בקיצור: את שורשי האלימות והברבריות של החיילים הרוסים במלחמה באוקראינה כיום, ניתן למצוא ביחסם של חיילי האימפריה הרוסית ליהודים סביב מלחמת העולם הראשונה. כמו אז, בתהליך שיש לו רציונל צבאי, גם היום מסומנים האזרחים האוקראינים כבוגדים, והחיילים מרשים לעצמם לנהוג בהם בפראות, כשהתקשורת הצבאית משתפת פעולה.
״לאחר שעזב הצבא הרוסי את העיר, רשמו הרופאים ׳17 שברים בגולגולת, 18 שברים בגפיים, 4 לשונות כרותות, מקרה אחד של אוזניים כרותות ו־7 גופות מרוטשות׳״, נכתב בדיווח שנראה כאילו הוא סיכום של חדשות אמש באוקראינה. בפועל, אני מצטט כאן ממסמך המתאר את תוצאותיו של הפוגרום שביצע הצבא הרוסי בגליציה, בנובי־סמביר (היום העיר סמביר, אזור לבוב באוקראינה) בספטמבר 1914.
המלחמה האכזרית של רוסיה באוקראינה זעזעה את העולם, והיא מלוּוה בפשעים מפלצתיים נגד האוכלוסייה האזרחית: רציחות, אונס ומעשי שוד וביזה שבוצעו על ידי חיילים וקצינים רוסים. יש להניח שחלק מהפשעים הללו הם תולדה של פקודות שניתנו על ידי הפיקוד, בעוד שאחרים הם תוצאה של התנהגות חסרת מעצורים של חיילים רוסים, שאינם מחויבים בשום משמעת או מוסר.
וראו זה פלא, כולם שואלים את אותן שאלות: כיצד הזוועות הללו נגד אזרחים אפשריות באירופה במאה ה־21? איך ולמה צבא מודרני של מדינה מתורבתת יכול להתנהג כך?
את התשובות לשאלות הללו ניתן למצוא אולי בהיסטוריה של היחסים בין הצבא הרוסי לאוכלוסייה היהודית במלחמת העולם הראשונה. גם האוכלוסייה האזרחית של אוקראינה כיום וגם היהודים אז, הפכו למושא רדיפות, הוצאות להורג, קורבנות של גירושים המוניים, פוגרומים ושוד.
אנשי הפרא
כדי לתאר את הזוועות שהתרחשו בעיירות היהודיות של קו החזית, אתן שני תיאורים של האירועים שהתרחשו בקרב יהודים בשטח האימפריה הרוסית. הרב נ"ל טברסקי מקופשיוניצה (כיום פולין), מתאר כיצד הקוזקים שנכנסו לעיירה בספטמבר 1914 אנסו ושדדו יהודים. קצין התותחנים אמר לרב, שהתותחנים עצמם לא יעשו שום דבר רע ליהודים, אבל הקוזקים היו "אנשי פרא, ערבות". הקצין הקוזק ענה לבקשה לעצור את השוד: "תאמין לי, אדוני הרב, שאנו עצמנו מפחדים מהם…" אותו קצין, ביחד עם הקוזקים, הוא ששדד מאוחר יותר את ביתו של הרב.
בעיירה בלוורז'ישקי (כיום בלבירישקיס, ליטא), ב־30 באפריל 1915, דרש מהיהודים קצין יחידת הפרשים של השומרים, האליטה הצבאית של הצבא הרוסי, להביא לו זונות. אלה השיבו ש״העיירה קטנה מדי ואין זונות״. או־אז, החל הקצין לא רק לרדוף אחרי הנשים, אלא גם הכה באכזריות את אביה של יהודייה שברחה ממנו. אחר כך הצטוו היהודים להביא עימם חזיר לכל בית יהודי. למחרת נאספו כל הגברים היהודים בשוק ובפקודה טאטאו אותו במטאטאים. לאחר מכן הם נאלצו לשיר שירים יהודיים. היהודים החלו לשיר את תפילת כל נדרי ולבכות. "שלא תעזו לזייף, תשירו שמח!" קראו להם, בזמן שהיהודים הזקנים נאלצו לרקוד.
למחרת נאלצו היהודים להביא שוטים, שבאמצעותם הלקו אותם הרוסים, הכריחו אותם להטיל שתן על עמודים והם גורשו כשהם עומדים בשורות. כשהגדוד קיבל פקודה לצעוד, הבריונות פסקה מייד.
בארכיון נשמרו מאות תיאורים מקאבריים מסוג זה, המכילים אינסוף סיפורים על ביזה, התעללות פיזית ומינית, הוצאות להורג והשפלת יהודים.
