"בואו לאכול איתי" בעונתה השביעית בכאן 11 ממשיכה להיות בבואה לחברה הישראלית. בכל פרק נאסף אנסמבל של חמישה אנשים (כישורי בישול הם לא תנאי מספיק או הכרחי להשתתפות), שמלוהקים כדי לגלם טיפוס סוציולוגי אידיאלי מסוים. שמאלנים, טבעונים, מתנחלים, חרדים, פוליאמוריים, עשירים, עניים – וכל שילוב אפשרי של זהויות שונות. לא כולן קלות לעיכול, אבל העונה האחרונה זימנה לנו דמות קשה במיוחד לצפייה – יעל בן חביב.
יעל שמזדהה כ-"פעילה חברתית" (לא ברור באיזה תחום) והייתה בשירות המבחן לפני שיצאה בפנסיה, היא הטיפוס האידיאלי הקשה ביותר: אישה מבוגרת בגיל פנסיה, ללא מחסום לפה, נטייה קשה לצדקנות, מוסרנות חסרת מודעות וצרות אופקים, כשכל זה מתובל בהמון בורות ודעות קדומות חסרות בסיס. היא הדודה שאתה מקווה לא לשבת לידה בארוחת החג, כי אתה יודע שכל דבר שנתפס בעיניה כחורג מהנורמה (שלה) במעט – הוא חטא ומושא לנזיפה ארוכה מצידה. בשביל יעל יש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים – ובצירוף מקרים קוסמי שאינו נראה שמעורר בה תמיהה כלל – זו הדרך שלה.
סערה זוטא התעוררה כשיעל, לאחר שהבהירה כי יש לה "חברים גיי" (האם יש לה? או שמדובר באדם גיי אותו פגשה בעבר?), פצחה במופע של הומופוביה חסרת בושה. "אני שמרנית, אני לא יכולה לסבול שיש גיי ויש לסבית", "אני חושבת שלסבית זה מגעיל", ו-"גייז זה דוחה אותי". לאחר ששאר המשתתפים התעמתו איתה היא זעקה אל השמיים ש"זכותי לחשוב שזה מגעיל".
שאר המתמודדים מצאו את עצמם בבעיה. הרי הם רוצים לחשוב על עצמם כליברלים בדרגות שונות, אם זו זכותה – אז מי אנחנו שנבקר אותה? ואיך נצדיק סתימת פיות, בזמן שאנחנו בעד חופש הביטוי?
קשה להאשים אותם על תגובתם הרפה. הספרה הציבורית שלנו מאפשרת ביטויים פוגעניים ומסוכנים הרבה יותר. פוליטיקאים מימין מרשים לעצמם להתבטא באופן פוגעני כלפי ערבים, להט"בים, שמאלנים ונשים. כלי התקשורת לא משתיקים או מעמידים אותם במקום, כי בשם הניטרליות השגויה הם לא רוצים לפגוע במצביעיהם. הרי זו זכותם לחשוב כך ולהצביע בהתאם. אך זו בדיוק הגישה שמכשירה את העמדות האלו בעיניי הציבור. נשאלת השאלה, כיצד נוכל לשוב ולכונן מוסר חברתי שיאפשר לנו להתמודד עם סוגי ביטוי ראויים לגנאי?
אפשרות אחת היא לפעול כדי לשנות את הנורמות החברתיות שמכשירות ביטויים כאלו.
מחקרים פורצי דרך בשנים האחרונות הדגימו שהדרך היעילה ביותר לעקור נורמות חברתיות פסולות, היא דרך שינוי הציפיות החברתיות ההדדיות. כלומר: כדי לשנות את הנורמה שלפיה מותר לשחרר אמירות גזעניות ללא השלכות, גזענים צריכים להבין שאמירות גזעניות יזכו אותם בגינוי, כי מצופה מהם, ומאחרים, להתנהג אחרת.
כשה-"יעל" של העולם אומרים דברים מחרידים אין לתת להם להתגונן מאחורי שיח הזכויות. יש לבייש אותם על העמדות שהם מחזיקים ומבטאים כדי לעקור אותן ממקומם. אך זהו פתרון שמתמקד רק בנורמות קונקרטיות ולא בגורם הסיבתי לפריחתן – קריסת תפיסת הטוב הליברלית והשיח המוסרי שהיא כוננה. לכן, בד בבד עלינו לעמוד על כך שהשימוש של יעל בשיח הזכויות – עושה עוול לשיח הזכויות ולמוסר בחברה ליברלית.
בטור שכתבתי על פרדוקס הסבלנות החדש בגיליון אפריל של ליברל, ציינתי כי אחת הבעיות הגדולות עבור הליברליזם בימינו הוא ריסוק עמדות מוסריות והפיכתן להעדפות צרכניות. לי יש העדפה א', לך יש העדפה ב', אין כל דרך להכריע בין ההעדפות, ולכן אני לא יכול לבקר את ההעדפות שלך. השתרשות התפיסה הזאת היא אסון לכל שיח מוסרי מכיוון שהיא מעקרת את הרכיב החשוב ביותר שנדרש למוסר החברתי שלנו: רכיב הביקורת.
מוסר הוא לא עניין של מימוש עצמי סובייקטיבי. הוא בדיוק לא האמת הפנימית שלנו, שאנו רשאים לעצב כרצוננו. הוא לא העדפה שיש לנו. מוסר הוא מוסד חברתי במהותו, ולכן להחזיק בעמדה מוסרית מסוימת (או לא להחזיק בה) – חושף אותנו לביקורת. כשאדם מאמץ עמדה מוסרית מסוימת חלה עליו גם אחריות עליה. הוא לא יכול לרקוע ברגליו ולהכריז כי הוא שונא גייז ובכך ייגמר הסיפור. הכרזה כזו צריכה לעמוד במבחן חברתי: עליו לתת טעמים שמצדיקים שנאה קטגורית זו, ואם ייכשל במבחן – הוא יהפוך לראוי לגנאי. זה בדיוק ההבדל, אגב, בין עמדה מוסרית שטומנת בחובה טענה על האופן שבו אחנו ואחרים צריכים לנהוג, לבין שיפוטי טעם שהם סובייקטיביים גרידא. לשנוא גייז זה פשוט לא אותו דבר כמו לשנוא תרד.
זה נכון שאין לנו שליטה על התחושות שלנו. אני לא בוחר מה מגעיל או מכעיס אותי, זה פשוט קורה לי. בדיוק בגלל זה גם אין עונשין על מחשבות בלבד. אבל יעל לא רק נגעלת. חשוב לה לציין זאת בפני רבים ולדרוש מאחרים לכבד את התחושה שלה. זה בדיוק הרגע שבו מחשבה הופכת למעשה-דיבור (speech act), לפעולה במרחב הציבורי הכפופה לביקורת חברתית. זה בדיוק ההבדל בין לחשוב רעות על מישהו, לבין לאחל לו את אותן רעות בפניו.
במובן הבסיסי יעל צודקת. יש לה זכות להיגעל, כפי שיש לה הזכות לחוש ולחשוב מה שהיא רוצה מבלי שיכפו עליה אחרת. אך קיומה של זכות לא גוזר חסינות מביקורת.
בואו ניקח אנלוגיה לחופש הביטוי. חופש הביטוי שלי גם כולל ביטויים פוגעניים. אני יכול לבוא לחבר ולהטיח בו עלבונות. אבל זה לא נותן לי חסינות מהביקורת שלו כתגובה לדברים שלי. בוודאי שאיני יכול לעמוד מולו ולומר לו שחופש הביטוי מקנה לי זכות לומר לו מה שאני רוצה ללא השלכות. הזכות לעשות דבר מה, לא מקנה חסינות מההשלכות שלו, ועצם קיומו של חופש הביטוי לא גורר כי ביטוי מסוים ראוי שיבוטא.
הדבר נכון בגזרה שווה לכל הזכויות שלנו: יש לכבד את היכולת שלנו לממש אותם (ככל שאנו לא פוגעים באחרים), אך הזכות לא מקנה לנו צ'ק פתוח לממש אותה כאוות נפשנו וללא כל השלכות.
אך בחברה שבה התפיסות המוסריות שלנו התדלדלו לכדי העדפות צרכניות שכולן כביכול שוות וראויות באותה מידה, בוודאי שיעל תרשה לעצמה לומר דברים פוגעניים ולהתגונן מביקורת בטענת זכות. בחברה שבה יש מוסר שריר, שאר המשתתפים היו עונים ליעל שזו אכן זכותה לחשוב כך, אך זכותם, ואף חובתם, לגנות אותה על שאמרה כך.
נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון "מולד" ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב
