בקיצור: העיסוק התקשורתי המוגבר בזומרים במדינות המערב שמוחים נגד ישראל ומדברים שטויות מהטיקטוק, מאפשר לנו לעצום עיניים ולהימנע מדיון במעשי המתנחלים בגיבוי צה״ל בשטחים. לא פחות מכך, נראה כי מה שמפריע לנו בצעירים הללו – הבורות, בחירת הצד האוטומטית ואימוץ המסרים על בסיס השתייכות – נכון גם לרבים מאיתנו.
בין שלל הדיונים על טבח ה־7 באוקטובר, המלחמה בעזה והדיונים על שחרור החטופים, התגנב לו לכותרות נושא שמעסיק רבים מאוד – במיוחד בשל המלחמה: דור ה־Z השוכן בטיקטוק, ומחזיק בעמדות הזויות בנוגע לסכסוך.
רבות כבר דובר על הזילניאלים ועמדותיהם הפוליטיות, ועל פי עיתונאים מסוימים בעיתונים, נראה כאילו השמאל העולמי ונציגיו הצעירים הם נושא חשוב כמעט כמו החמאס. המאמרים והכתבות מתרכזים בבורות ובמחשבה שהכול סובב סביבם –דברים המתבטאים בְּסרטונים משתפכים על המצב, במחשבות הפשטניות על כך שהקורבן הפלסטיני תמיד צודק – ובכך שהתפיסה הפוליטית שלהם היא מעין אקססורי אופנתי וסמל למעמד חברתי וקבוצת השתייכות, יותר מאשר עמדה סדורה.
את שיאה של התופעה ניתן לראות בסרטונים בהם זומרים מספרים על קריאת ה״מכתב לאמריקה״ של אוסאמה בן לאדן, ששכנע אותם בצדקת דרכו וגרם להם להבין כמה מעט לימדו אותם.
המכתב המדובר הוא פרופגנדה אנטישמית עם תיבול אנטי־קולוניאליסטי וגלובליסטי שמאפשר לבלוע את שנאת המערב. נערה אחת סיפרה שהיא אובססיבית לתיאוריות קונספירציה ושהמכתב של בן לאדן מבסס לה את מה שהיא במילא ידעה: ה־9.11 הוא עבודה פנימית.
סקרי דעת קהל בארה"ב מראים שהתחושה שהדור הצעיר מתנגד לישראל מבוססת במידת־מה: ישנו הבדל תהומי בין עמדות דמוקרטים מבוגרים לדמוקרטים צעירים ביחס לתמיכה בישראל. ביטוי לכך ניתן לראות בפערים בין עמדת נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שמעניק לישראל תמיכה חסרת תקדים וחופש פעולה נרחב ברצועה, לבין העמדות של יועציו הצעירים ושל חברות הקונגרס שמכונות ה־Squad, ביניהן אלכסנדריה אוקסיו קורטז.
אם כן, ניתן להגיד שמדובר בתופעה חשובה שעלולה להשפיע על עתידה של ישראל ועל גורל הסיוע הצבאי האמריקאי, או על התנאים שמוצבים לישראל תמורתו, אך כלל לא ברור שהדיון עוסק בסוגיות אלה.
אלוהי הרייטינג
אבקש להציע שתי סיבות לכמות הקשב המשמעותית שמופנית לאותם צעירים, ועל נקודת עיוורון של החברה הישראלית בדיון זה.
ראשית, תקשורת המובילה שיח ציבורי מחפשת את היוצא דופן, את המוזר. המערכון של ארץ נהדרת שעסק באותם זומרים קווירים, חיקה את האנשים עם השיער הסגול, העגילים בכל מקום והתלבושות המוזרות. הם נראים גרוטסקיים, שונים מהמיינסטרים המוכר לנו, ולכן נחמד להתעסק בהם. גם הנושאים המדוברים כמו תמיכה בבן לאדן הם סקסיים ומושכים. לא אפתיע אף אחד אם אטען שבסופו של דבר מדובר ברייטינג ויכולת למשוך קשב.
הרבה יותר קשה לבנות אייטם או לכתוב כתבה, בטח בזמן מלחמה, כשמנסים להבין ולא רק להגחיך. כך, למשל, ניתן לשאול האם יש לישראל אחריות על הצד שבוחרים אותם הזומרים? מדובר בדור שגדל במציאות שבה נתניהו הוא ראש הממשלה היחידי, ישראל לא מנהלת מו"מ מדיני והכיבוש, אלימות המתנחלים והסבבים בעזה הם המציאות היחידה. האם ייתכן שעל אף בורותם של הזומרים יש סיבה שהם רואים את ישראל באופן שונה מהוריהם?
מעבר לכך, האם ישראלים יודעים יותר מהם על סכסוכים אחרים שבהם יש להם עמדות? למשל במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, בה ברור לכל צעיר ליברל ישראלי באיזה צד הוא – האם ישנו ניסיון להתעמק בגורמים לסכסוך, או שגם אנחנו בוחרים את הצדדים שלנו לפי הגותם של אנשי תרבות שאנחנו אוהבים, או כתוצאה מהזדהות תרבותית־כללית.
שנית, אטען כי מדובר בנושא שהרבה יותר קל להתעסק בו מאשר בנושאים חשובים באמת, שמשפיעים על המציאות שלנו כאן ועכשיו. קל יותר לדבר על זומרית שמדברת על בן לאדן, מאשר על המצב ההומניטרי ברצועה ומה ישראל צריכה לעשות ביום שאחרי. קל לדבר על הטיקטוק ולגלול בין סרטונים, מאשר להבין מה הן מטרות המבצע והאם אנחנו מתקרבים לעמוד בהן.
קל הרבה יותר לדבר על דיסקורס חיצוני אלינו, שחלקו הגדול אכן נגוע באנטישמיות, מאשר לדבר על האחריות שלנו לנעשה בגדה, על התדמית הציבורית של ישראל ועל השאלה האם אנחנו מוכנים לשלם את המחירים הגבוהים ששילמנו למען המשך מדיניות ההתנחלות.
הזומרים הצבעוניים והטיפשים הם הסחת דעת מעולה מכך שלרובנו אין מושג לאן כל זה הולך, ואנו מעדיפים להשאיר את הדיונים האלה לאנשים אחרים. זה יותר מדי, גם עבור עיתונאים ופרשנים.
קמפיינים עדריים
ויש עוד נקודה: נראה שישראלים לא מסוגלים אפילו לדמיין, שמה שמפריע להם בזומרים – הבורות, בחירת הצד האוטומטית ואימוץ המסרים על בסיס ההשתייכות – נכון גם לגבי רבים מהם.
כמובן, ניתן לא להיות בור בנוגע למה שקורה בגדה המערבית, למשל טיהור אתני שבמסגרתו מתנחלים בגיבוי הצבא גירשו מעל 15 קהילות וכפרים מאז ה-7.10 – ועדיין לתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולחשוב שאין שום הצדקה, היסטורית או מוסרית לטבח הנורא שביצע החמאס.
עם זאת, קשה להכחיש שישראלים בשנים האחרונות וגם כיום, בורים באופן קיצוני בנוגע למדיניות ישראל בשטחים ובטח בנוגע למצב בעזה. זה נכון לפני המלחמה ונכון גם במהלכה, כאשר כל תזכורת בנוגע למספר החפים מפשע שנהרגו בעזה או לגבי המשבר ההומניטארי וההרס המתחולל בה נחשבים כבגידה. אם כך הדבר, גם העמדה הישראלית הממוצעת מבוססת על בורות.
נוסף על כך, רעיון ההסברה מבוסס כולו על דחיפת עמדות ומסרים שיסייעו לצד שלי, פעמים רבות באופן ויראלי וללא כל קשר לאמת, ובוודאי שללא כל בדיקה. קמפייני ההסברה ברשתות החברתיות הם עדריים בהגדרתם, ובלי שישראלים יתגייסו אליהם ללא ביקורת וערעור – אין דרך לגרום להם לעבוד.
גם הטענה שצעירים בחו"ל תומכים בפלסטינים רק מכיוון שהם הקורבן, יכולה להשתקף כתמונת מראה, שהרי הטענה שישראל רשאית לעשות ככל העולה על רוחה בשל הטבח שביצע חמאס, יושבת בבסיסה על אותו עקרון.
זאת ועוד: בשנים האחרונות, קמפיינים של ימין קיצוני וסרטונים חסרי תכלית של מנהיגים פופוליסטים מתפשטים בטיקטוק הישראלי כמו אש בשדה קוצים ומהווים חלק מהותי מהקמפיין של בן גביר (להלן: שר הטיקטוק) ודומיו.
עלינו להיישיר מבט לתופעה הזו גם כאשר היא נמצאת בצד שלנו: הרשתות החברתיות, והטיקטוק בפרט, מייצרות תיבת תהודה שמעודדת בורות, הופכת עמדות פוליטיות לסמל סטטוס ומעודדת פסקנות ועמדות קיצוניות.
כדאי לנסות להבין את התופעה הקרובה אלינו, שאולי יש לנו דרך להתמודד איתה ולמנוע התפשטות של פופוליזם כאן, במקום להשקיע משאבים בילדים שהשפעתם עלינו כרגע קרובה לאפס.
