fbpx

לימודים בצל הקורונה | למא ג'לג'ולי

כמעט את כל תקופת התיכון שלה, העבירה למא ג׳לג׳ולי בהתמודדות עם הסגרים, עם הקשיים הלימודיים ועם האתגרים סביב. במבט לאחור, היא כותבת על הפערים החברתיים שהתגלו, על הדרת הצעירים מקבלת ההחלטות ומסכמת שנתיים מדכדכות עם מעט אופטימיות

0

קוראים לי למא. בחודש ינואר האחרון חגגתי 18, כתלמידת י"ב בבית ספר התיכון בטירה, בהתמחות הנדסת תוכנה ופיזיקה. אני הצעירה במשפחה, אחות לחנין (23) ויסאם (25).

ביני לבין עצמי חגגתי בספטמבר 2019 את המעבר מחטיבת הביניים לתיכון, ואת שנת הלימודים התחלתי עם ציפיות רבות, לא רק מהלימודים, אלא גם מחיים חברתיים עשירים שייחלתי להם, מהיכרות עם חברות וחברים חדשים.

ליום הראשון בתיכון הגעתי מלאה תקוות שהפרק החדש יהיה שונה מתקופת הלימודים האפרורית בחטיבת הביניים. השליש הראשון אכן ענה על הציפיות: נהניתי מאוד ללמוד הנדסת תוכנה, השתתפתי בתוכניות בלתי פורמליות מעשירות והכרתי חברות וחברים חדשים.

ואז הגיעה הקורונה.

שיעורים על הנייר

בתחילה זה נראה כמו משהו שרואים בחדשות, רחוק, שלא יגיע אלינו. התבדחנו על המחלה המוזרה, אבל בלבי היה גם פחד, לנוכח הדאגה של המבוגרים סביבי. במהרה, כמו בכפר גלובלי קטנה, הקורונה הגיעה גם אלינו.

מודה, בתחילה שמחתי ללמוד מרחוק, והסגר הראשון לא הפריע לי. אפילו היה נחמד לקום בכל בוקר ולהיכנס לשיעור אפילו בלי להחליף את הפיג'מה, לשטוף פנים או לצחצח שיניים. עבורנו, הלמידה בזום הייתה כמו פטור מהלימודים, עם אפשרות להיות נוכחת־נפקדת, כאשר בלחיצת כפתור אפשר היה להחשיך את המסך ולהיעלם. היה גם אלמנט קומי, בצפייה במורות שלא הוכשרו להשתמש בטכנולוגיה ונאלצו לפתע להתמודד איתה ועם מעשי קונדס של תלמידים.

עם זאת, די מהר גליתי שהלמידה בזום היא זריית חול בעיניים. כלומר, לא הייתה למידה, ודאי שלא משמעותית. שנאתי כל רגע, השתעממתי ומצאתי את עצמי סוגרת את המצלמה או מתעסקת בטלפון הנייד.

הכי קשה היה לעקוב אחר השיעורים במתמטיקה ובפיזיקה ובהנדסת תוכנה, האהובים עליי. פשוט לא הבנתי כלום, והתחלתי לחשוב על שיעורים פרטיים מפני שידעתי שאם אמשיך ללמוד בזום, לא אצליח לסיים את התיכון עם בגרויות.

ביוני 2020 חזרנו סוף סוף לבית הספר, מצוידים במסיכות חונקות שקשה לנשום איתן ובאלכוג'ל צמוד. חשתי חוסר אונים מוחלט, אבל התנחמתי בעובדה שכולם כמוני.

השמחה מהחזרה לשגרה הייתה מוקדמת, ובמהרה שוב מצאנו את עצמי בבית – טירה עירי הייתה אדומה בוהקת, המחלה הלכה והתקרבה אליי, ואנחנו חזרנו הביתה. מרגיז היה לגלות שרוב הערים האדומות היו ערביות ושרוב התלמידים שלא פתחו את שנת הלימודים היו ערבים, ובהם אני.

הסגר השני הציף אותי ואת חבריי בייאוש. האם בכלל נצליח לסיים את התיכון? מה הסיכויים שלי להתקבל לתחום לימודים נחשב באוניברסיטה, אם בכלל?

הראש שלי נאטם לחלוטין ללימודים בזום, שאותם החלפתי בעוד ועוד שיעורים פרטיים, מפני שלא יעלה על הדעת שאכשל. זה עלה הון להורים שלי, אבל הם הבינו שאין ברירה. אני מרגישה בת מזל שלהורים שלי היה מספיק כסף, בזמן שיש לי חברות שהיו צריכות לבחור בין שיעורים במתמטיקה, בפיזיקה או בתכנות, אם בכלל.

במקביל, חסרו לי מאוד הבלויים, החברות והחברים. לשמחתי אני גרה בשכנות לקרובות משפחה בגילי, ויכולנו להתאסף בסלון, להפוך אותו לאולם קולנוע מאולתר, להרכיב פזלים עם אחותי ולשמור על שפיות.

אבא ואמא המשיכו לעבוד כל העת – אבא בעבודה חיונית ואמא מהבית, כך שהרווחנו הרבה תבשילים ועוגות, דבר שחסר לנו בימים רגילים. אפילו אני, הילדה עם הידיים השמאליות, תרתי משמע, התחלתי לאפות. אל תפתחו ציפיות, זה עבר לי.

ברגע שהיה אפשר, התחלתי שיעורי נהיגה, בין הסגרים ובין שלל התלמידים. תשעה חודשים חלפו עד שעברתי את הטסט הראשון.

סיפור של פערים

בינואר לפני קצת יותר משנה שינו החיסונים את התמונה. המתנתי לתורי, בזמן שסביבי כולם התחסנו ונדבקו – מלבדי, אף שמאוד רציתי. הבעיה היחידה היא שחגיגות יום ההולדת שלי נדחו בשל המגיפה. גם כשנערכו, רבים העדיפו להימנע מלהגיע משום שהפכנו למשפחה מצורעת – מוכת קורונה.

בחלוף חודש, למדתי להכיר את הפוסט־קורונה – בת הדוד שלי, שהיא שכנתי וחברתי הטובה, סבלה מחום גבוה מאוד ומצבה הלך והידרדר. עשרה ימים היא שהתה בטיפול נמרץ, בין חיים למוות, ומצבה המשיך להידרדר.

עשרה ימים מהגיהינום חלפו, בלא שאפשר להתקרב אליה. מלבד תפילות, לא יכולתי לעשות דבר. איכשהו היא הבריאה בסוף, יצאה מכלל סכנה, עמדה על רגליה וחזרה הביתה, עדיין חלשה מאוד ומטופלת בכמות אדירה של תרופות.

עד היום אני סוחבת איתי את הטראומה הזו. מתפעלת שחזרה לעצמה די מהר, אבל אני גם מבינה יותר את סכנת הקורונה ולא מצליחה להבין את מכחישיה, מוצאת את עצמי תכופות מתווכחת איתם.

היום אני מחוסנת שלוש פעמים, וגם מחלימה – נדבקתי סוף־סוף לפני חודש, ביום הולדתי ה־18. חזרתי לשגרה, לבית הספר, לבילויים ולטיולים. מרוצה מתוצאות הבגרויות שכבר עשיתי ומתכוננת לאלה שבדרך.

אני יודעת שללא הקורונה יכולתי להוציא תוצאות יותר טובות, אבל בהתחשב במצב, אין לי תלונות. השבוע גם התחלתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי, ואמא טוענת שלא אחזיק מעמד משום שאני מגיעה בתחבורה הציבורית ומחליפה שני אוטובוסים בדרך, וכך נסיעה של רבע שעה במכונית לוקחת לי שעה שלמה. אני מאמינה שהיא טועה, ואני מספיק נחושה.

אין לי מושג איך השנתיים שחלפו ישפיעו עליי בעתיד, אבל בהווה אני דווקא מרגישה היטב: הקורונה הפכה אותי לעצמאית ומסוגלת להבין טוב יותר את הצרכים שלי, ואני גם עובדת קשה כדי להשיג את המטרות שלי, מפני שאי אפשר לסמוך על המורים או על בית הספר ואני חייבת לסמוך רק על עצמי.

למדתי להעריך את מה שיש לי, אבל גם להבין שלהרבה אנשים אין את מה שיש לי. כאב לי לראות ולדעת שתלמידים רבים נשרו מהלימודים ולא היה מי שיעזור להם. הבנתי היטב שאת כל מה שלמדנו בשיעורי האזרחות הווירטואליים על מדינת רווחה ושוויון צריך לקחת בערבון מוגבל.

בדיעבד, מפריעה לי גם מאוד העובדה שאנחנו, הצעירות והצעירים, לא היינו מעורבים בקבלת החלטות, ומשרד החינוך, העירייה וגם הנהלות בתי הספר לא עשו דבר כדי לשתף אותנו. המבוגרים מיאנו להקשיב לקשיים שלנו, אך גם אנחנו היינו פסיביים ולא נלחמנו כדי להשמיע את קולנו.

מה השלב הבא? אני עוד לא יודעת. המציאות מבלבלת מאוד, ואני צריכה לעבור עוד משוכה – הפסיכומטרי. אמתין עם זה, הרי אחרי הכל אני לא הולכת מחר לאקדמיה. זה הזמן לנוח מהשנתיים המשוגעות שעברתי, להתפרנס מעט וגם להתנדב, לשפר את העברית שלי, והעיקר – לחגוג את החיים שחזרו, בתקווה לתמיד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook