרש לאישור נוטריוני על נוכחותו ועל חתימתו – חשבו מה המשמעות למי שזוכר את ימי סטלין וברז'נייב לחתום על כך שהוא מציע לנשיאות מועמד של האופוזיציה.

ועדיין היה מישהו שלא הבין את כל הרמזים הדקים: האדם העשיר ברוסיה  מיכאיל חודורקובסקי, שביקש שהכלכלה הרוסית, שהחוק הרוסי, שהממשל הרוסי יתנהלו כמו בעולם המערבי. ששליט ידאג לרווחת העם לראשונה בתולדות המדינה, שתהיה שקיפות, שאנשים לא ייעלמו ומתנגדי משטר לא יירצחו.

הוא היה האדם היחיד שהיו לו מספיק משאבים ומספיק פופולריות לאיים על המכונה של פוטין, שבשלב זה שלטה לחלוטין. באוקטובר 2003 נעצר חודרוקובסקי. שלושת שותפיו, ובהם המו"ל של מגזין זה ליאוניד נבזלין, נמלטו בזמן לישראל. רכוש חברת הנפט שלו יוקוס נבזז בתרגיל מביך כמעט, בלי שום ניסיון להסתיר את המעשה, חלק, כך טוענים, הגיע לפוטין אישית.

הדמוקרטיה כמותג

לקראת בחירות 2008 הייתה שאלה אם פוטין ישנה את החוקה ויעמיד עצמו לבחירה שוב. שלא תהיינה אי־הבנות: מרבית העם כנראה תמך בו, והיה מצביע עבורו גם בבחירות חופשיות לחלוטין. אחרי הכל, בתקופתו פחתה האלימות, פחתה השחיתות הגלויה (השחיתות החשאית, שעליה לא מדברים, התרבתה). פוטין השיב לארצו את הגאווה הלאומית, החזיר אותה למעמד של מעצמה.

אבל פוטין הפתיע – ועשה הצרחה: דמיטרי מדבדב יהיה הנשיא, פוטין ראש ממשלה. מדוע מדבדב? אולי הסיבה החשובה מכל היא שאין לו בסיס כוח עצמאי. כל מעמדו נובע מפוטין, ואין חשש שהוא יחשוב שמידות הכס בקרמלין מתאימות לישבנו.

את התרגיל הציני הבא יש להעריך: תקופת כהונתו של הנשיא הוארכה מארבע לשש שנים, וכדי שזה לא יהיה פרסונלי נקבע שהחוק יחול מהקדנציה הבאה. וראו זה פלא, בקדנציה הבאה פוטין שב להיות נשיא – כאשר כעת הוא נבחר לשתי תקופות כהונה בנות שש שנים, 12 שנים ברצף במקום שמונה. בינתיים הוא כבר הודיע שיישאר בשלטון גם מעבר לכך.

הבחירות זויפו, שוב ושוב, כשמדי בחירות ניסיונות ההסוואה מרושלים יותר ויותר. השנה היו בחירות לפרלמנט, כאשר הפופולריות של פוטין ושל מפלגתו דועכת, והמסכה נשמטת מהדיקטטורה. מתנגדי משטר נרדפו, גלו, נעשה ניסיון כושל ומביך לחסל את נבלני, וכשחזר לרוסיה להתמודד בבית משפט נשלח לכלא, ממציאים נגדו עוד ועוד האשמות. ארגונו הנלחם בשחיתות הוכרז סוכן זר, ארגון טרור. אנשיו, מי שהיו יכולים, ברחו. החברה האזרחית ברוסיה רוסקה. אחרי שורת זיופים מתועדים, כמעט נלעגים, מפלגתו של פוטין השיגה רוב מוחלט.

נשאלת השאלה למה בעצם? מדוע העמדת הפנים? למה לא להכריז למשל על ביטול הבחירות ושפוטין נשיא לכל ימי חייו, דבר שמעשית כבר הוכרז?