כשחוקרים את חומרי הארכיון הללו עולה מייד השאלה, מהיכן שואב הצבא הרוסי את השנאה הזו, את הנכונות להשפיל ולרדוף? התשובה הפשוטה ביותר היא אנטישמיות, אולם לדעתי היא אינה מסבירה די. הסיבות לעוינות של הצבא הרוסי כלפי היהודים הרבה יותר עמוקות ומורכבות מאשר דעות קדומות וסטריאוטיפים אנטישמיים.
ראשית, יש להבין שלאלימות האנטי־יהודית במלחמת העולם הראשונה, בדיוק כמו לאלימות נגד האוכלוסייה האזרחית כיום באוקראינה, יש יסודות רציונליים לחלוטין מנקודת המבט של דרך המלחמה המקובלת אז.
הטקטיקות של אכזריות הפגנתית וטרור נגד האוכלוסייה האזרחית כדרך לנצח במלחמה, או לפחות לספק עורף פחות מאיים לצבא הכובש, משמשות כבר מאות רבות של שנים. "הטרור יכול לשמש אזהרה לעמים שנכבשו, וערובה שהפולשים לא יצטרכו לנקוט באכזריות גדולה עוד יותר, במקרה של פעולות עוינות לצבא הכובש", כתב אחד הגנרלים הרוסים במלחמת העולם הראשונה, ולדימיר גורקו.
כפי שמציינים החוקרים, הטקטיקות של אלימות הפגנתיות שכזו נוסו על ידי האירופים במאה ה־19 במלחמות קולוניאליות, ולאחר מכן הועברו לאירופה. כאן, שוב, נראות הקבלות להיום: טקטיקת האלימות במלחמה באוקראינה נבחנה על ידי הצבא הרוסי במלחמות בצ'צ'ניה ובסוריה. מאחורי ההתמקדות באוכלוסייה האזרחית, עומד הרעיון של נאמנות האוכלוסייה הנכבשת כמשאב החשוב ביותר שעל הצבא להבטיח לעצמו, גם בכוח במידת הצורך.
מטרות כאלה היו מוצדקות על פי המחקרים הצבאיים במאה ה־19 והיו משותפות לכל צבאות מלחמת העולם הראשונה. אולם כשמדובר ביהודים, הצבא הרוסי, הן באזורים הכבושים והן בשטחו, חרג בהרבה מהמלצות ״ספרי הלימוד״ הצבאיים של התקופה: נראה כי האימפריה הרוסית הכריזה מלחמה של ממש על היהודים.
״פיצוי״ לחיילים
ב״דוקטור ז'יוואגו״, הרומן שכתב בוריס פסטרנק, מתוארת הסצנה הבאה, שבמסגרתה הדמויות השונות צופות בקוזקים מסיעים קהל של יהודים, המגורשים לעורף. לאחר מכן מופיעה הערה על חוסר־הפטריוטיות של היהודים כלפי רוסיה. "ומהיכן זה נובע כאשר הם נהנים מכל זכויות האויב, ואנחנו נתונים רק לרדיפות?" נשאלת השאלה.
אותו רעיון הובע על ידי נציגי השלטונות הרוסיים: אם היהודים החיים באימפריה הרוסית היו מושא לאמצעי דיכוי והגבלות קשות, הרי שבמהלך המלחמה הם הפכו באופן טבעי לאויבים. העובדה שלאוכלוסייה היהודית לא היה כוח צבאי משלה, לא הפכה אותם לאויב פחות מסוכן, שכן בשל אוריינותם ומשקלם הכלכלי, היו יכולים היהודים להסב כביכול נזק כבד לצבא הרוסי.
על כן, בהתבסס על החשיבה הצבאית הרציונלית של תחילת המאה ה־20 וההנחה הרציונלית לכאורה כי לא ייתכן שהיהודים ירצו שרוסיה תנצח, הכריז הצבא הרוסי הכריז באופן מודע למדי שהיהודים הם אויביו. ברצונו "לנטרל" את האוכלוסייה היהודית, ניסה הצבא הרוסי לזכות בנאמנות של היהודים מתוך חשש של אלה מפני ענישה, או לנקות לחלוטין את כל קו החזית מיהודים.
מכאן הגיעה לקיחת בני ערובה המונית בקרב נתינים רוסים ממוצא יהודי, וגירושים המוניים. הגדול שבהם היה פינוי של 190,000 יהודים מהמחוזות הבלטיים במאי 1915.
כל האמור לעיל מסביר את העוינות של הפיקוד והשלטון הרוסי כלפי היהודים, אולם הוא עדיין משאיר את השאלה: מדוע חיילים רגילים וקצינים זוטרים מתנהגים באכזריות כה רבה כלפי יהודים?
התשובה נמצאת לדעתי בתחום הפסיכולוגיה. כפי שאנו יודעים ממכתבים ויומנים שונים, החיילים הרוסים עצמם הרגישו כקורבנות המלחמה, נבגדים ומוקפים באויבים. הם חיו בפחד מתמיד, לעיתים קרובות הם לא אכלו כראוי, לא חומשו כנדרש וגם לא קיבלו את הבגדים הנדרשים.
היסטוריונים מכנים אותם "מנודים בכפייה", בעודם חמושים ותוקפנים. מישהו צריך היה לשלם על צרותיו ועלבונותיו של החייל, שהיה צריך לנקום את סבלו. יהודים, זרים ומקומיים, אויבים מוצהרים למראית עין, הפכו למושא ה"אידיאלי" לנקמה.
מכתב מהחזית של החייל מקסים צ'פורני, שנשלח ב־8 בדצמבר 1914, מעביר היטב את הלך הרוח הזה: "היהודים הארורים שלנו מעבירים הכול, כמו חיילינו, איפה הם עומדים ולאן הם נעים… ועכשיו אנחנו שודדים את כל היהודים, אנחנו שוברים אותם, כמו שצריך, כי הם רוצים לרמות בכל מקום".
גם המניעים הכלכליים לאלימות האנטי־יהודית מוסברים היטב: עבור חיילים וקוזקים נראו סוחרים יהודים כאנשים עשירים, ושוד רכוש יהודי היה פיצוי ראוי על שירות צבאי קשה ומחריד.
סימון ה״בוגדים״
עד מאי 1915, התפתחה המלחמה של הצבא הרוסי באופן מוצלח למדי, וזה נראה כמעט בלתי מנוצח. במצב שכזה, תשומת הלב ליחס הכוחות ליהודים, דהיינו לביזה ולאלימות, נראתה חסרת משמעות, והמפקדים והחיילים פעלו על פי האמרה: "מלחמה תמחק הכול".
לאחר מכן החלו תבוסות כבדות ונסיגה של הצבא הרוסי משטחים עצומים. אחד ההסברים המומצאים למצבו הקשה של הצבא הרוסי היה כמובן "בגידה", והיהודים התאימו מאוד לתפקיד הבוגדים והשעירים לעזאזל האחראים לתבוסות. סיפורים על כך שהיהודים הובילו חיילים גרמנים מאחורי הקווים הרוסים, או החביאו את הגרמנים במרתפי בתיהם כדי שיוכלו "לדקור בגב", הופצו בהרחבה. הם פורסמו בעיתונות הצבאית הרשמית והשפיעו כמובן על יחסם של החיילים הרוסים לאוכלוסייה היהודית.
גם העיתונות הצבאית עשתה רבות כדי לתת לגיטימציה לאלימות נגד יהודים ולעשות דה־הומניזציה שלהם כאויבים. הנה, למשל, סצנה מתוך מאמר סאטירי בכתב העת הצבאי "צופית" לשנת 1915: "יהודי קטן, זריז, כמו דרור כועס, צעק, קילל, טיפס באגרופיו על קוזק גבוה ואפילו… החליט להוציא אותו בכוח מהחנות… המריבה לא נמשכה זמן רב: היהודי הטיח את ראשו של הקוזאק… שהתגלגל מתחת לדלפק״.
מקריאת מאמרים כאלה בכתב עת רשמי, הגיעו ודאי חיילים וקצינים רוסים למסקנה שזוהי עמדתו הרשמית של הצבא, ושכל אלימות נגד היהודים תיוותר ללא ענישה.
חוסר השליטה וההסכמה שבשתיקה מצד הפיקוד לאלימות נגד היהודים, מילאו תפקיד מרכזי ביחסם של הכוחות לאוכלוסייה היהודית. הרשו לי לתת לכם דוגמה אחת: בנובמבר 1914, בעיר ירוסלב (גליציה המערבית, כיום פולין), ערכו כוחות רוסים פוגרום נורא. מתשע בערב עד חמש בבוקר למחרת, הקוזקים והחיילים שדדו, אנסו והרגו. נשים נגררו מבתיהן ונאנסו ישירות ברחובות. אשת עורך דינו של זלצנברג נאנסה ונרצחה. בבוקר היו בעיר 250 הרוגים ו־189 פצועים קשה, 70% מהם היו יהודים, השאר פולנים מקומיים.
באותה תקופה בדיוק שכן בעיר מפקדת הארמייה השלישית, בפיקודו של הקצין הבולגרי רדקו דמיטרייב. המטה שכן בבית העירייה במרכז ירוסלב, והמפקדים לא יכלו שלא לדעת על הפוגרום המזעזע שהתרחש בעיר קטנה עם אוכלוסייה של כ־20 אלף תושבים.
די מובן שגם במקרה זה וגם במקרים אחרים, למפקדים רמי מעלה היה נוח לעצום עיניים מול האלימות כנגד היהודים, מצד הכוחות שעליהם פיקדו.
כמובן, לא רק יהודים סומנו כאויבים והפכו לקורבנות של חיילים רוסים. בפרוסיה המזרחית, במהלך השבועות הספורים של הכיבוש הרוסי באוגוסט 1914, נרשמו 1,500 הוצאות להורג של אזרחים גרמנים ו־300 מקרי אונס.
כך ניתן לזהות קודים תרבותיים מסוימים: במצב של מגע עם קבוצות מסוימות באוכלוסייה, כל הצבא, ממפקדים ועד אחרון החיילים, ידעו שהם יכולים להרשות לעצמם לעשות הכול. עבור הקוזקים השוד היה חלק בלתי נפרד מתרבות המלחמה המסורתית, והאלימות ההפגנתית שלהם נגד היהודים הייתה כלי להתעשרות. גם האלימות המינית מילאה תפקיד כמכשיר להפגנת עליונות ונקמה, והשפילה באופן סמלי אויבים, במקרה זה, יהודים וגרמנים.
מאז ועד היום
נחזור לחדשות היום מאוקראינה, ונראה כיצד סוג ההתנהגות שתיארתי בא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית.
בדיוק כמו לפני 110 שנה, כשהצבא הרוסי הכריז "מלחמה" על היהודים, חיילים רוסים היום נלחמים לא רק עם אוקראינה, אלא גם עם אוקראינים. במאמץ לקטוע כל התנגדות אפשרית בעורף הכבוש, חיילים רוסים פועלים על פי הדפוסים של לפני מאה שנה ונעזרים בדיכוי המוני; מעצרים מונעים, עינויים וחטיפות הם דבר שבשגרה בשטחים הכבושים.
למעשה, ההבחנה בין האוכלוסייה ה"אזרחית" לצבאית מטושטשת, כל המטרות נחשבות לגיטימיות, עצם קיומם של האוקראינים עובר דה־לגיטימציה, והם עצמם עוברים דה־הומניזציה. כמו במקרה של היהודים במלחמת העולם הראשונה, מלחמה כזו עם אוכלוסייה עצומה היא קלת דעת מבחינה אסטרטגית ולא מתוכננת: הנזק הפוליטי והבינלאומי העצום ממנה עולה בהרבה על ה"תועלת" האפשרית, והתגייסות דעת הקהל הבינלאומית נגד רוסיה הולכת וגוברת בחדות, על רקע הטרור המאורגן הממלכתי הזה.
במקביל, גורמת המלחמה באוכלוסייה האזרחית נזק עצום לצבא הרוסי עצמו: היא מובילה לכאוס בעורף, הורסת משמעת ופוגעת בחריפות במוכנות הלחימה. ממש כמו במלחמת העולם הראשונה, אנו רואים כיום שילוב של חישובי מטה רציונליים מחד גיסא ודפוסי התנהגות ארכאיים מאידך גיסא.
במודלים אלה, מלחמה נתפסת כאמצעי להרוויח, וכל אזרח שמוצא את עצמו ליד חיילים נחשב לטרף הוגן ומושא לכל אלימות, לרבות מינית. השילוב הזה של מודרניות וברבריות, רצון רציונלי להפחיד אוכלוסייה סוררת עם הרצון המובנה של תרבויות מסוימות לבזוז בכל הזדמנות ולפרוק את תסכוליהם על אנשים חסרי הגנה, משאיר את הצבא הרוסי כפי שהוא, מאז מלחמת העולם הראשונה.
ב־1917, רוסיה האימפריאלית לא יכלה לשאת את חומרת המלחמה, והתמוטטה למהפכה ולשנים של סכסוכים אזרחיים עקובים מדם. אולי מדינה נחשלת מבחינה תרבותית וחברתית, ומבחינות רבות רוסיה היא כזו, יכולה לנהל מלחמה מודרנית רק בדרך המתוארת במאמר זה, כלומר בשוד והרג של אנשים חסרי הגנה?
האם המלחמה הזו תסתיים עבור רוסיה באותו אופן כמו המלחמה שלפני מאה שנה? זאת נגלה, אני מקווה, בקרוב.