ראשית, דמוקרטיה היא מותג. עמים, מדינות, אוהבים לחוש ששואלים את דעתם. וכל עוד מרבית הרוסים סבורים שפוטין או מפלגתו היו נבחרים גם בבחירות חופשיות – גם אם לא באותו רוב – הם מקבלים, ברובם, את המצב.

זאת ועוד: הרוסים משווים את מצב הדמוקרטיה ברוסיה לא בהכרח לבריטניה או לארה"ב, אלא להיסטוריה הרוסית. ופוטין אינו ברז'נייב, שלא לדבר על סטלין. הוא מקיים מסיבות עיתונאים ארוכות, עונה לשאלות – מסוננות, אבל בחלקן הן עוסקות בדברים שאכן מטרידים את הרוסי ברחוב. יש חופש גדול לאין שיעור משהיה בעבר – וזו ההשוואה שעושה הרוסי.

רבים מאוד מקבלים את ההגדרה של פוטין ושל אחרים, שלפיה רוסיה היא דמוקרטיה לא ליברלית. כלומר דמוקרטיה, אבל כזו ששמה את "העם" – אותו יצור מיתולוגי שרק המנהיג יודע לבטא כיאות – במרכז, במקום את הפרט, האזרח הבעייתי. בדמוקרטיה הזו ישנם במרכז הפטריוטיות, המשפחה, המסורת. משפחה – אבא, אמא וילדים בלבד, כמובן.

אבל מדי יום, למעשה, רוסיה הופכת רודנית יותר כלפי פנים, גחמנית יותר – ובד בבד אלימה יותר, אגרסיבית יותר, כלפי חוץ.

אין זה סוד שפוטין מבקש להחזיר את ארצו לימי התהילה. האיש פטריוט, זוכר את ברית המועצות של ילדותו, המעצמה מטילת האימה, המנצחת בתחילת המרוץ לחלל, שבנתה את פצצת המימן הגדולה בהיסטוריה, שזכתה במדליות זהב אולימפיות, שהשתרעה מהאוקיינוס השקט ללב אירופה, ששלטה בגוש הקומוניסטי. והוא נחוש להחזיר אותה לתהילתה. לעוצמתה. להשפעתה.

פוטין הוא אסטרטג, השואף להכפיף למוסקבה לפחות את מה שנקרא בפי הרוסים "רוסקי מיר", העולם הרוסי – המדינות השכנות, הקריטיות. בראשן בלארוס ואוקראינה. בלי בלארוס ואוקראינה, רוסיה היא מעצמה אסייתית. עם בלארוס ואוקראינה, היא מעצמה אירופית, בעלת דריסת רגל בים השחור, בים הבלטי, בלבה של אירופה.

לתפיסתו של פוטין, אוקראינה היא חלק מרוסיה. אין לאומיות אוקראינית, שפה אוקראינית, כנסייה אוקראינית. כלומר יש, בעיניהם, אבל בעיני רוסיה מדובר בהונאה. אוקראינה – ודאי המזרחית וחצי האי קרים, שפוטין כבש וסיפח – ובלארוס הן חלק בלתי נפרד מרוסיה, שהופרד ממנה באופן מלאכותי.

ברית הרודנים

כעת יש ברית בלתי קדושה בין רודנים. ספציפית בין פוטין ללוקשנקו, הרודן של בלארוס. האחרון תמרן בהצלחה בין האיחוד האירופי לרוסיה במשך 30 שנה. הוא הצליח להימנע מלהפוך למחוז רוסי, לשמר עצמאות. עד שכמו פוטין, אבל בפחות כישרון ופחות עוצמה, זייף את הבחירות, כלא מנהיגי אופוזיציה, התנקש באחרים, והאיחוד האירופי הטיל עליו סנקציות.

כעת נותרה לו רק משענת אחת ויחידה – הקרמלין. שירותי הביטחון של שתי המדינות משתפים פעולה ברדיפת מתנגדי משטר, מתייצבים יחד מול האיחוד האירופי, מול המערב.

כרעיון נגד לדמוקרטיה הליברלית המופשטת, פוטין מעלה רעיון רב־עוצמה שהוכיח עצמו היטב בעבר – הדת. פוטין – קצת משעשע בהתחשב בעברו כקצין קג"ב שנאבק במתנגדי משטר, שחלקם היו אנשי דת – החזיר את הדת למרכז הבמה ברוסיה. הכנסייה הפרבוסלבית חוזרת לעמדת השפעה שלא הייתה לה מאז שלטון בית רומנוב.

מי שקיווה שבתקופתו השנייה כנשיא, שהחלה בבחירות 2012, יהיה פוטין רך ומפויס יותר – טעה. ידו רק הוכבדה על מתנגדיו, שלשיטתו הם כמובן לא אופוזיציה אלא מתנגדי המשטר, בעצם בוגדים. הוא הצליח במשימתו – ביצור שלטונו. פוטין לא יפסיד בבחירות. אם שלטונו יבוא אל קיצו בטרם עת זה יהיה מבפנים, מהמעגל הקרוב.

סימני האזהרה מתרבים. מספר תושבי רוסיה פוחת והולך. הקורונה הכתה באוכלוסייה ובכלכלה: בעיקר האבטלה גואה. בעת כתיבת הדברים, יש סכנה ממשית של פלישה רוסית לאוקראינה – דבר שכמובן יגביר את הסנקציות המערביות על רוסיה. עם זאת, ייתכן מאוד שפלישה כזו, גם אם תעלה במחיר כלכלי, דווקא תחזק את מעמדו של פוטין בזכות הגאווה הלאומית.

כחלק ממאבקו במערב, וזו אולי הסכנה הגדולה כעת, פוטין מנסה לערער את הדמוקרטיות. להפיץ כאוס, לערער אמון בשיטה, להראות את מגבלות הדמוקרטיה וחסרונותיה. ברשתות החברתיות, הטרולים שלו תומכים בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, כל מי שמתנגד לדמוקרטיה הליברלית.

הוא מנסה, וגם מצליח, לערער משטרים מערביים או פרו־מערביים, בעיקר באזורים שהוא מחשיב כחלק מאזורי החיץ הנחוצים לרוסיה או כמובן שטחים שבהם שלטה.

פוטין, ועוד יותר ממנו שי ג'ינפינג הסיני וגם ואחרים, מציבים אתגר לא פשוט לדמוקרטיה הליברלית: הם לא רודנים נלעגים או כושלים. הם מצליחים לא רק כרודנים, אלא גם כמנהיגים. מצבה של רוסיה בשלטונו של פוטין ודאי לא פחות טוב משהיה תחת ילצין. בשורה התחתונה, בני אדם יעדיפו תמיד ביטחון תזונתי ואישי בדיקטטורה חלקית, על פני חוסר ביטחון טוטלי וייאוש בדמוקרטיה אנרכית. בתפר הזה פוטין הצליח וממשיך להצליח.

ועדיין: רעיון הדמוקרטיה הוא רב־עוצמה, וכך גם הכמיהה אליה. ראינו זאת ב־1989 באירופה ובכיכר טיינאנמן, ב־2011 בכיכר תחריר. נכון, היישום אכזב. הוא מאכזב תמיד, יחסית לציפיות, מאביב העמים ועד היום. אבל יש סיבה מדוע רוסיה משקיעה משאבי עתק בניסיון לחולל כאוס במערב, לערער את אמון האזרחים במוסדות הדמוקרטיים. פוטין יודע את עוצמת הרעיון הדמוקרטי, הוא יודע שאזרחי רוסיה, בלארוס, אוקראינה רוצים דמוקרטיה, אף אם בהגדרות שונות.

קצין הקג"ב לשעבר זוכר שרעיונות של חופש ודמוקרטיה שהופצו בידי דיסידנטים מעטים עד חמלה, בידי כמה סופרים ומשוררים, הפילו את ברית המועצות האדירה, וזה מפחיד אותו. בצדק.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook